ראיון עם הרב שג"ר – על ייחודה של הישיבה

הרב שג"ר, מה לדעתך מאפיין את המעבר מישיבה תיכונית לישיבה גבוהה?

בהיותי תלמיד בישיבת הסדר הטרידו אותי הפערים בין הישיבה לבין הבית, בין ה'זמן' לבין החופשה.

כשהגענו לישיבה בתחילת ה'זמן', עברו שבוע-שבועיים של הלם עד שנכנסנו למערכת של הישיבה. עברנו מעולם אחד למשנהו, עד שחשנו שאנחנו כבר אחרים. האמת הייתה, שהעולם שממנו באנו הודחק, והפער הזה גרם לחלק מהחבר'ה שבשלב הראשון "נכנסו חזק" והתמידו, לקשיים בשלב מאוחר יותר, כשעמדו בפני עצמם, חלקם נאלצו להתנער במידה כזו או אחרת ממה שקיבלו בישיבה.

תלמידים רבים באים לִישיבה כדי להשתנות, זו ההבטחה של הר"מים בישיבה התיכונית. העולם של תלמידי הישיבה התיכונית איננו עשוי מעור אחד. לצד התורה קיימים עולמות נוספים; ערכים, חשיבה והרגלים מודרניים (כולל מאפיינים תרבותיים כגון מוסיקה, ספרות ושירה). הישיבות הגבוהות, לסוגיהן השונים, מחנכות למהפך שעלינו לבחון אותו. האם הכניסה לישיבה משמעותה התכחשות והתנכרות לחלקים מעצמי-אישיותי? האם השינוי הזה יגרום לי לוותר על אחיזתי בעולם הזה, לטשטש את צורות החשיבה שסיגלתי לעצמי?

הקושי נובע כאמור מכך שאנחנו שייכים לכמה עולמות. מצד אחד- עולם התורה, עולם יהודי, עולם מסורתי, עם הרגלי חשיבה ונורמות משלו; ומצד שני- ערכים מערביים, חשיבה ביקורתית, לימודי תיכון.

יש כמובן אמת בטענה הישיבתית שלא כל ערך יכול להיכנס לעולם התורה, אולם מצד שני זה אנחנו, ולא עוד שלערכים רבים אנו מייחסים ערך דתי-אלוקי. אנו מאמינים שגם בעולם המודרני יש 'ניצוצות' שצריך להעלות, ודבר ה' נמצא גם ב'חיי העולם'.

מה הישיבה מציעה לתלמידים בשונה מהתנועה הזו?

הישיבה מציעה לתלמיד לבוא כפי שהוא, עם העולם שלו. לנסות לבחון איפה אפשר למצוא את עולמו בישיבה. התכלית של גישה כזו היא ליצור זהות. שלא נהפוך להיות אזרחים של שני עולמות, חצויים בפיסוק בין הישיבה לבית, שלא נתנכר לחלק משמעותי בעצמנו.

siach_tashsav 052

איך זה נעשה?

ראשית, האווירה בישיבה היא של חופש ופתיחות. אין דפוס כפוי של "כך צריך להתנהג", או "כך יש לחשוב". מעבר לכך, הלימוד בישיבה הוא לימוד המאפשר ליצור את השיח בין העולם התורני לעולם המודרני. הדבר מתבטא בשני תחומי לימוד:

1. לימוד הגמרא - הלימוד תופס שעות רבות, בכל הישיבות, והוא "גולת הכותרת" של עולם התורה, אך יש אוכלוסיה רחבה שלא מצליחה ל'התחבר' ללימוד. תלמידים רבים ובוגרי ישיבות לא מוצאים את עצמם בדף הגמרא. הפיתרון נעוץ, בין השאר, בצורת הלימוד, באופי הלימוד, בשאלות ששואלים כשלומדים גמרא. הלימוד צריך להיות משמעותי, עם שאלות של רלוונטיות. צריך לשאול, למשל, מה עומד מאחורי הדברים, למה הגמרא לא מסבירה את המשנה כפשוטה. צריך להבין את חכמת הגמרא, ולא להפכה לאוסף של 'וורטים'. להבין לעומק ובבהירות - מה חשבו התנאים, מה חשבו האמוראים. מדוע נחלקו הראשונים בסוגיא, מהם הנחותיהם הפרשניות? ובשלב הבא של הלימוד, צריך לשאול - "איפה נמצאת הסוגיה בעולם שלי" . מה היא אומרת לי.

