גשם

הרב שג"ר • תשס"ה

תגובת הנגד לקוקה קולה המערבי, הינה חזרה לינקות העורגת לשוב ולמצוץ ממימי בראשית חיים. מאמר על תפיסת הטבע בתנ”ך ואצל חז”ל.

 עכ

אבותינו בתנ”ך, ולאחר מכן בימי חז”ל, חוו שלא כמונו את הטבע ואירועיו: עונות השנה, חילופי מזג האוויר, תופעות האקלים נחוו על ידיהם כהופעות חיים, ולא כסתם חיים, אלא כמערכת היחסים שבין אלוקים לבין האדם והארץ. זיקה זו מפורשת במקראות:

ושמרתם את כל המצווה אשר אנכי מצווך היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה: ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה’ לאבותיכם לתת להם ולזרעם ארץ זבת חלב ודבש: כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק: והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים: ארץ אשר ה’ אלוהיך דרש אתה תמיד עיני ה’ אלוהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה (דברים י”א, ח-יב).

יתרונה של ארץ ישראל הינו דווקא בתלותה באלוקים, זאת עדיפותה על מצרים ערש הציויליזציה העתיקה. מי הגשמים הם מטר השמים, פרי דרישת האלוקים את הארץ. ירידת הגשם בפרט ואריכות הימים בארץ בכלל, תלויה, כפי שנראה, בהמשך קיום המצווה.

אנחנו, שהמים שלנו אינם אלא מי הברז הזורמים בבתים, מים שלא פעם איבדו את רעננותם וראשוניותם ושאותם ננסה לשחזר באמצעות מי עדן שבמיכלי הפלסטיק, איבדנו הרבה מהבלתי אמצעיות של המגע עם הטבע, וודאי שקשה לנו לחוות באמצעותו את הזיקה לקל. אמנם, יכולים אנחנו עדיין להיאחז בעקבות קמאיות שעדיין נשארו בתשתית הנפש כדי לחזור לחויות אלו. את אלו נוכל למצוא למשל אצל הילדים הרצים לרחוב, למגינת ליבם של האמהות, בכדי להירטב ולרקוד בגשם הראשון, והמחפשים את השלוליות כדי לטבול בהם. לא בכדי מפלס הכנרת והקו האדום הפכו לאובססיה לאומית; בשכבות העמוקות שלנו שקועות החרדות הקמאיות של האיכר המצפה לגשם. נראה שגם התופעה ההולכת ונפוצה של הצטיידות ולגימה בכל הזדמנות מבקבוקוני מים, ‘בשבתך בביתך ובלכתך בדרך’, תגובת הנגד לקוקה קולה המערבי, הינה חזרה לינקות העורגת לשוב ולמצוץ ממימי בראשית חיים. הצירוף של לגימה ומים חיים מכונן אפקט של ראשית שאליו אנו נכספים.

ניתן לומר שכמו שהאדם האלילי ראה בכל מופע טבעי כוח אלוהי - מאחרי הסערה עמד אל הסערה, והשמש לא הייתה בעיניו אלא התגשמות כוחו של אל השמש - כך, להבדיל, גם הטבע של היהודי היה אנימיסטי, טבע חי, ולמעשה חיי הטבע היו חיי היחסים בין הבורא לבריאתו ולאדם. הטבע הינו חיים אלוקיים ומערכת יחסים בין הבורא לבריאתו. חכמים כינו כוח זה כגבורה, גבורה של מעלה. היא איננה בהכרח כוח אלים הפועל מבחוץ, אלא כוחו של אלוקים השופע בעולם. זרימתו הינה זרימת המים, שהיא זרימת החיים, וגבורתו - הגשם.

