אמון ונחמה

כ

כ

ואיך תנחמוני הבל ותשובותיכם נשאר מעל (איוב כא לד)

אמר ר’ אבא בר כהנא: דבריכם צריכין מירוק, ורבנין אמרין: דבריכם סותרין זה את זה.

אמר הקב”ה לנביאים: לכו ונחמו את ירושלם.

הלך הושע לנחמה, אמר לה: הקב”ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: מה בידך? אמר לה: אהיה כטל לישראל (הושע יד ו). אמרה: אתמול אמרת לי הכה אפרים שרשם יבש פרי בל יעשון (שם ט טז), ועכשיו את אומר כן - לאיזו נאמין, לראשונה? לשנייה?

הלך יואל לנחמה, אמר לה: הקב”ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: מה בידך? אמר לה: והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וגו’ (יואל ד יח). אמרה לו: אתמול אמרת לי הקיצו שיכורים ובכו והלילו כל שתי יין על עסיס כי נכרת מפיכם (שם א ה), ועכשיו אתה אומר כך - לאיזו נאמין, לראשונה? לשנייה?

הלך עמוס לנחמה, אמר לה: הקב”ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: מה בידך? אמר לה: ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת (עמוס ט יא). אמרה לו: אתמול אמרת לי נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל (שם ה ב), ועכשיו את אומר כך - לאיזו נאמין, לראשונה? לשנייה?

הלך מיכה לנחמה. אמר לה: הקב”ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: מה בידך? אמר לה: מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז יח). אמרה לו: אתמול אמרת לי בפשע יעקב כל זאת ובחטאות בית ישראל (שם א ה), ועכשיו אתה אומר כך - לאיזו נאמין, לראשונה או לשנייה?

הלך נחום לנחמה. אמר לה: הקב”ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: ומה בידך? אמר לה: כי לא יוסיף לעבור בך עוד בליעל כלה נכרת (נחום ב א). אמרה לו: אתמול אמרת לי ממך יצא חושב על ה’ רעה יועץ בליעל (שם א יא), ועכשיו את אומר לי כך - לאי זו נאמין, לראשונה או לשנייה?

הלך חבקוק לנחמה. אמר לה: הקב”ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: מה בידך? אמר לה: יצאת לישע עמך לישע את משיחך (חבקוק ג יג). אמרה לו: אתמול אמרת לי עד אנה ה’ שיוועתי ולא תשמע אזעק אליך חמס וגו’ (שם א ב), ועכשיו אתה אומר לי כך - לאיזו נאמין, לראשונה או לשנייה?

הלך צפניה לנחמה. אמר לה: הקב”ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: ומה בידך? אמר לה: והיה בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות (צפניה א יב). אמרה לו: אתמול אמרת לי יום חשך ואפלה יום ענן וערפל (שם טו), ועכשיו אתה אומר כך - לאיזו נאמין, לראשונה או לשנייה?

הלך חגי לנחמה. אמר לה: הקב”ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: ומה בידך? אמר לה עוד הזרע במגורה והגפן והתאנה והרימון ועץ הזית לא נשא מן היום הזה אברך (חגי ב יט). אמרה לו: אתמול אמרת לי זרעתם הרבה והבא מעט וגו’ (שם א ו), ועכשיו אתה אומר לי כך - לאיזו נאמין, לראשונה? לשנייה?

הלך זכריה לנחמה. אמר לה: הקב”ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: ומה בידך? אמר לה: וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים (זכריה א טו). אמרה לו: אתמול אמרת לי קצף ה’ על אבותיכם קצף (שם א ב), ועכשיו אתה אומר לי כך - לאיזו נאמין, לראשונה או לשנייה?

הלך מלאכי לנחמה. אמר לה: הקב”ה שלחני אצלך לנחמך. אמרה לו: ומה בידך? אמר לה: ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ (מלאכי ג יב). אמרה לו: אתמול אמרת לי אין לי חפץ בכם אמר ה’ צבאות (שם א י), ועכשיו אתה אומר כך - לאיזו נאמין, לראשונה או לשנייה?

