באהבתה תשגה תמיד

הרב יאיר דרייפוס • 

על הצימאון והכמיהה לתורה שגבוהה מהיכולת ההכרתית-שכלית, ותובנה חדשה של ברית עם התורה.

כ

כ

….ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע, כל מלה ומלה סלקא וקודשא בריך הוא חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הדא הוא דכתיב (משלי ה) באהבתה תשגה תמיד, ודוד מלכא אמר (תהלים פו) הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב (שם כז) ונחני בארח מישור למען שוררי, זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דכלהו אסוותא, ובגיני כך כתיב (מלאכי ב) תורת אמת היתה בפיהו, וכי אית תורה דלאו איהי אמת, אין, כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט, וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת, ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו, ועם כל דא מבעי ליה לב"נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט, ת"ח ישתדל ב"נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה[1]

(תרגום: …ומי שתאב לעסוק בתורה, ואינו מוצא מי שילמד אותו, והוא באהבת התורה שלו עוסק בה ומגמגם בה בגמגום מתוך שאינו יודע, כל מילה ומילה [בתורה שלו] עולה למעלה, והקב"ה שמח באותה מילה ומקבל אותה… זה מה שכתוב 'באהבתה תשגה תמיד'… ועם כל זה צריך אדם ללמוד מכל אדם אפילו ממי שאינו יודע, מפני שע"י כך יתעורר בתורה, ויבוא ללמוד ממי שיודע, ולבסוף ימצא [יגלה] שהולך בתורה בדרך אמת. בוא וראה, ישתדל אדם בעולם בתורה ומצוות אפילו שאינו עושה לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה…)

 

מהי דמותו של עובד ה' שאין מי שילמד אותו תורה? מדוע הגמגום שלו כל כך רצוי? מהו הערך שלפיו ראוי ללמוד תורה גם ממי שאינו יודע, רק כדי לעורר את הרצון והמוטיבציה, והרי תורתו אינה אמת? וכי יש ערך ממשי להתלהבות של קדושה שאינה יונקת ממוחין, מדעת?

התשובה, האופיינית לתפיסת הקבלה והחסידות, פשוטה: הרצון העז לעסוק בתורה, הוא גילוי גבוה של תורת אמת. התורה אינה 'משהו', ידע אובייקטיבי [למרות שיש גם צד כזה בתורה]. הכמיהה והצימאון, הם הרובד הנסתר של התורה, וזו אינה רק הממשות אלא האמת של התורה. זו אינה אמת של הנגלה, שאמורה לעמוד בביקורת שכלית. האמת הנסתרת שונה באופייה, היא סובייקטיבית, וזו חולשתה כעלולה לרפיון וחוסר רצינות, אבל זה יתרונה כביטוי עז ואותנטי שמקורו בהארות ממשיות ביותר בנפש. לא ניתן ואף אסור לנתק את המוטיבציה מהמתודה והתכנים של התורה. הלהט והדעת הם כתרין ריעין דלא מתפרשין.

יתירה מזו מלמד הזוה"ק - הצימאון והכמיהה הגבוהים מהיכולת ההכרתית-שכלית, הם תנאי קודם למעשה הלימוד. לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה. היניקה של חיות התורה היא מאורות מקיפים שמקורם מעל ומעבר לסובייקט האנושי. המגע של הסובייקט עם אור אינסוף, מעצים את הגיחוך והרפיסות שלו עצמו, כי שרגא בטיהרא מאי מהני? באהבתה תשגה תמיד - השגיאה איננה תוצאה של טעות או של עצלות המחשבה, אלא של עצם הסיטואציה האנושית. ניתן להמשיל זאת באהבת איש לאישה; חייהם המשותפים ואף ההיגיון של הזוגיות כפי שנתפסת בתודעתם, הם דמיון כוזב לעומת אהבתם הממשית - עזה כמוות אהבה - ולא עוד אלא שהם רצופים שגיאות, ניגודי אינטרסים, מאבקי כוח סמויים וכיו"ב. על כל פשעים תכסה אהבה. כולנו מכירים זוגות שמתנהלים יפה למראית עין אבל חסרים חיות ממשית, ולעומתם איש ואישה עם משיכה עזה זה לזה, אבל התנהלותם הגלויה רצופה תקלות וכאבים.

