אור חנוכה – מהפכה מנטלית, שלום מופלא

הרב יאיר דרייפוס • תשס"ח

שיחה לשבת מקץ וחג החנוכה.

כ

כ

"נר חנוכה מצווה להדליקו על פתח ביתו מבחוץ".[1] מדוע בפתח הבית?

הבית הוא מקום הביתיות, האינטימיות, המקום המוגן. מחוץ לבית נמצאים המזיקים, כוחות התוהו, הרוע והעוול. בשפה החבד"ית מבחינים בין 'אור המאיר לעצמו', שמסמן את ה'היות אצל עצמו', את ההתענגות והייחוד של אדם עם עצמו, עם אמונתו ועם הבייתיות שלו, לבין 'אור המאיר לזולתו', שמקורו בכמיהה האנושית להתמסר לאחר, לתת לו מקום ולהאיר את האור שלו.

חג החנוכה מעורר את שאלות התשתית של הבית והבייתיות. הביתיות של הבית עלולה, כידוע, להתדרדר לסוג של אגואיזם שאדיש להוויה שמחוץ לעצמה. המקום הגבוה של הזיווג אינו בבית, באינטימיות ובהחבא, אלא דווקא בפתח הבית, ביכולת להיות אור המאיר לזולתו. כולנו מכירים את סכנת ההתברגנות השבעה, נטולת החמלה, המגיפה את תריסי החלונות אל מול העוול בחוץ. בריחה שכזו תוביל לקמילה משום שעיקר החיות של פנים הבית, היא היכולת לינוק מפתח הבית. "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, כנחלים נטיו כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים"[2]. פירש רש"י: "על שראה פתחיהם שאינם מכוונים זה כנגד זה". המבט המכוון הוא המבט של העין העוינת, אדם לאדם זאב. פתחים שאינם מכוונים זה לזה הוא תיאור של חברה של אנשים שנוהגים כבוד עמוק זה לזה - מבט של עין טובה, פתיחת הלב, כבוד אלוקים הסתר-דבר.

פתח הבית הוא אזור הדמדומים, טוב ורע משמשים שם בערבוביא. זה אזור המאבק בין פנים וחוץ, בין הביתיות והאינטימיות והארת הפנים, לבין הניכור והזעפת הפנים. כך ברכתי לאחרונה בחופתו של תלמיד:

…והנה החופה אינה בית אלא פתח הבית. ולכן כתבו אחרונים שצריך לחבר את יריעת החופה בארבע זוויות על ראש הכלונסאות ולא מהצדדים, כי החופה נחשבת רשות בפני עצמה בארבע מחיצות וצורת הפתח…במקום הזה של החופה יש עוררות ששמורה לטקסי מעבר, לאזור עמום בנפש שיש בו אנרגיות של התפרקות, החופה היא אנרגיות התוהו של פתח הבית המתכללים בקדושה. החופה היא 'צילא דמהימנותא', בצל זה נמצא הסיכוי לאורות גבוהים של זיווג ועשיית שלום בין המלך והמטרונא, של גאולה מהניכור, של זרעי המשפחה היהודית - "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך"…[3]

אלוקים שוכן בפתח הבית, במקומות הלא פתורים, בזמנים בהם אדם מרפה את אחיזתו במוכר ומוסר עצמו לכנות הפנימית שלו. החיוניות והעוררות של הבית והזיווג אפשריים רק אם לא נאחזים בהם. 'הדבר שאתה רוצה אותו, אל תרדוף אחריו' - לימד ר' פנחס מקוריץ. הפחד האמיתי של אדם הוא להרפות את אחיזתו ממה שנראה שמעניק לו הגנה. אדם דבוק בדימוי העצמי שלו, בזהות המקרית שהסתפחה לדמותו, באופן שבו הוא תופס את עצמו ואת האופן שהחברה רואה אותו, ואינו מסוגל להרפות את אחיזתו, 'לדלג ולקפוץ' ללא נודע, לשוחח עם המקומות הלא פתורים שבאישיותו, ולהעניק לעצמו את החירות להיפתח לשיח ממשי עם האינסוף ב"ה, שמתגלה לאדם דווקא במקומות הכהים שבנפשו, בקושיות שאין לו עליהם תשובה, בבעיות התשתית של אישיותו.