הלכו להם הנביאים אצל הקב”ה ואמרו לו: רבון העולמים, לא קיבלה עליה ירושלים להתנחם. אמר להם הקב”ה אני ואתם נלך וננחמנה. הוי נחמו נחמו עמי (ישעיה מ א). נחמוה נחמוה עמי, נחמוה עליונים נחמוה תחתונים, נחמוה חיים נחמוה מתים, נחמוה בעולם הזה נחמוה בעולם הבא, נחמוה על עשרת השבטים נחמוה על שבט יהודה ובנימין, הוי נחמו נחמו עמי (שם), נחמוני נחמוני עימי.

פסיקתא דרב כהנא, פרשת נחמו, פסקא ח

עשרה נביאים שלח המדרש לנחם את ירושלים, ואת כולם השיבה ריקם. באורח פלא מצאה העיר הנעלבה את פסוק התוכחה המקביל לכל פסוק של נחמה, ובכך נסתתמו פיותיהם של נביאי ה’. בהמשך לנטייה הביקורתית כנגד תוכחות הנביאים, השלטת בפרשה זו ובקודמות לה,^[1] משווה כאן המדרש את נחמת הנביאים לנחמת רעי איוב, ודורש מהקב”ה בכבודו ובעצמו להצטרף למשלחת הנחמה.

אבל מעבר למבנהו הבנוי לתלפיות, המדרש נותר לא ברור: למה לא קיבלה ירושלים את הנחמות? גם אם נאלצו הנביאים להוכיחה במילים קשות בעת הצורך, מדוע זה גורע מאמינותם כשהם באים לנחמה? לכאורה נראה לומר בדיוק להיפך: הרי התגשמות נבואות התוכחה היא עצמה הראיה לאמיתותם של הנביאים ולהיותם נושאי דבר ה’,^[2] ואם כן למה לא לקבל את נבואות הנחמה שלהם ולשמוח בהן? השאלה מתחדדת אם נקרא את המדרש לצד הסיפור הידוע על ר’ עקיבא, השוחק למראה השועל היוצא מבית קודשי הקדשים. גם שם מקשר ר’ עקיבא את נבואת החורבן עם נבואת הבניין, אבל סמיכותן דווקא מחזקת את אמונתו בגאולה, הניכרת כבר לנגד עיניו. ואילו כאן ירושלים אינה מוכנה לעשות את המעבר המתבקש מהתוכחה לנחמה, ודוחה מעל פניה את שתיהן כאחת.

סיומו של המדרש מעלה שאלה נוספת, והיא אולי זו שמרחפת ברקע לכל אורכו: הסטת תשומת הלב מהשולח אל השליחים, מה’ אל הנביאים. הדחייה של ירושלים מתפרשת כמכוונת אישית לכל נביא בגלל התוכחות ששילח בה, אבל מובלע כאן כי גם אז - כמו בנחמה - היה הנביא בסך הכל שליח. אם הקב”ה הוא המקור לתוכחות ואף לנחמות, הרי גם עליו יש להקשות, ולא מובן מדוע הצטרפותו למשלחת בסוף המדרש פותרת את הבעיה.

נראה שהמדרש מכוון לבירור משמעותה הייחודית של הנחמה. ניתן לראות זאת דרך ההשוואה לעמדתו של ר’ עקיבא: כאשר השאלה העומדת על הפרק היא שאלת אמיתות הנבואה, השאלה הפרקטית האם תתממש הנחמה או לא, אז אפשר למצוא ביסוס לכך גם בנבואות הזעם. את ר’ עקיבא מעניינת הוודאות של הגאולה, היכולת להגביה את המבט מעבר לחורבן של ההווה ולראות את הצפוי לבוא. לכן הוא יכול להתבונן בוודאות הנוכחת של החורבן ולבסס עליה את הוודאות העתידית. אבל בנחמה יש צורך ביותר מהוודאות ש”יהיה טוב בסוף”, היא מכוונת למישור אחר מהמישור העובדתי.

