נשמות חדשות וי"ט בכסלו

הרב אלחנן ניר • י"ח כסלו תשע"ו

מדוע לא חגגו את י"ט כסלו במרכז הרב, ומדוע חוגגים אותו בישיבת שיח? על גלותיות, שברים והתחדשות.

גכ

כשלמדתי בישיבה המרכזית לא חגגו בה את י"ט בכסלו. נראה לי שרוב התלמידים אפילו לא ידעו שיש יום כזה ואם ידעו - ידעו שהוא לא החג שלהם. כששאלתי אז מישהו למה לא חוגגים את החג הזה בישיבה, הוא ענה לי שזה חג גלותי. מקומי. עוד רבי יצא מהכלא, נו שוין. מה זה לעומת השמחה של חזרת עם ישראל לארץ אחרי אלפיים שנה, הפטיר לעברי.

אבל בישיבת 'שיח' חגגו את י"ט בכסלו.
אולי היה בזה ניסיון למגע עם היידישקייט הלוהט של הגלותיות, ניסיון לנשום את אותה תמימות אבודה, לשוב לרגעים האחרונים של לפני המפץ הגדול. כי כבר לימד אותנו הרוז'ינר כי "קודם זמן הגאולה יהיה קשה מאוד להחזיק עצמו ביידישקייט, כמו שעומד קיר ברזל חלקה וצריכין לטפס ולעלות בלי ציפורנים" (כנסת ישראל, בני ברק תשל"ד, עמ' טז). ואולי לחגוג י"ט כסלו זה בעצם להחזיק עצמנו ביחד ביידישקייט.
בחסידות חב"ד מציינים בתאריך זה (בעיקר) את גאולתו של האדמו"ר הזקן, אולם אצל צאצאי המגיד, למשל בחסידות רוז'ין לפלגיה וחצרותיה השונות, מציינים יום זה כיום זכרון למגיד הגדול. המגיד, שנסתלק ביום זה, חידש דרך חדשה ונוקבת בעבודת ה' הנדמית היום כבלתי מוכרת; דרך היורדת עד שיתי הנפש והקיום, דרך של דיוק ואיפוק שראוי לעסוק בה בהרחבה.
אך ישנו עוד דבר, מעבר להסתלקות המגיד וליום יציאת האדמו"ר הזקן ממאסר, שמתקשר אצלי לי"ט בכסלו, וזו ההתוועדות האחרונה של הרב שג"ר אתנו בי"ט כסלו תשס"ז. אני חש שהוא הניח אז סוג של מצע, אפילו צוואה-רוחנית, בהתוועדות הזאת ליחס שלנו לעולם החסידי:
אנחנו לא יכולים היום לחקות את החסידות. רובנו לא נהיה ברלברס' ולא חב"דניקים, גם אם נתקרב לזה. אנחנו צריכים באמת למצוא את הצירופים שלנו, את הדרך שלנו. מבחינה זו, זה כנראה חלק מהטיפוס, חלק מהאופי; זה נכון ביחס לציבור, אבל זה נכון גם ביחס לכל אחד ואחד שצריך למצוא את הצדיקות המקורית שלו, לחבר לו את השפה הפרטית שלו. למצוא את החיים שלו, לעצב את החיים שלו - נשתמש שוב במונחים מודרניים - כאמנות גדולה, אמנות של יכולת לחיות מתוך דבקות אלוקית, מתוך תענוג אלוקי, מקוריות אלוקית. וכמו שאמרתי קודם, "ועמך כולם צדיקים" - כל אחד יכול למצוא את הנקודה שלו, את האות שלו, את האמירה שלו.
… שנצליח באמת להיות נשמות חדשות, הקדוש ברוך הוא אוהב גם כן חידושים, לא אוהב וורטים ישנים, אלטע זאכען, הוא גם כן אוהב שיחדשו לו. באמת שתהיה לנו התחדשות, נשמה חדשה. בהמשך שם, שלא קראנו, הרבי מדבר על התעברות נשמה של צדיק - לפעמים אדם מרגיש מתוך הזדהות עם הצדיק, עם אישיות, הוא פתאום מתחיל לחיות אותה. הוא מתחיל לחיות את הנשמה של הצדיק מבפנים, יכול לומר את החידושים שלו, וגם לעשות את העבודה שלו.