 

בעיית האחיזה בזהות אינה רק של היחיד אלא גם של החברה. הדיונים הערניים שזוכים לעדנה בימי חנוכה, על היחס בין  שם ויפת, או כפי שאוהבים לכנותם  'ירושלים ואתונה', נוגעים בשאלת תשתית עמוקה בזהותו של הציבור הישראלי בכלל והציוני דתי בפרט. זו גם בעיית הזהות של כל אחד מאיתנו שחש עצמו אזרח של הרבה עולמות ואינו מוכן ואינו מסוגל לכלוא את עצמו בזהות מובחנת.

הניסיון לשרטט את יוון כאנטיגון של התורה, מחמיץ את שניהם. בסופו של עניין, החילוניות היא זו שמעניקה את הממשות של האמונה. אמונה אפשרית רק במקום שמותרים על האחיזה המוצקה ב'משהו'. 'האמונה בטהרתה' - כך לימד הראי"ה קוק - 'גם ע"י אפשרות של כפירה'[4]. הזוהר הקדוש מלמד שאלוקים נמצא במקום של השאלה – אלהים - אותיות 'מי אלה'. המגע הראשוני עם אלוקים הוא בנשיאת הראש לשמים, לתהייה, לחוסר המובנות.

הצעד הנוסף של טיהור האמונה, הוא הפנמתו של הטיעון הפוסטמודרני שלפיו אין ולא יכולה להיות אמת כי כל מחשבה היא 'קונסטרוקט אנושי'. האופן שבו תופס היהודי את אמונתו כמו גם האופן שבו תופס החילוני את חילוניותו, הם אופנים של הבנייה. ההתחפרות בעמדה מנטאלית שלפיה ההבדל בין דתי לחילוני הוא בין אמת לשקר, היא בעצמה 'סיפור', 'נרטיב'. אבל, כפי שלימד אותנו הרב שג"ר, דווקא העמדה הפוסט-מודרנית עשויה להיות מבוא לדביקות מיסטית.  תפקיד הדה-קונסטרוקציה הוא לפרק את הכלים ולהגמיש אותם כדי לפתוח אפשרויות חדשות של השראה והארה. זה עשוי בניע קל להביא לדביקות מיסטית האומרת שהכל אמת ושהכל באלוקים, וש'לית אתר פנוי מיניה'.

 

המהפכה של האנושות והאנושיות, שאנו נמצאים כבר בעיצומה, היא קודם כל מהפכה מנטאלית. החוויה התשתיתית של הדתיות הרווחת בחלקים רחבים של הציבור הציוני דתי, הריגושים שמתלווים להוויה זו וההקשר החברתי של העולם הדתי, שמתאפיינים בתחושת ניכור עמוק למדינה ולערכי החברה, ובעצם לכל זהות שאינה הזהות שלי, עשויה להתהפך לחוויה מסוג חדש, לדביקות שמקורה באינסופיותו יתברך, למעלה מצמצומים. המהפכה המנטאלית אמורה להפוך את גם הדוגמטיות החילונית על פניה. החילוני אינו נקרא 'לחזור בתשובה' ולהיאחז בדתיות, [ואינני מזלזל ביתרונות של חזרה בתשובה]. הבשורה של האנושות בדור הזה היא השלום המופלא שיהיה בעולם,  ביטול הפער שבין פנים לחוץ. אצל ר' נחמן, זה האור של החנוכה:

…אֲבָל, לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׁלוֹם הַמֻּפְלָא בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי", אֲזַי יִתְבַּטֵּל הַמַּשָֹּא וּמַתָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (זְכַרְיָה י"ד): "וְלֹא יִהְיֶה כְּנַעֲנִי עוֹד" כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ גַּם כֵּן בְּחִינַת 'עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק', הַיְנוּ שֶׁמִּצְוָה לְהַדְלִיק נֵר – חֲנֻכָּה עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק, הַיְנוּ בְּחִינַת שָׁלוֹם, שֶׁנַּעֲשֶׂה עַל – יְדֵי הַחֲזָרַת הַכָּבוֹד כַּנַּ"ל, עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל כָּל הַמַּשָֹּא וּמַתָּן כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: 'עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק' שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר שׁוּם רֶגֶל בַּשּׁוּק, כִּי יִתְבַּטֵּל כָּל הַמַּשָֹּא – וּמַתָּן עַל – יְדֵי הַשָּׁלוֹם כַּנַּ"ל:…[5]