‘מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים’ (ברכות פ”ה מ”ב) קובעת המשנה במסכת ברכות. ‘מאי טעמא?’, שואלת הגמרא, ומפרשת; ‘אמר רב יוסף: מתוך ששקולה כתחיית המתים, לפיכך קבעוה בתחיית המתים’ (ברכות לג ע”א). ובמקום אחר: ‘אמר רבי יוחנן: שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים. מפתח של גשמים - דכתיב, יפתח ה’ לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו. מפתח של חיה מנין - דכתיב, ויזכור אלוהים את רחל וישמע אליה אלוהים ויפתח את רחמה. מפתח של תחיית המתים מנין - דכתיב, וידעתם כי אני ה’ בפתחי את קברותיכם. במערבא אמרי: אף מפתח של פרנסה, דכתיב, פותח את ידך וגו’. ורבי יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב להא? אמר לך: גשמים היינו פרנסה’ (תענית ב ע”א).

ובעוד מקום: ‘אמר רבי אבהו: גדול יום הגשמים מתחיית המתים, דאילו תחיית המתים לצדיקים, ואילו גשמים - בין לצדיקים בין לרשעים. ופליגא דרב יוסף, דאמר רב יוסף: מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים - קבעוה בתחיית המתים. אמר רב יהודה: גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה, שנאמר, יערף כמטר לקחי, ואין לקח אלא תורה, שנאמר, כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו. רבא אמר: יותר מיום שניתנה בו תורה, שנאמר יערף כמטר לקחי מי נתלה במי - הוי אומר: קטן נתלה בגדול’ (שם, ז ע”א).

יום הגשם הינו אפוא יום של תחיה, לידה והתחדשות. ועוד מאמר חכמים:

אמר רבי חמא ברבי חנינא: גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ, שנאמר, הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד אני ה’ בראתיו. בראתים לא נאמר, אלא בראתיו. אמר רב אושעיא: גדול יום הגשמים, שאפילו ישועה פרה ורבה בו, שנאמר תפתח ארץ ויפרו ישע (שם, ז ע”ב).

אלו, אם כן, המונחים והתחושות: תחיה, לידה, בריאה מחדש, הפריה והתגלות, שפע הבא מלמעלה כבמתן תורה.

המושג שנראה בעיני מרכזי כאן הינו תחיה. ומכאן הזכרת הגבורות בתחיית המתים. בסוף הקיץ, האדמה שרויה הייתה ביובש ועלפון, עתה עם בוא הגשמים היא מופרית מחדש ובעורקיה זורמים שוב מי החיים. החורף הוא זמן העיבור. כלפי חוץ שרויה הצמחייה עדיין בעלפונה, והשלכת מושלת בכיפה. אך מבפנים בתוך האדמה רוחשים חיים, פקעות הצמחים ושורשיהם אוגרים כוח לקראת האביב בו יפרצו באון ויגיחו לפני האדמה. אנו תופסים תיאורים אילו כתיאורים פואטיים ותו לא, משום שתפיסת הטבע וחוקי הטבע שלנו הינה תפיסה מכאנית, חומרית ועיוורת. ולא כן. הטבע מלא חיים, ועומדת מאחריו תודעה. מבחינה זו הגבורה איננה אלא כוח הגברא; האונים הנמסכים לעולם מפרים אותו ומביאים לו תחיה. מכאן גם הזיקה שעמדנו עליה והמופיעה במדרשים רבים, בין גבורה להתגלות, כך גם הביטוי ‘מפי הגבורה’ דווקא.

כבר הפסוק בתהלים מלמד זאת: ‘פקדת הארץ ותשקקה רבת תעשרנה פלג אלוהים מלא מים תכין דגנם כי כן תכינה’ (תהלים ס”ה, י).