גם את זה אני מאחל לעצמנו, שבעזרת ה' תהיה לנו התעברות של הנשמה של הצדיקים. היום, אני חושב, זו אולי הנקודה החשובה: שיצמחו לנו לא רק תלמידי חכמים - וזה דבר חשוב, גם הידע וההיקף והלמדנות - אבל המשימה שמוטלת עלינו היא מעבר לזה: צריך תלמידי חכמים שתהיה להם השראה, שתהיה להם דעת. דעת זה הדבר הפנימי, שנמצא מעבר למילים ומעבר לאותיות. זו אחת המשימות שמוטלות עליכם, הייתי אומר, יותר מאשר עלינו, כפשוטו - באמצעות עבודה, באמצעות לימוד, הגות, הגות אישית; מצד אחד אסור לפחד, צריך תמיד להשתדל להיות בעזות דקדושה, כמו שרבי נחמן אומר ובחב"ד זה בטח מאוד בולט, ומצד שני לדעת לקבל וללמוד. ובעזרת ה', נקווה שבאמת נצליח לחדש, להתחדש ולהמשיך אורות חדשים (נהלך ברג"ש, אפרתה תשס"ח, עמ' 358; 365).
ישבתי אז בסמוך אליו ואני זוכר שהרגשתי אזכיצד הוא מניח כאן את התשתית שאיתה נלך הלאה.
הוא תבע שלא נהיה 'אלטע זאכען', שלא נשכפל את הדתיות הבטוחה-מדי הקיימת זה מכבר. שנחדש. הוא ביקש וממש לא הניח לנו בכדי שכל אחד ימצא את הדרך שלו, את האות שלו בגילוי התורה, התורה החדשה ההולכת ונחשפת ומגלה לנו את עצמה. ומדובר על הליכה עדינה מאד - מצד אחד הקשבה לסוד הדורות העובר אלינו דרך הצדיקים וצריך לעשות עבודה רצינית ויסודית בכך, לא של פסקה פה ופסקה שם, אלא עבודה שיטתית ומסודרת שמצליחה לגלות את השורשים ולייצר שפה מלאת רלוונטיות לעכשיו ולכאן.אך מצד שני לא לאבד את ההשראה, את האמון שהנה אנחנו כבר מולידים נשמות ותורות חדשות לגמרי, נשמות של גאולה, שבית המדרש המתחדש שלנו, כאן בארץ, הוא בית אלוהים ושער השמים.
בעוד הדור הראשון של עיבוד הגאולה - המצע עליו גדל הרב שג"ר – דור 'ששת הימים' הילך ועלה במסילה הקיימת בעקבות ספר 'אורות' של הראי"ה קוק, ספר שכמו בצבץ ונתגלה לצנחנים ולשופר הגאולה שלהם מבין אבני הכותל, הרי שהדור השני, שהרב שג"ר הוא הביטוי העמוק והחד ביותר שלו, דור מלחמת 'יום הכיפורים' ודור הפוסט של אותה מלחמה גדל אחרת; הלה כבר צמח על פירוק ופירוז הידיעה הוודאית, על 'כלים שבורים', על 'צל האמונה' ועל 'לוחות ושברי לוחות', שכמו נצרף מתוך הטנקים השרופים במערכה הקשה בגולן ובסיני.שם גם הגיעה הסכין החריפה שאינה מוותרת, זו שדורשת ללא הרף מן האדם למצוא את דרכו ואת שפתו שלו ולחרוג מהנטיה הדתית הטבעית להלך בתוך מרחב הקיים הנינוח זה מכבר.
שם, מתוך השברים והתרועות, גם נוצר החיבור עם החסידות, עם התביעה הבלתי מתפשרת לנהמה, לגעגוע ולמפגש, שהיא הציבה לעולם היהודי שביקש להיות בסדר. "נכון אתם אנשים כשרים אך לא לזאת הייתה כוונתי," אמר ר' נחמן בישירות," רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים".

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435