ייחודה של חוויית החורבן והאבלות הוא בשבר שהיא פוערת ברציפות החיים, בטראומה של “מה שהיה לא יחזור”. השבר אינו מאפשר להמשיך ולחוות רצף של המשכיות בין העבר לעתיד; הוא שומט את הבסיס להשוואה הבוחנת אם יהיה יותר או פחות טוב משהיה. גם אם נוכיח לאבל כי העתיד יאיר לו פנים וחייו עומדים להשתנות לטובה, לא יהיה בכך כדי לגשר על הפער בין מה שהיה ולא ישוב לבין הדרך החדשה שמתחילה מכאן; דומה הדבר לאדם שיבטיח לאלמנה טרייה כי נישואיה השניים יהיו מוצלחים עוד יותר. תפקידה של הנחמה הוא בדיוק לגשר על הפער הזה, ולכך יש צורך ביותר מהמישור העובדתי. על הנחמה להביע את הקשר שמעבר לחיים ולמוות, את המגע האנושי שפורץ את גבולות הקיום החומרי. המנחם מציג את האינטימיות שבינו לבין האבל כמקום שאינו תלוי בדבר, ולכן יכול לשמש כחוט מקשר בין העולם שהיה ואיננו לבין העולם ההולך ובא. רק מבע של האינטימיות העמוקה ביותר יכול להוות נקודת משען, ולהציג את הנצח בו מונחת הנחמה. מבע כזה יכול להתלבש במבט, במגע, וגם בדיבור על העתיד; אבל עיקרו אינו במילים אלא במפגש שמאחוריהן.^[3]

מכאן ניתן לנסות ולהבין את המפגש הטעון בין הנביאים לבין ירושלים. כל אחד מהנביאים מגיע ובאמתחתו הבטחה לעתיד בהיר, והוא נושא אותה כסַפַּק תוכן ולא כאדם הפונה אל חברו בעת צרתו. זוהי תפיסתו העצמית של הנביא הרואה עצמו כשליח בלבד, “הקב”ה שלחני אצלך לנחמך”. תגובתה האירונית-מרירה של ירושלים מזהה את הכשל כבר כאן: “מה בידך?” היא שואלת, כאילו מדובר כאן בחבילת הפתעות מארץ רחוקה. היא אינה מסתפקת בעתיד המובטח לה, המקבל את אישושו מאמינותם המוכחת של הנביאים; אבל באירוניה היא ממשיכה לדבר אתם בשפתם, כאילו בעיה של אמון יש כאן, כאילו הספק הוא האם הם עושים את שליחותם נאמנה. אבל למעשה השליחות היא עצמה המכשילה את המעשה, שכן היא חוסמת את המפגש הישיר שדורשת הנחמה. הבעיה אינה בתוכן ובאמינותו, אלא בחוסר העמידה האנושית שמאחוריו. לכן העמדה האירונית היא זו החושפת אותו, שכן אף היא בנויה על הפער בין הנאמר לבין המכוון המסתתר מאחוריו.

כדי לשוב ולנחם על הנביאים להשיב את שליחותם אל ה’, להודות בכשלונם כמתווכים ובכשלון תפיסת התיווך עצמה. הצטרפותו של הקב”ה בעצמו לנחמה מפוגגת את הפער שיצרה השליחות, שכן ההתגלות היא תמיד מעל ומעבר לכל תוכן נגלה. כאשר ה’ נגלה ללא תיווכם של הנביאים, הוא מביא אתו את העודפות של התגלות הפנים, את האינטימיות שמאחורי המילים. זוהי הפנייה שעושה את ההבדל, וממנה עשויה לצמוח הנחמה.

א

[1] ובעיקר בפרשה “דברי ירמיהו” העוסקת בהפטרת התוכחה הראשונה, ומציגה יחס בלתי מפרגן בעליל לנביא ירמיהו.

[2] ע”פ המדד המקובל להבחנה בין נביא אמת לנביא שקר.

[3] הדברים מבוססים על דברי הרב שג”ר בהתוועדות בנושא אבל ונחמה.