פקידה זו איננה אלא פקידת האשה - ‘נאמר פקידה באשה, ונאמר פקידה בגשמים, נאמר פקידה באשה דכתיב, וה’ פקד את שרה, ונאמר פקידה בגשמים דכתיב, פקדת הארץ ותשקקה רבת תעשרנה פלג אלוהים מלא מים’ (תענית ח ע”ב). הפסוק גדוש ברמזים אלו. פקדת הארץ ותשוקקה - התשוקה. רבת תעשרנה - ההפריה. פלג אלוקים מלא מים - המלאות. וכך הגמרא שם מביאה כמה השוואות בין פקידת הגשם לפקידת האשה; אלוקים מפרה את הארץ בגשם. ‘אמר ריש לקיש: מאי דכתיב, ועצר את השמים? בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד מטר דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת, והיינו דאמר ריש לקיש משום בר קפרא: נאמרה עצירה בגשמים ונאמרה עצירה באשה, נאמרה עצירה באשה שנאמר, כי עצר ה’ בעד כל רחם, ונאמרה עצירה בגשמים דכתיב, ועצר את השמים. נאמר לידה באשה ונאמר לידה בגשמים, נאמר לידה באשה דכתיב, ותהר ותלד בן, ונאמר לידה בגשמים דכתיב, והולידה והצמיחה’. פעלים תנ”כיים אלו הינם פעלים תשתיתיים, שגם מהם התרחקנו. כאמור: תחיה איננה אקט מכני, היא האקט המובהק בעצמו, וכך גם הפקידה הבאה לה לאשה העצורה. אחרי שנים ארוכות ועצורות, החסד בא ללון בביתה, באה תחיה. ולא לחינם לימדו חכמים שסימן הגאולה שנמסר לאבותינו היה ‘פקד פקדתי’. מישהו נזכר בי, פקד אותי. זהו מפגש במובנו המלא, ולכן הוא גאולה ותחיה. אלוקים נפגש עם האדם בהפריה של הגשם, המביא תחיה לאחרון.

בנקודה זו נוכל להבין את אחת התובנות הבסיסיות ביותר של התורה שבכתב ובעל-פה. הזיקה שבין החוק או ההלכה לבין הקדושה. התורה מלמדת אותנו שקיום החוק הינו השראת הקדושה, והיא מצידה מביאה לכך שגם הטבע ישמור את חוקיותו, שהגשמים ירדו בעיתם והארץ תתן פריה. כך למשל בויקרא:

וידבר ה’ אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני ה’ אלוהיכם: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקתיהם לא תלכו: את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני ה’ אלוהיכם: ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה’ (ויקרא יח, א-ה).

אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם: ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את יושביה: ושמרתם אתם את חוקותיי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה האזרח והגר הגר בתוככם: כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ: ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם: כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העשת מקרב עמם: ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה’ אלוהיכם (שם, כד-ל).

וידבר ה’ אל משה לאמר… והתקדשתם והייתם קדשים כי אני ה’ אלוהיכם: ושמרתם את חוקותיי ועשיתם אתם אני ה’ מקדשכם… ושמרתם את כל חוקותיי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה: ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם כי את כל אלה עשו ואקץ בם: ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אתה ארץ זבת חלב ודבש אני ה’ אלוהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים: והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה ובין העוף הטמא לטהר ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא: והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה’ ואבדל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ’, א-כו).

אנחנו, שמטפורת החוק שלנו לקוחה מחוקי המדע, היינו סיבתיות עיוורת, איננו מבינים את הזיקה בין שמירת חוק לקדושה. החוק נתפס אצלנו ככוח שהשוטר מופקד עליו ומאלץ אותנו לקיימו. אך התורה מלמדת אותנו שחוקי הטבע מבוססים על הברית. כך בפרשת נוח:

ויאמר אלוהים זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם… וירח ה’ את ריח הניחח ויאמר ה’ אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי: עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו (בראשית ב’, יט-כב).