האנלוגיה לברית שבין יהודי לתורה - מתבקשת. הניסיון מלמד שהדביקות בתורה, האינטימיות, הברית - כל אלה קיימים בלהט, באהבה, ברצון. אפשר ללמוד שנים רבות בישיבה מתוך עניין בלימוד ואף לפתח מיומנויות של לימוד, ואף להעצים את הידע, ובכל זאת נשאר דיסוננס ומידה של ניכור לתורה. הרבה בחורי ישיבה, לא רק שהפסיקו ללמוד תורה אחרי שעזבו את הישיבה, אלא שגילו להפתעתם שלא חסר להם משהו. וכי יעלה על הדעת שאיש הנוסע למרחקים לא יתגעגע לאשתו? לילדיו?

הרבה חבר'ה מתלוננים שבעולם הרוחני שלנו יש יותר מדי מוחין ופחות מדי 'עבוידה'. אני זוכר חוויות עזות משנותי הראשונות בישיבה כבחור צעיר, שלא היו פרי של הארות ומוחין, אלא דווקא של שקידה, התמדה, עקשנות, וכיו"ב. במבט לאחור, אלה היו חוויות והתרחשויות שהיו 'שלא לשמה' [במונחים של הזוה"ק] ושגיאות וכשלים ועוגמת נפש. אבל אלו היו השנים החשובות באמת בהעצמת הברית עם התורה כפשוטו ממש.

השאלה היא האם היום ניתן להנחיל תורה בדרך זו, לצעירים שחיים במודעות עצמית רפלקטיבית, ספוגים במידה לא קטנה של ניכור וציניות לעצמם ולעולם? האם ניתן לעורר את ליבם לאינטנסיביות ישיבתית, להתמדה, לקבלת עול במובן המלא של המילה? זו שאלה שיש להציב אותה גם באשר לאופי של חיי הנישואין שלהם - האם אהבה אקסטטית ממשית אינה אפשרית מבחינתם? האם האופציה הקבלית חסידית שהזוה"ק מלמד, שבנויה על התבטלות ויניקת הארה ממקום של השראה - אפשרית בתודעה העכשווית?

ברצוני להציע אופציה שונה של ברית ואינטימיות עם התורה. קירבת אלוקים אינה בהכרח תוצאה של ביטול-השראה וכיו"ב, אלא מימוש גבוה של ההכרעה האנושית, הבחירה, החירות. זו חוויה שונה של אינטימיות, שעשוייה להיות אף גבוהה יותר מזו של המקובלים. אדמוה"ז טוען שהר"מ הגיע עד החכמה ולא עד הכתר. בעקבות תובנות של הרב שג"ר, אנסה להראות שבצד מסויים דרכו של הר"מ עשויה להיות אופציה מלהיבה, במיוחד בעת הזאת.

 