המאבקים הקשים בין מכבים ליוונים, או בשפה של היום - בין התגלות ודביקות לבין חופש שמבטא את אינסופיותה של רוח האדם, לא יהיו כל כך אלימים ומנוכרים. כל צד יידע לזהות שהאמת אינה 'משהו' שמונח בכיסו, ולא עוד אלא שהסיכוי שלו הוא להיפתח באמת לחירות ולממשות של האחר.

האם זה אומר שהמאמין לא יילחם על אמונתו? להפך, הוא יילחם בקנאות על אמונתו. אבל זו מלחמה 'רכה' שבבסיסה אחווה של הכבוד האנושי. עולם של כבוד אנושי ושל שלום אינו מקהה את הפערים אלא אף מעצים אותם. יהודי ימשיך ביתר שאת להיאבק על אמונתו, אבל בו זמנית, בקריצת העין,  יזהה את הטוב ואף החירות ואת הכנות של יריבו.

מה כל זה אומר לכל אחד מאיתנו ברגעים אלה? על סיפה של תהום חברתית שעלולה להרוס את כל המפעל הציוני?

נלמד להרפות, להקשיב. למי? לקב"ה שבעצמו זקוק לרחמים כי שכינה בצער, ועולמו מלא עוול ופגעים, והמלך עזב את המלכה ואין זיווג בעולמות. נקשיב לעצמנו, לקולה של רחל שמבכה על בניה כי איננו, לקולות של הנאנקים אבל גם לקולות של השופר הגדול.

נלמד להתפלל בענווה, להרפות את אחיזתנו ביקר לנו, ולפנות את הלב לדיבורים שנכתבו ע"י אישה יקרה מגוש קטיף בימי חורבן ההתנתקות[6]:

…מי שחווה מצוקה קשה יודע נכוחה שבתוכה חבויה הזדמנות לצמוח, שבידו עתה לבחור בבחירה חופשית אם ליפול או לגדול, וזה לכשעצמו חסד ה' הוא. ה' מחכה לו דווקא במקום הזה, מקום האבדן. דווקא משם ישועה קרובה לבוא…כי היהודי באשר הוא יודע בעומק ליבו, ידיעה מולדת כבן לשרשרת האבות שמסרו את נפשם, שכשהקב"ה לוקח מאיתנו משהו, מענה ומייסר אותנו, זה כדי לתת יותר…לדומם מנוע ולמסור את מלאכת הטהרה והכפרה בידיו…ולראות שבכל צרה שה' מביא עלינו כאן בגוש קטיף הוא בעצם מנפץ איזו בועה דמיונית של ביטחון ושלווה אנושית, מנתק איזו אחיזה אנושית מדומה שנצמדנו אליה, מנקה ומטהר את תודעתנו מאיזשהוא 'שיתוף' בעבודתו…

הסיכוי שלנו להציל את המפעל אינו תלוי בנו. יש למתן את ההיבריס הציוני שלפיו הכל תלוי בנו, ולהמיר אותו ב'אקטיביזם רך' שמכיר את גבולות הכוח והשליטה העצמית במה במתרחש. זו כבר תנועה של העלאת הכבוד לשורש - כבוד אלוקים הסתר דבר. וזה המבוא לאחווה אנושית בחזון ה'שלום המופלא' של ר' נחמן בתורתו לחנוכה.

כ

כ

[1] בבלי שבת כא:

[2] במדבר כד, ה

[3] מתוך ספר 'רעים האהובים', דרשות חתונה מאת הרב שג"ר והרב יאיר דרייפוס, יוצא לאור בע"ה בימים הקרובים

[4] מידות הראי"ה, אמונה, אות טו

[5] ליקו"מ קמא תורה יד

[6] גליה שחף

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435