ברית זו שניתנת לאדם ולחי, משקפת את הביטחון של האדם בקיומו, את זה שאנו חשים את העולם בו אנו שרויים כעולמינו שלנו, כלומר תחושת האינטימיות והמוכרות של חיבורינו לעולם. הביטחון של היהודי בקיומו איננו מבוסס על חוק הכוח, אלא על בריתו עם האלוקים. זהו הביטחון בסדר של עונות השנה, בכך שהשמש תזרח גם מחר, ושהגשם ירד בעיתו. אנו חשים את עצמנו בעולם כמי שנמצא בביתו, ב”היות אצל עצמו”. הפתגם האוריינטלי ‘אתה הוא זה’ המלמד שבסביבה אנו מזהים את ההשתקפות שלנו, את עצמנו, מבטא תחושה זו. הסדר, המחזוריות והחזרה הינם השתרשות, הרמוניה עם הסביבה. סדר זה הינו החוק, חוק הטבע וחוק התורה. בסדר החגיגי ישנה קדושה. בברית אני מזהה את עצמי, לכן יוצרת הברית בטחון שמקורו האלוקי כברית האלוקים, מעניק לו את מימד הקדושה (הטומאה לעומת זאת הינה הפרת החוק, הפרעת הסדר). זהו גם התפקוד של ההלכה כפי שמהר”ל מתאר אותה כסדר המציאות, או לפי ר’ נחמן התופס את ההלכה כ”הליכה כסדר”, ומביא את דרשת האר”י ז”ל ‘הריעו לד’ כל הארץ’ ראשי תיבות הלכה.

ההלכה מוחדרת אם כן לטבע, ומייצבת אותו כסדר אלוקי. לא בכדי מכנים התורה והנביאים את העבירה בכלל וע”ז בפרט כזנות, הגוררת את התגובה הנמרצת של הארץ המפרה גם היא את חוקיה, מזנה פירותיה, ומקיאה החוצה את המטמאים אותה. הקדושה בהקשר הזה תתפרש כהתענגות על הביטחון וכסיפוק שבשמירת הנאמנות לברית, ממנה נמשכים הברכה והשפע.

אמר רבי אמי: אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה, שנאמר, אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. ואמר רבי אמי: בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה, מניין - מחולדה ובור. ומה המאמין בחולדה ובור - כך, המאמין בהקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה (תענית ח ע”א).

רש”י: מחולדה ובור - שהמיתו שני בני אדם, מצוי הוא באגדה: מעשה בבחור אחד שנתן אמונתו לריבה אחת שישאנה, אמרה: מי מעיד והיה שם בור אחד וחולדה, אמר הבחור: בור וחולדה עדים בדבר, לימים עבר על אמונתו ונשא אחרת, והוליד שני בנים, אחד נפל לבור ומת, ואחד נשכתו חולדה ומת, אמרה לו אשתו: מה מעשה הוא זה שבנינו מתים במיתה משונה ואמר לה: כך וכך היה המעשה. המאמין בהקדוש ברוך הוא - שמשימו עד בינו לבין חברו - על אחת כמה וכמה. וכן; ואמר רבי יצחק: גדול יום הגשמים, שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו, שנאמר, לתת מטר ארצך בעתו.

למדנו כאן עוד מונחים תנ”כיים - חז”ליים בסיסיים ביותר שלא פעם אנו מתקשים להבין אותם, או למצער, מבינים אותם בצורה שגויה; הברית, הברכה והאמונה. האמונה הינה שמירת אמונים, והברכה היא ירידת הגשם - השפע.

כדי לחוות תובנות אלו עלינו לראותם כממשות ולא כמטפורות. העולם הוא כגוף, והמים כנפש. ‘הדם הוא הנפש’, והמים הם כדם - ‘על הארץ תשפכנו כמים’. בגוף הזה נמסכת כאמור הגבורה, אך לא מדובר בכוחניות אלא באונות. במופעה הראשוני הגבורה איננה איום, אלא נתינת חסות.

כך ישנה הדדיות בין אדם אדמה וגשם.