השאיפה הינה ליצור אינטימיות עם המקורות מצד אחד, להבין אותם ולדבר בשפתם, לרכוש מיומנות למדנית לא פחות מזו של תלמידי הישיבות ה'חרדיות', ומאידך, לפתוח פתח לשילוב גישה ושיטות חשיבה לא מסורתיות. אין כאן כוונה לחלן חלילה את התורה, אלא ההפך – לחיות בעולם של קדושה, אך עולם של קדושה כזה, הנטוע בעולם הזה, עם כל מורכבותו. זו הייתה שאיפתו של הרב קוק, ואנו מנסים ליישם אותה בלימוד הגמרא בישיבה.

2. חסידות - תחום נוסף הבולט בישיבה הוא לימודי החסידות. הסיבה ללימודי חסידות בהיקף נרחב ובעומק רב נעוצה באותה נקודה. החסידות היא האמצעי המרכזי בעבודת ה' קיומית. היא מאפשרת לבני זמננו את המפגש עם עצמם, בתוך עולם התורה. אנשים מחפשים את עצמם, מחפשים כנות פנימית, לדבר מבפנים, לא רק מהשכל, לא פתוס אידיאולוגי אלא ממשות חיה. אין סיפוק בציטוט סיסמאות, יש שאיפה עמוקה לגעת בממשות של הדברים. החסידות מהווה כלי חשוב ואולי החשוב ביותר למימוש מטרות אלו.

לימודי החסידות בישיבה מתייחדים בכמה דברים:

  • החסידות נתפסת כעבודה פנימית, לא רק כריגוש. הדגש בישיבה הוא על ה"מוחין" של החסידות, על החכמה, לא רק על האירוע של ה'דג מלוח בסעודה שלישית'. בחסידות יש חכמה עמוקה ותובנות מורכבות, שלא מתמצות בכרכורים וקפיצות, ובישיבה נעשה ניסיון ללמוד אותן ולפענח את סודן. אין בכך זלזול ב'חוויה', אך חוויה ממשית מחייבת הבנה.
  • כבלימוד הגמרא - לימוד החסידות בישיבה כולל שלב שני, של העברת החסידות לעולם שלנו, בסופו של חשבון אנחנו זה אנחנו, בעולמנו הנוכחי, ואנו מנסים ליצור את השפה שתביא אלינו את כל מה שיש בגרעין הפנימי של החסידות.
  • החסידות כגורם מרכזי אבל לא בלבדי. הישיבה איננה "ישיבה חסידית" נטו. גמרא, מחשבת ראשונים אחרונים והרב קוק, הלכה וגם מחשבה מודרנית, כל אלו ביחד מהווים את הרקע הרוחני שבתוכו אנו חיים ויוצרים, לומדים ומלמדים.

האם המסרים הללו לא מורכבים מדי לתלמידי י"ב?

וודאי שחייבים ללכת בדרך זהירה ושקולה. המהלך החינוכי בישיבה לא בנוי על מהפכים, אלא על התפתחות הדרגתית. לא ההלם של "אלול", אלא הליכה בנתיב רחב וארוך, עם סבלנות רבה.

הגישה הבסיסית שעומדת בתשתית היא - אמון בתלמיד. אמון ברצון הטוב, בתבונה, בצדדים החיוביים של התלמיד. אנחנו לא מנסים למלכד או לצוד את התלמיד, אלא להפך. המטרה היא לפתח בהדרגה צדדים חיוביים הקיימים אצל כל אחד בצורה גרעינית, לאט לאט. אחד החלקים החשובים בתהליך ההתבגרות שהאדם עובר הוא הכרה עצמית, בירור עצמי, רק כך מתפתחים.

הנקודה המרכזית בהתפתחות זו היא כנות. לא לרמות את עצמנו, לבחון משמעות של דברים, לברר את הנגיעה שלהם בנו, לראות איך הם משתלבים במי שאנחנו. לחשוב בראש ובלב כאחד.

