מחלוקת ר’ אלעזר בן עזריה וחכמים לגבי זמן איזכור יציאת מצרים, אימן של כל הגאולות, טעונה במשמעות סמלית הקושרת את היום והלילה למושגי הצרה והגאולה.
מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר (דברים טז) “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך” “ימי חייך” - הימים, “כל ימי חייך” - הלילות. וחכמים אומרים: “ימי חייך” - העולם הזה, “כל ימי חייך” - להביא לימות המשיח (משנה מסכת ברכות פרק א משנה ה).
כך אנו קוראים כל שנה בליל הסדר. מסביב לשולחן שלנו אנו נהנים להקשות על הניסוח הבעייתי של משנה זו “כבן שבעים שנה” ולא “בן שבעים שנה” - אנחנו נהנים מכיוון שכמו המצה והמרור, גם הסיפור על שערותיו המלבינות של ר’ אלעזר בן עזריה, הפך לאורח קבוע אצלנו.
אחת משיטות ההטעיה הידועות של קוסמים עובדת על בסיס משיכת עיני הצופים לכיוון אחד בזמן שלוּ היו מסתכלים לכיוון ההפוך היו מגלים את התרמית. קשה לעזוב את האסוסיאציה הזו בהקשר של משנה זו….
רבי אלעזר בן עזריה מביא את דברי בן זומא ובכך הופך הוא לבעל פולגתא של חכמים. אבל בעומקו של עניין: למה רבי אלעזר בן עזריה מצטט את דברי בן זומא, הרי די היה לנו אם דברי בן זומא היו מובאים על ידי בן זומא עצמו? במילים אחרות, למה חשוב היה לרבי אלעזר בן עזריה להדגיש את כמיהתו לפסיקה ע”פ שיטת בן זומא, כמיהה כה גדולה שנוסף לה הסבר - “הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר” - וציטוט דעה של בן דורו, כאשר אין שום סיבה נראית לעין, שמונעת מאותו ‘בן דורו’ להביא את דבריו בשם עצמו?
כנראה שיש דברים בגו…
*
כפי שציינו, רבי אלעזר בן עזריה משתוקק לרגע בו יזכה להנהיג בציבור את איזכור יציאת מצרים בלילות. הסיבה לכך, כמדומני, רמוזה במחלוקת אחרת, גם היא בהקשר של ליל הסדר, שמוצאת הדים בגמרא במסכת ברכות אע”פ שמקומה (אולי) במסכת פסחים:
דתניא: “ואכלו את הבשר בלילה הזה”, רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן “בלילה הזה” ונאמר להלן “ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה” - מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. אמר ליה רבי עקיבא: והלא כבר נאמר “בחפזון” - עד שעת חפזון! אם כן מה תלמוד לומר בלילה? - יכול יהא נאכל כקדשים ביום, תלמוד לומר: בלילה, בלילה הוא נאכל, ולא ביום… אמר רבי אבא: הכל מודים, כשנגאלו ישראל ממצרים - לא נגאלו אלא בערב, שנאמר “הוציאך ה’ אלהיך ממצרים לילה”, וכשיצאו - לא יצאו אלא ביום, שנאמר “ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה”. על מה נחלקו? - על שעת חפזון; רבי אלעזר בן עזריה סבר: מאי חפזון? - חפזון דמצרים, ורבי עקיבא סבר: מאי חפזון? - חפזון דישראל. תניא נמי הכי: הוציאך ה’ אלהיך ממצרים לילה - וכי בלילה יצאו? והלא לא יצאו אלא ביום, שנאמר: ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה! אלא: מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב (בבלי, ברכות ט ע”א).
דעתו של רבי אלעזר בן עזריה היא שהאיסור מדאורייתא לאכול את קרבן הפסח מתחיל בחצות הלילה והחל מזמן זה שאריותיו “מטמאות את הידיים”. ואילו רבי עקיבא סובר שמדאורייתא אין לאכול את הפסח רק מעלות השחר ואילו חכמים הם אלו שאסרו (כלומר: מדרבנן) לאכול את הפסח החל מחצות הלילה. הגמרא, במעקב אחר דברי החולקים, מסיקה שדברי רבי אלעזר בן עזריה מתואמים לסברה שהגאולה החלה בלילה, פרשנות זו מיישבת את ההסבר הקושר למכת בכורות: “נאמר כאן “בלילה הזה” ונאמר להלן “ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה” - מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות” (גאולה=מכת בכורות=חצות), וגם את ההסבר למילה “חיפזון”: “רבי אלעזר בן עזריה סבר: מאי חפזון? - חפזון דמצרים” (גאולה=פסח=חפזון מצרים=חצות). במילים אחרות: שיטתו של רבי אלעזר בן עזריה בכל צורות ההסבר מובילה תמיד לאותה קביעה “שהתחילה להם גאולה מבערב”.