… אמר ר’ שמעון בן יוחי ג’ דברים שקולים זה בזה ואילו הן ארץ ואדם ומטר, אמר ר’ לוי בר חייתה ושלשתם מן שלשה אותיות ללמדך שאם אין ארץ אין מטר ואם אין מטר אין ארץ ואם אין שניהם אין אדם. אמר ר’ הושעיה קשה היא גבורת גשמים ששקולה כנגד כל מעשה בראשית מה טע’ עושה גדולות עד אין חקר במה בנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות… ר’ חייא בר אבא אמר שקולה כנגד תחיית המתים, ר’ אבא בריה דר’ חייא אמר אף חכמים קבעוה בתחיית המתים בזו יד ובזו יד בזו פתיחה ובזו פתיחה, בזו יד הייתה עלי יד ה’, ובזו יד פותח את ידך, בזו פתיחה יפתח ה’ לך, ובזו פתיחה הנני פותח את קברותיכם, ר’ יודן בשם ר’ אלעזר בזו שירה ובזו שירה, בזו שירה ירונו יושבי סלע, ובזו שירה יתרועעו אף ישירו, ר’ חייא בר אבא אמר גדולה מתחיית המתים שתחיית המתים לאדם וזו לאדם ולבהמה, שתחיית המתים לישראל וזו לישראל ולאומות. גוי אחד שאל את ר’ יהושע אמר לו אתם יש לכם מועדות ולנו יש מועדות, בשעה שאתם שמחים אין אנו שמחים, ובשעה שאנו שמחים אין אתם שמחים, ואימתי אנו ואתם שמחים, בירידת גשמים, מה טעם לבשו כרים הצאן מה כת’ אחריו הריעו לה’ כל הארץ כוהנים ולווים וישראלים אין כת’ אלא כל הארץ. אמר ר’ יהושע בן לוי בשעה שהמטר יורד בהמה מבקשת תפקידה, מה טעם לבשו כרים הצאן וגו’ לבשו דכרייה ענה, לשון נקי (בראשית רבה פרשה יג).

המדרש מסיים בתשוקה המלווה את ירידת הגשם. הרטט המלווה את הגשם מביא לכך שאפילו הבהמה מבקשת את תפקידה. העולם חוזר לתפקידו ומוטען באנרגית חיים.

נסיים במדרש המבטא אף הוא את הגבורה שבגשם, אבל בפן ההפוך, הדמוני. מקורו של המדרש בזוהר:

בשעתא דאתעברת אסתימת כיון דמטא זמנא למילד געאת ורמאת קלין קלא בתר קלא עד שבעין קלין כחושבן תיבין דיענך יי’ ביום צרה דאיהי שירתא דעוברתא דא וקודשא בריך הוא שמע לה וזמין לגבה כדין אפיק חד חויא רברבא מגו טורי חשוך ואתי בין טורין פומיה מלחכא בעפרא מטי עד האי איל ואתי ונשיך לה בההוא אתר תרי זמני, זמנא קדמאה נפיק דמא ואיהי לחיך, זמנא תניינא נפיק מייא ושתו כל אינון בעירן די בטורייא ואתפתחת ואולידת וסימנך ויך את הסלע במטהו פעמים, וכתיב ותשת העדה ובעירם, בההוא זמנא דקודשא בריך הוא חס עלה על (ס”א עובדא) עוברתא דנחש (ס”א דחיה) דא מה כתיב קול יי’ יחולל אילות ויחשוף יערות וגו’ קול יי’ יחולל אילות אינון חבלין וצירין לאתערא אינון שבעין קלין מיד ויחשוף יערות לאעברא (נ”א לאתערא) ההוא נחש ולאתגלייא ההיא חיה בינייהו למיהך, ובהיכלו מאי ובהיכלו בהיכלו דקודשא בריך הוא כל אינון אכלוסין פתחין ואמרין כבוד מאי כבוד ברוך כבוד יי’ ממקומו (זוהר במדבר, פרשת פנחס דף רמ”ט עמוד ב).