הדרך החינוכית בישיבה היא של פתיחות. פתיחות שלא נובעת מאדישות אלא ממבט רחב, מגובה מסוים. גובה שמאפשר ראיה לעומק. הפתיחות הזו לא נשארת רק ביחס ללימוד ולחשיבה אלא מקרינה על היחסים החבריים - להיות פתוח למי שלא דומה לנו, לקבל את הזולת כפי שהוא. אלו דברים שנוצרו גם בחבורה הצעירה בישיבה, שבה נוצר קשר עמוק, גם בין טיפוסים שונים.

_MG_4064

את הראיון הזה קוראים, בין השאר, גם תלמידי י"ב. איך ידע שמיניסט שהוא מתאים לישיבה?

השאלה הזו מזכירה לי את השאלות הקשות בחיים, כמו "איך יודעים עם מי להתחתן", ובמקרים כאלו, אפשר לנסות ולחפש את התשובה בניתוח לוגי, אבל התשובה נמצאת במישור אחר. "לעולם ילמד אדם במקום שליבו חפץ". השאלה שאני מפנה לשמיניסט היא: "האם הדברים האלו יוצרים אצלך תהודה?", זה המבחן המרכזי. האם הם מדברים אליך, ומעוררים משהו בפנים? אם כן, זה מקומך. לא צריך ללכת שבי אחרי הבטחות או מילים גבוהות. המבחן הוא מבחן הלב. מה שכן צריך הוא לא להשאיר ניצוץ כזה כניצוץ ותו לא. יש להיפתח. אם יש "קליק", אם נער צעיר מרגיש כי הדברים נוגעים לו, ייתכן וכאן מקומו, אך עליו לברר יותר, להיפגש, להיחשף, אזי ידע אל נכון את עצמו ויחסו לישיבה.

בכל זאת, מה התכונות המרכזיות הנדרשות מתלמיד בישיבה, לדעתך?

אם אנסה לנסח תכונה או מאפיין, נראה לי כי נצרך שילוב של שכל ולב. מצד אחד, תלמיד הישיבה הוא בעל חשיבה ביקורתית, משיכה להבנה של דברים, לחכמת התורה, להסברים ולידיעה, ומצד שני, הוא איננו טיפוס אינטלקטואלי מנוכר וקר אלא טיפוס עם לב, זהות פנימית, שמחה וחום. ברור שהמינון הפנימי בין החלקים שונה מאדם לחברו, אך מי שאין לו שילוב כזה, והוא נמצא באחד הקטבים, יהיה לו קשה להשתלב בישיבה, האוחזת גם בלימוד מעמיק ורציני, וגם בעבודה פנימית ובשאיפה שהלימוד יבטא זהות קיומית. כמו כן בגלל מדיניות החופש' של הישיבה צריכה להיות לכל אחד מהחבורה מידה רבה של עצמאות ואחריות אישית ראשית כלפי עצמו ולאחר מכן כלפי החבורה.

בספרך שיצא לא מכבר, "כלים שבורים", כתבת: "נראה, שהמהפכה הבאה של האנושות… תהיה מהפכה מנטאלית. האנושות תחדש כישורים רוחניים ונפשיים… איזו עמדה תתפוס התורה במסגרת שינויים אלה? … אני צופה בעתיד הלא רחוק התפרצות רוחנית בעלת עוצמה ומשמעות לא פחות מההתפרצות החסידית.."

האם אתה רואה בישיבה חלק מאותו תהליך של פריצת דרך?

בהחלט כן. אני רואה בישיבה שליחות ופריצת דרך.

אם אנסה למקד את פריצת הדרך, נראה לי כי ההתמודדות באופן ממשי עם השאלות והבעיות של הדור, היא החידוש המשמעותי בישיבה. ההכרה כי הנוסחאות של העבר לא בהכרח מתאימות לדור, להווה, למציאות שלנו.

