בוגרי הישיבה מספרים

ש

תמונה שי

שי כהן

לישיבת שיח הגעתי אחרי הצבא. חיפשתי מקום שינער קצת את העפר שכיסה את הנשמה שלי. אני זוכר שבהתחלה, היה לי קצת קשה להבין את חוקי הפורמט. כמות הדיסוננסים בהם נתקלתי בישיבה עשתה לי סחרחורת. מעולם לא שהיתי במקום שמכיל בתוכו כל כך הרבה מורכבות. ללא פחד, אבל עם יראה בריאה.
ישיבת שיח היוותה עבורי חידוש גדול, שממשיך ומחייה אותי עד היום. הייחודיות של הישיבה באה לידי ביטוי במישורים רבים ומגוונים. כך, הקשר המיוחד שקיים בין ה"רבנים" לבין ה"תלמידים", במעין היררכיה נזילה ומרוככת; הכנות הנוקבת שהייתה בלימוד, כנות שאינה פוגעת ביכולת להשאיר גם קצוות פרומים כשהדבר התחייב; והחיות שבלימוד. התביעה המתמדת שהתורה תהיה תורת חיים. רלבנטית. אותנטית. אינטימית.
בישיבה עברתי תהליך עמוק ביותר, שלחלק גדול ממנו התוודעתי רק אחרי שכבר סיימתי ללמוד בה.
בשיח למדתי הקשבה מסוג אחר. הקשבה שיודעת לדלג בקלילות בין ביקורתיות וספקנות לבין קבלה והכלה.
בשיח פגשתי הרבה הומור. והומור עצמי. וההומור הזה מצביע בעיני על ביטחון עמוק בעולמה של תורה; והוא גם העמיק את האמונה שלי בעולם הזה. הומור שלא נובע מעמדה של סרקזם מריר; אלא מכנות נוקבת ומבקשת אלוקים.
מטען מרכזי שלקחתי מהישיבה הוא האמון. אמון בקב"ה, אמון בעולם ואמון בעצמי.
בשנים האחרונות, "יצאתי אל העולם"; אל עולם שמאתגר את השיח הישיבתי - הן מבחינת המוטיבציות שמניעות אותו; הן מבחינת הרטוריקה שמאפיינת אותו; והן מבחינת סולם הערכים שהוא מציב. בתוך הקונפליקטים שהקיפו אותי ובמידה רבה גם איימו על העולם הרוחני שלי, כפי שעוצב במשך 25 שנה, מה שהחזיק אותי בסיפור זאת התקופה המשמעותית שעברתי בישיבת שיח; שהעניקה לי את היכולת לעמוד מול החלל הפנוי ולקרוץ, לחייך, או להיזכר באיזה סיפור מהישיבה שהצליח למתן את הטונים.
ברגעים של התמודדות עם 'פיצול אישיות אידיאולוגי', שמחתי על הזכות שנפלה בחלקי לפגוש אנשים שנושאים את המורכבות הזאת בכנות ובביטחון. ביטחון שאפשר. לשלב. להכיל. ולא להפסיק לגדול. בשמחה. ובבריאות.

ש

ש

_MG_4466

יאיר ברלין

במסכת קידושין אומר רש"י בעקבות דברי הגמרא "בתחילה היא נקראת תורת ה' ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו", ואילו הבעש"ט באחד ממכתמיו המופלאים אמר: "תורת ה' תמימה - שלא נגע בה אדם מעולם".

בעיני המסלול אותו עובר אדם בישיבה הוא מסלול שנועד לפשר את הפרדוקס שמתוח בין שתי הצהרות אלה. לימוד התורה הוא מערכת יחסים מורכבת עם ה"קרוב מכל קרוב" ועם ה"רחוק מכל רחוק". במוקד של התהליך עומד הרצון למצוא שפה - שפה שבה יהיה אפשר לגשת אל התורה על ענפיה הרבים ולמצוא בה בית; אך בית ששעריו פתוחים למסע ולהתחדשות, בית שהינו סם חיים ולא סם מוות.

למען הכנות צריך לומר שבסופו של חשבון ישיבת שיח מסמנת בשבילי את הצד של הקרבה יותר מאת הצד של הריחוק, את תחושת הביתיות יותר מאת תחושת הניכור והנוראות. אולם, אני חושב שאחד הגילויים המרגשים הם שללימוד התורה יש את היכולת להפך במצבים אלה ולהבהב אותם זה עם זה באופן תמידי - ממש כמו שאמר ר' נחמן "בתוך כך הסתכל והנה הוא בביתו, חזר והסתכל והנה הוא שם".