תובנה שונה של ברית - בעקבות הרב שג"ר

בדרשת יום העצמאות[2], דן הרב שג"ר בתובנה המפורסמת של לייבוביץ כנגד מיסטיפיקציה של המדינה וכנגד התפיסה ה'ממלכתית'. שורשי דעותיו הפוליטיות, נגזרות מתפיסות עולם יסודיות שלפיהן לא ניתן לחרוג מן ההכרה האנושית ולייחס למדינה ידיעה של גאולה וכיו"ב, וזאת משני טעמים; האחד - לא נתגלה לנו קול מאחורי הפרגוד. והשני - החילוניות והריחוק של המדינה והחברה מערכי היסוד של התורה. הרב שג"ר מקבל את השקפתו במובן זה שאכן לא ניתן לקבוע 'עובדות' כגון התבטאות המיוחסת לרב הרצוג 'לא יהיה חורבן בית שלישי' ['היה לא תהיה'?!], היות שלא ניתן לחרוג מההכרה האנושית ולהתיימר להיות יודע דעת עליון. אבל מאידך, לא ניתן לקבל את דעתו של לייבוביץ בהתעלמותו מהודאה בנוכחות האלוקית בהיסטוריה, כשם שהוא מתגלה בטבע. התרחשויות בהיסטוריה בודאי מעוררות אצל יהודי מאמין הד דתי עמוק. בנקודה זו מבחין הרב שג"ר בין ניתוח היסטורי 'סיבתי' (כגון: 'אסון הרכבת קרה בגלל מזוזות פסולות'; 'השואה התרחשה בגלל ההשכלה והציונות', או כל כיו"ב שאינו בא בחשבון, ובכך לייבוביץ צודק. שום אדם אינו יודע מה מאחורי הפרגוד. אצל הרמב"ם למשל, דווקא אי הידיעה היא המכוננת את האמונה הדתית[3]), לבין יכולת ההכרעה האנושית-סובייקטיבית 'לספר את הסיפור' של מה שקורה, לא כקביעת עובדה, אלא כוודאות פנימית. למשל: לא ניתן לומר ש'בגלל עוולות חברתיות גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו'; אבל אדם שחי את המציאות, יכול לספר את סיפור הזיקה העמוקה בין העניינים - 'זה הסיפור שלי. עוול חברתי גורם לגלות, מפני חטאינו גלינו מארצנו', וזה ממשי הרבה יותר מאמת סיבתית מדעית 'מציאותית'. כך ביחס לקביעה שהמדינה היא 'ראשית צמיחת גאולתנו'. זו אינה עובדה, אלא הסיפור שאני מספר כפועל יוצא של הכרתי והמגע שלי עם המציאות כהתרחשות שאלוקים פועל בתוכה ומתגלה בה.

החילוניות, ששמה את החירות האנושית במרכז, גרמה להרס האמונה הדתית מחד, אבל היא עצמה עשויה לזכך אותה, ואף לפתוח בפנינו אופציה של דתיות גבוהה וריגוש אקסטטי של קירבת אלוקים. אמונה בדרך זו היא ביטוי של חירות מכוננת ולא חירות של גילוי. נקודת המוצא של החירות הזו היא היות האדם כבורא ולא כנברא, כשותף שמכונן את המציאות בכך שמספר את סיפורה. בכוחה של החירות לכונן את הנחות היסוד עצמם. בניגוד לדרכו של החסיד שמבטל את השניות המעיקה בנפשו ע"י התבטלותו, האופציה של ההכרעה האנושית מבטלת את הדיסוננס בין פנים לחוץ בעצם הזיהוי של הבחירה עם העצמות. המשמעות היא שהבחירה בעצמתה היא סוג של ריגוש דתי, שהרי היא אינה פועל יוצא של האגוצנטריות. צריך מדי פעם להתבונן מהצד ביכולת ה'אני' לבחור, ולגלות שמקורה של יכולתי לבחור הוא מחוצה לי. היכולת לכפור באלוקים ולהישען בחיים על החירות האנושית, היא גילוי גבוה של האמונה אף יותר מזו המסורתית. 'אמונה בטהרתה ע"י אפשרות של כפירה'[4]. אדם מקבל את חייו כמות שהם, בלי יומרות לחרוג מעצמו. 'לא השכמתי לדבר והתאוויתי לזולתו'[5]; 'לקבל את החיים בלי ערעור'[6]; 'החיים צריכים להיות כמו אש חורכת, כדי שדבר לא יוותר מאחור. הכל צריך לכלות באש, עד שיוותר רק אפר'[7].