תורתו של הרב קוק היוותה פריצה אדירה. הרב קוק, בחידוש שלו, בהבנתו את המציאות, בכיוונים הרוחניים שהוא פתח, קידם את העולם היהודי צעדים גדולים קדימה, אך חשוב לזכור כי, כדברי הרב, "כל זמן מאיר בתכונתו", אסור לדבוק במשהו מסוים, להיצמד לתיאוריה מבלי לראות את המתרחש והבוקע אלינו מהמציאות. בישיבה יש התמודדות כנה, ניסיונות אמיתיים לקרוא את המפה, ולהציב אפשרות של עבודת ה' ולימוד תורה לאור ההבנה של התקופה. הפתרונות לא מלאים, וצריך להמשיך ולקדם אותם, ופה בדיוק נמצאת השליחות שדיברתי עליה. במובן הזה הרב קוק ראה את עצמו כמהפכן האמיתי, כמי שבא לבחון את המסורת המקובלת אל מול אתגרי התקופה, ולהציע כיוון רוחני רלוונטי, ואנו ממשיכים אותו.

_MG_4364

איך מתמודדת הישיבה עם ערכי החופש והמסגרת?

כפי שאמרתי, הגישה הבסיסית בישיבה היא של אמון. אדם שבא לישיבה בא ללמוד. זו הנחת העבודה, ואנו סומכים עליו. לא זו בלבד, אלא שתלמיד הלומד מתוך אילוצים חיצוניים, בין אם אלו אילוצים של המערכת, ובין אם אלו אילוצים פרי לחץ חברתי או אפילו רגשי אשמה הקיימים לעיתים בבסיס הלימוד, בסופו של דבר יוצא שכרנו בהפסדנו. אמנם "לכדת" אותו לזמן מסוים, אבל אח"כ הוא יצא, ואז לא יהיה נאמן למקור. גם אם הוא יישאר בתוך מערכת האילוצים, זה לא מה שאנחנו מחפשים. האמונה הבסיסית היא שרק מה שאתה עושה מתוך חופש והזדהות הוא בר קיימא.

כמובן שכל מוסד צריך מסגרת, אך צריך למצוא את היחס בין המסגרתיות והמבנה לחופש האישי, החופש לעשות, לחשוב, לתת מרווח רוחני, שרק מתוכו יוצרים יצירה ממשית.

מציאת היחס הזה איננה פשוטה, אך מנקודת המוצא של אמון וחופש, נראה לי כי השביל הוא של יצירת מחויבות שנובעת מהכרה פנימית- "אני מקבל על עצמי". זוהי אמירה שיש בה חופש וכנות, כאלו שלא יוצרים אנרכיה אלא התחייבות עמוקה והזדהות פנימית.

בספרך אתה כותב עוד: "הגישה דתית לאומית נכשלת פעמים רבות בניסיון לשלב… את מה שלא ניתן לשילוב". יתירה מכך, כתבת: "הציונות הדתית בגרסתה הנוכחית איננה נותנת - וגם לא יכולה לתת - תשובה יהודית הולמת לבעיות הזמן…".

מה עמדתך ביחס לשילובים אלו, ואיך הישיבה כן נותנת תשובה שכזו?

התפיסה העמוקה שבבסיס הציונות הדתית שמדברת על שילובים, לא רואה אותם כמלאכותיים אלא כמשהו אורגני, מלא, כשילוב אמיתי המביא לידי ביטוי את שני הקצוות. מבחינה זו אנחנו בעד שילובים שהם מחויבי המציאות.

בין השילובים ניתן למנות את השילוב של שכל ולב, שכבר הזכרנו, את השילוב של עולם דתי פנימי, עמוק ומתמסר, עם עולם רציונלי וביקורתי, ובנוסף לזה, שילוב בין עולם של ידידות ורעות לעולם של אינדיבידואליזם ומימוש עצמי, ושילוב בין אידיאליזם ותודעת שליחות לבין אותנטיות וכנות .

באשר לשאלה איך לשלב – אין לזה נוסחאות. השילובים במהותם, כשם שהם מחויבי המציאות הם אינם פשוטים. האמנות של חיי האמונה יכולה ליצור את השילובים. והאמת היא, שבשביל זה באים לישיבה…האדם בישיבה לומד לא רק תוכן, ידע, ספרים, אלא רוח, ניגון, התכוונות רוחנית. מלאכת השילוב האישית הזו, היא הנמצאת במוקד השהות בישיבה, כי אחרת היינו לומדים מתוך ספר. הישיבה שואפת ליצור מפגש שכזה, בתוך נפשם של תלמידיה, בין תלמיד לתלמיד, ובין בית המדרש כולו לעם ישראל ולעולם.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435