בעיניי כל אקט של לימוד בישיבה הוא תהליך, הוא מתחיל בנתינת אמון במה שלומדים ולכן הוא מתחיל מראש בעמדה של קרבה ושל חיבה וגם של מעורבות אישית בלימוד. אולם, נתינת האמון הזו, כאשר היא נעשית באופן מלא, שקולה לנתינת היד לאבא או לאמא כדי שיובילו אותך ברחוב - היא מוצאת את עצמה לעיתים באזורים שאותם היא לא שיערה. "דבר ה' כפטיש יפוצץ סלע", בלימוד עצמו מתרחש אירוע שיש בו מן ההתגלות - הדבר שבו נתת אמון והשקעת בו את מחשבתך לפתע "מתפוצץ" ומגלה אפיקים רחבים ותובנות חדשות ומתרחש לעיתים שינוי של נקודת המבט שממנה התחלת, שינוי פרספקטיבה, וזו אולי המשמעות של גילוי האמת שבלימוד התורה.

מציאת השפה שמאפשרת ללימוד להיעשות משמעותי היא בהיווצרות הפלא שמותיר אותך משתומם אל מול החכמה הגנוזה בין דפי הספר שאתה לומד, בתוך ההלכות ובתוך המסורת. החתירה המתמדת להבין את הדברים בשפה שאותה אני מסוגל לדבר איננה נטולת חוויה של חידוש ושל מפגש עם אחרות ועם דבר אלוקים, להפך - הפלא מפציע מתוך האותיות. מתוך התורה דיליה מתברר שלא נגע בה אדם מעולם, וכן, זו חוויה של קרבה אך כזו שיש בה התאהבות שעומדת את המרחק ומתלהבת בו וממנו.

התחושה שלי היא ש"המתח הביתי" הזה המתקיים בבית המדרש של שיח מצליח לשרות בכל האפיקים של "עולמה של תורה" ושהוא מייצר שפה מנהירה שמכוננת את יכולת הגישה אל הלימוד והחיבור המתמשך אליו.

ש

ש

ש

IMG-20160608-WA0010

סער קדם וולדנברג

חיפשתי מקום.
'לא יכבה בלילה נרה' כותב ר' נחמן בתורה רפ"ה על מי שטעם פעם מהתורה ונמצא בהתרחקות. ואני פעם טעמתי ובמשך שנים חיפשתי מקום.
כשאני מגיע ל'שיח', וכל העולם ההכרתי והרגשי שלי מתעורר וחי, אני מבין שמצאתי.
ב'שיח' אני פוגש לימוד בגובה העיניים. אני פוגש הקשבה וענווה שמאפשרות לתורה גדולה לצמוח.
אני פוגש אנשים שמסתכלים בעיניים פקוחות על מצוקות הזמן והחברה, על תהליכים, ומתייחסים אליהם. אני פוגש אנשים ששואלים שאלות ישירות, מתוך תביעה לאמת, בלי לטייח ובלי לעגל פינות.
אנשים שפתוחים וקשובים לשמוע את האחר, אבל גם לא חוששים להביע את דעתם בקול.
אני פוגש תורה רחבה שמשוחחת עם פילוסופיה, פסיכולוגיה ושירה כמו גם עם טרדות הפרנסה, הזוגיות, הילדים.
ב'שיח' אני מרגיש לגיטימי למחוא כפיים, להיאנח או להזיל דמעה בתפילת מנחה של חול כמו גם לצאת החוצה עם קפה וסיגריה.
ב'שיח' אני לומד בחבורה אחת עם חבר'ה בני גילי ועם חבר'ה שצעירים ממני בעשר שנים ומרגיש שכולם מקבלים זה מזה.
לפעמים אחרי לימוד ב'שיח' אני מרגיש צורך לכתוב, לשתף את אשתי, או פשוט ללכת עם זה.
ב'שיח' אני פוגש תורה שמדברת עם העולם שלי ושהתנועה שלי מבית המדרש החוצה ופנימה היא טבעית והרמונית.
ב'בין הזמנים' אני מתגעגע. משהו בחיי חסר.
'שיח' זה כר ליצירתיות שבי, זה מקום לפגוש את עצמי.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435