[בשעה שמתעברת, נסתמת. כיוון שמגיע זמנה לילד בוכה ומרימה קולות, קול אחר קול, עד שבעים קולות כחשבון תבות של מזמור (תהלים כ) יענך ה’ ביום צרה, שהיא שירה של המעוברת הזאת. והקב”ה שומע לה ומצוי אצלה. ואז מוציא נחש אחד גדול מתוך הרי החושך, ובא בין ההרים, פיו מלחך בעפר, מגיע עד אייל זה, ובא ונושך לה באותו מקום פעמיים. פעם ראשונה יוצא דם, והיא לוחכת. פעם שנייה יוצא מים, ושתו כל אותן החיות שבהרים, ונפתחת ויולדת. וסימנך – (במדבר כ) ויך את הסלע במטהו פעמיים. וכתוב ותשת העדה ובעירם. באותו זמן שהקב”ה חסר עליה על (מעשה) עיבור של נחש (של חיה) זה, מה כתוב? (תהלים כט) קול ה’ יחולל איילות ויחשוף יערות וגו’. קול ה’ יחולל איילות – אלו חבלים וצירים, לעורר אלו השבעים קולות. מיד – ויחשוף יערות, להעביר (לעורר) אותו נחש ולהתגלות אותה חיה ביניהם ללכת. ובהיכלו, מהו ובהיכלו? בהיכלו של הקדוש ברוך הוא, כל אלו ההמונים פותחים ואומרים כבוד. מהו כבוד? (יחזקאל ג) ברוך כבוד ה’ ממקומו]

המדרש:

חולל איילות תשמור - אילה זו רחמה צר, בשעה שכורעת ללדת, אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה, ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה… (בבא בתרא טז ע”ב).

המדרש בגמרא המוסב על הפסוק באיוב חולל איילות תשמור, מבטא את הזימון המדויק של הנחש החיוני ללידה המוצלחת של האיילה. הזימון המדויק, שלא להחמיץ את השעה, הוא החשוב. בזוהר אנו מוצאים הרחבה שלו. האיילה, שהינה ספירת המלכות - כנסת ישראל, נסתמת, והנחש הוא זה הפוקד אותה. בתחילה יוצא דם אותו מלחך הנחש, ולאחר מכן המים, מי השליה, אותם שותה העדה ובעירה.

הלידה והגשם תלויים אפוא בנשיכת הנחש. זו התשוקה שמקורה בסטרא אחרא, הנחש שהטיל זוהמה בחווה - פריעת הסדר, החיונית אף היא ללידה ולשפע היצירה. רק נשיכה זו פותחת את עצירות האיילה, נמצא, שנחש זה, הינו המפתח האלוקי הפותח את אוצר הגשמים ואת רחם היולדת. זאת גבורה מהצד השני, הדמוני. מלכתחילה יוצא דם אותו מלחך הנחש. כאן מתבקש הפירוש של המקובלים כמו הרמ”ק, שהרעיון הינו של נתינת השוחד לשטן המופיע בכמה מקומות בזוהר. לאחר מכן יורד הגשם אותו אנו כולנו שותים.

אילה זו, היא המביאה את הגשם מכוח הערגה שלה:

דבר אחר למנצח על אילת השחר. אמר ר’ יהודה ב”ר סימון… ואת מוצא בשעה שהאיילה היא צמאה, היא חופרת גומא, ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, ומיד התהום מעלה לה מים, שנאמר כאיל תערוג על אפיקי מים (מדרש תהלים מזמור כב).

המדרש מפרש את הפסוק על אפיקי מים לא כמקום הערגה, אלא כמושאה. ערגת האיילה הצמאה היא המעלה את מי התהום. הצימאון והגעייה מעלים את המים שחכמי הקבלה מכנים כמים נוקבין. הערגה למים, הינם כיסופים המביאים את מי התהום לעלות.

וכמובן, השמחה. על המשנה הקובעת שמברכים על הגשמים הטוב והמטיב קובעת הגמרא: ‘ועל הגשמים הטוב והמטיב מברך? והאמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא: מאימתי מברכין על הגשמים - משיצא חתן לקראת כלה’ (רש”י: משיצא חתן לקראת כלה - שהמים קבוצין על הארץ, וכשהטפה נופלת עליהן טפה תחתונה בולטת לקראתה).

צור קשר

    ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435