אנו חוזרים כעת לדברי רבי אלעזר בן עזריה על רצונו להזכיר את יציאת מצרים בלילות. הסיבה לכך, כפי שעולה ממחלוקת זו: כי יציאת מצרים אכן התרחשה בלילה. חכמים, החולקים עליו, סוברים שיציאת מצרים היתה ביום, לא רק עיקרה (ראה דברי רש”י על ברכות ד ע”ב: “דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה”) אלא כולה התרחשה ביום ולכן גם איזכורה של אותה גאולה יהיה רק ביום.
*
בין השיטים נמצא עוקץ מעניין בדעת חכמים: גאולה איננה הושעה, הגדרתה איננה “הימצאות במיצר והיחלצות ממנו”. כפי שהראנו, שיטת רבי אלעזר בן עזריה היא שיציאת מצרים החלה במכת בכורות, ובחפזון של המצרים (לשלחנו). חכמים (ורבי עקיבא בתוכם), כנגדו, סוברים שרק החפזון של ישראל לצאת הוא הקובע את זמן הגאולה. חיפזון זה, שהחל רק ביום, היה אחרי שכבר קיבלו ‘אישורי יציאה’ - כלומר, בניגוד לרבי אלעזר בן עזריה שמוצא ביציאה מהחושך את הגאולה, לשיטת חכמים גאולה יכולה להתרחש רק ממצב של שקט, מצב שהוא כבר גאולה לדברי רבי אלעזר בן עזריה.
*
מה, אם כן, הסיבה לסיפור יציאת מצרים בליל הסדר ע”פ שיטת חכמים? נתחיל בכך שליל הסדר הינו חזרה, הישנות של פסח מצרים בכל דור ודור. הפסח ההוא נחגג בלילה, הגאולה היתה ביום המחרת; עריכת הסדר מבטאת את האמונה של האדם בחשכת הגלות, אמונה שלמה שהוא עוד יגאל עם אור בוקר. תפיסת הגאולה הזו מסיקה שהגאולה מתרחשת רק ביום - הגאולה איננה שינוי כיוון לקראת יציאה אל האור אלא היא האור עצמו! בדומה לאותה ציפיה באור הבוקר העולה קמעא קמעא כך היא, לשיטת חכמים, גאולתן של ישראל.
רבי אלעזר בן עזריה סובר אחרת: הגאולה מתחילה באמצע הלילה. כשהחושך כבר הגיע לשיאו ועתה אנו כבר נעים לעבר האור - זוהי כבר ‘אתחלתא דגאולה’. אנו יושבים בליל הסדר, בלילה החשוך, ומאמינים שברגעים אלו ממש מתרחשת הגאולה. איננו צריכים לראות אותה בכדי שתתרחש - הגאולה מתרחשת בהיסח הדעת.
*
מכאן אנו מגיעים להבין את סוף דבריהם של חכמים. רבי אלעזר בן עזריה שסובר שהגאולה מתרחשת כעת, בחושך, סובר שהזכרת יציאת מצרים בלילות היא הודאה - אנו מודים על הגאולה שבעצם היותנו. חכמים מבקשים יותר, הם מבקשים את הגאולה כולה, את הגאולה של ימות המשיח. והם מאמינים שהגאולה מגיעה מתוך האמונה, מתוך יכולתנו להאמין שמחר בבוקר תהיה גאולה - אמונה זו מאפשרת את הגאולה הנ”ל וכפי שהדברים עולים בבירור מתוך אחת מהגרסאות (קאופמן) לנוסח משנה זו: “וחכמים אומרים: ‘ימי חייך’ - בעולם הזה; ‘כל ימי חייך’ - להביא את ימות המשיח”.