אם נפשט את הדברים לרמת החוויה הדתית, ניתן לתאר את האמונה כלא-רומנטית. אין מאחוריה סיפורי-על ולא ריגושים שמקורם בחריגה מעבר לעצמי. אדם עשוי להתפלל, למשל, מתוך תחושה 'חילונית'-אנושית פשוטה, כמו שמשוחח עם חבר, בלי 'בונוס' רגשי שמתלווה בדרך כלל למעשה הדתי. הסכנה בכך ברורה - שיח כזה עלול להתדרדר לבנאליות וסתמיות. אבל הסתמיות אינה תוצאה הכרחית של שיח אנושי. צריך בו זמנית להתבונן ביכולת השיח הזה עצמו, שמקורו באין, באינסופיות. התפילה עצמה היא סופית-אינסופית.

כך גם ביחס לנישואין:

הפוסטמודרניסט יכול לבוא לברית אך מסוג אחר. זאת איננה הברית המטאפיזית, אלא הברית המבוגרת של שניים שנועדו והחליטו ללכת יחדיו. דווקא חוסר היומרנות עשוי ליצור אהבה, רעות, וידידות מתוך חופש, רגישות, והתחשבות הדדית עמוקה. השחרור מהצורך הגדול, הלוקליות, מביאים לקבלת עצמך וזולתך כזמניים ולא כטוטאליים ומכאן אפשרות ליצור ידידות מבוגרת ואוהבת. 'אהבה ואחווה ושלום וריעות'[8].

יש מקום גבוה של אינטימיות חילונית - 'זה מה יש' בזיקה בינו לבינה. אין סיפור גדול בעבר ('ארבעים יום קודם…') ואין תקווה לעתיד הירואי. בחולִיוּת האפורה, שם האמונה בעצמה, שם נוכחותו ית' בהסתר ולכן גבוהה יותר. היכולת לראות בחוויה החילונית הפשוטה את המקור למגע הממשי עם השכינה, עשויה להביא לאקסטזה גבוהה. אדם חי עם אישה, והיא הופכת להיות 'האישה' מכוח האמונה הזו, לא כי בישות הסופית שלה יש סיבה לאינטימיות. כל אישה עשויה להיות האישה. זו אינטימיות שמחד עלולה להתדרדר לבנאליות, אבל עשויה להיות מקור לדביקות אקסטטית.

בלשון אחרת: הרובד הנסתר של החיים, המעניק להם את משמעותם וממשותם, אינו זה הנמצא מעל ומעבר להכרה האנושית, אלא זה הנחווה ברגשות הפשוטים. אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה[9].

שנזכה.

ע

ע

[1] זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת קדושים, דף פ"ה, ע"א

[2] שיחת הרב שג"ר ליום העצמאות תשס"ו, הקלטה של השיחה ניתן למצוא באתר הישיבה.

[3] למשל בפרק ג' מהלכות תשובה, ע' שובי נפשי פרק ג' במיוחד בעמ' 72 '…לעולם אינך יכול לדעת את מצבך, ולכן אינך יכול לנוח על זרי דפנה…על אף התיאור הפרטני של רוב עבירות ורוב מצוות, הקודם להלכה זו, קובע הרמב"ם עמדה אגנוסטית - אי אפשר לו לאדם לדעת את מצבו הממשי. שלילה זו איננה שלילה יחסית, היינו שהאדם אינו יכול לדעת את החשבון, אלא שלילה מוחלטת. בכך שהרמב"ם מזהה שיקול זה עם ה'דעת' האלוקית, מושג שהוא מרכזי ביותר אצלו, והדעת נתפסת כאחת עם העצמות האלוקית ('הוא ודעתו אחד'), בכך קובע הרמב"ם שלילה מוחלטת. שכר ועונש אינם ברי ידיעה, בהיותם נעוצים בעצמות האלוק יתברך – עמדה אגנוסטית תקיפה, אופיינית לרמב"ם…'

[4] הראי"ה קוק, מידות הראי"ה, אמונה, מהדורה ישנה עמ' קב.

[5] רבינו בחיי.

[6] אלבר קאמי.

[7] חכם זן.

[8] הרב שג"ר, 'על אהבה רומנטיקה וברית', בספר שני המאורות.

[9] תלמוד בבלי, חגיגה, ה:

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435