ליל הסדר הוא ערב בו כולנו נקראים להניח בצד את המציאות הקשה של עם למוד סבל תלאות עוונות ולא טוב, ולהמירה ברוח פלאית, בסיפור של תשוקה זיווג וייחוד.
ש
ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים
מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים
וכול המרבה לספר ביציאת מצרים
הרי זה משובח
ש
בלילה הזה כולנו בני מלכים. נקראים להתאהב בעצמנו, בהיותנו בני ברית שנפקדנו בסיני אי שם בעבר הקמאי. מוזמנים להנכיח את היותנו בני מלכים, עם נבחר שבור לב. כול אחד מלך ליום אחד. אפילו עני שבישראל לא ייפחתו לו מארבע כוסות של יין. המציאות הקשה של עם למוד סבל תלאות עוונות ולא טוב, מותמרת ברוח פלאית לסיפור של תשוקה זיווג וייחוד.
האחרונים הבחינו בין זכירת יציאת מצרים בכול יום לבין סיפור יציאת מצרים בליל הסדר
הנה בכל לילה יש מצווה של זכירת יציאת מצרים, וא”כ מה נתוסף בליל פסח במצות סיפור יציאת מצרים שאין בזכירה של כל השנה. ונראה לומר, שיש ג’ חילוקים בין המצוה של זכירת יציאת מצרים להמצוה של סיפור יציאת מצרים: א) לקיים מצות זכירה אין צריך אלא להזכיר לעצמו יצי”מ, אבל בסיפור יציאת מצרים המצוה היא לספר לאחר דרך שאלה ותשובה כדכתיב “והיה כי ישאלך בנך וגו’ ואמרת אליו” וכדכתיב “והגדת לבנך וגו'”. ובהגדה הבן שואל מה נשתנה והאב משיב עבדים היינו, וההלכה היא שאפילו אם אחד לבדו צריך לשאול לעצמו ולומר עבדים היינו כדרך סיפור לאחר. ב) בסיפור צריך לספר כל ההשתלשלות, וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, ולקיים מצות זכירה סגי בזכירת יציאת מצרים לחוד… (ר’ חיים מבריסק, חידושי הגר”ח סימן מ).
ההבדל שבין העבד לבן החורין הוא שלעבד אין סיפור.
גאולה זהה עם התקשרות הדדית, עם הופעתה של המילה, הדיבור. משעה שעם נוטש עולם אילם ובא בעולם של קול, של דיבור ושיר, הוא נהיה לעם נגאל
העבד חי בדממה. אין עימו בשורה להעבירה. בן החורין איש בשורה הוא, דברים רבים בפיו להגידם, והוא להוט למסור את סיפור חייו לכול מי שיאות להאזין. אין פלא כי התורה הדגישה ארבע פעמים את חובתו של האב, העבד שיצא לחירות, להגיד לבניו שנולדו בחירות, את סיפור יציאתו מבית עבדים.
זכירה היא עולם המלל. סיפור הוא הזמנה לפליאה, לקסם, למסתורין, לעמיד חשופה רוטטת מול עצמנו ועצם היותנו.
חייב אדם לראות את עצמו, להשתאות. לא די לדבר ולזכור את הגאולה. רוב המלל הזוכר, בדרך כלל רק מקבע ומרדד את הממשות, כמו זוג שעולה על שירטון ביחסים ביניהם, ככול שמתחשבן ויורד לפרטי העבר הלא טוב, רק מתחפר בו יותר. ברגע שאדם מנסה לטהר את תודעתו ממחשבות, הוא מיד מתחיל לחשוב המצב ההכרתי של חכמה הוא מצב של מחשבה טהורה ולא מילולית חכמה נובעת מהצד הימני הלא מילולי של המוח, ממקום שמוחו של תינוק רופס, שם פתחים של נבואות וחזיונות.
חירות הפסח, היא הזמנה להעלות את הדיבור לסיפור.
לספר מחדש את הסיפור של הראשית, לצעוד במנהרת הזמן התודעתי, לפגוש פנים בפנים את מרבצי התודעה הקמאיים עוד קודם היות לעורר את המוח הימני, את האזור שהורדם בקללת הגירוש ואשר לצד יתרונות הירדמותו, סירס את הרוח, את המעוף התשוקה החמלה והעין הטובה, איבדנו את תשוקת המרד, את הקושיות שאין עליהן תשובות יש בנו חרדות לשכון בחללים פנויים מחפשים שלווה בחללים מלאים, מוגנים.
‘בשאלה עומק האמונה’ זעק האיז’ביצר את קושיות ליל הסדר. נהמתו של האיז’ביצר אופיינית למפגש חשוף עם חטאי הנעורים שהרי בליל הסדר זו חוויית התשתית. לפגוש ולשחזר את המקומות הרעים של עם שדבקו בו הכיעור וההשפלה של עבדים. הסבא מקלם היה זוחל בליל הסדר על הארץ, לשחזר חווייה של עבד בפועל ממש.
המפגש עם הילדות, מעורר בדרך כלל אי נוחות, בושה, הדחקה, גנות. כול יהודי נקרא לפתוח בגנות, לפגוש את הצדדים הדחויים והמודחקים, את שורשי הכשלים של דמותו. זו ההבעה הראשונית וההכרחית של הסובייקט הנגאל, המחפש חירות. בלילה הזה יהודי איננו איש פרטי. סבלו האישי וייסורי מאווייו לחירות, מקפלים את הסיפור הגדול של הקיום היהודי איך נגאלים מסיפורי הילדות, מחטאי הנעורים, מכשלי העבר? איך מסיימים בשבח?
התשובה פשוטה, בתנועה פנימית של עין טובה, של הבשלת הזקנה, ביכולת להעלות את הסבל והמילכודים, לסיפור בוגר, ממקום של הכלה ופיוס פנימי. להתכתב עם ה’לא כלום’ שבמעמקי הדמות.
ואני זוכר לא כלום לימד הקבצן העיוור של ר’ נחמן, ה’לא כלום’ הוא החלל הפנוי, המעורר את נקודת הראשית למעלה מכול חטא ועוון, בליל הסדר אנו מוזמנים ל’לא כלום’ של היותנו, לא רק כאינדיבידואלים אלא לשורש הנעלם של כנסת ישראל, לצורת יעקב שחקוקה שם למעלה.
ש
העין הטובה של הנבואה, יודעת לספר את עוונות המדבר כשובבות נעורים, כסיפור של תשוקה וכלולות זיווג וייחוד בין כנס”י לקב”ה.
“כה אמר ה’ זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.”
חסד נעורייך? אהבת כלולותייך? והכתוב זועק מרגלים ועגל ומתאוננים.
העלאת הזכירה של הביוגרפיה שלנו לסיפור, איננה התרפקות נוסטלגית רומנטית שמכסה על מומים, אלא מבט מפוכח מייסורים של עם שרידי חרב, בענוות הזיקנה.
ש
ליל הסדר – ראשיתו ברעב, כל דכפין ייתי וייכול, בעוררות התשוקות והדמיונות ואחריתו בשובע, בפסח הנאכל על השובע, במליאות, בהבשלת הזקנה.
ראשיתו בעוררות התשוקה של אב לבנו ושל בן לאביו ואחריתו בשכרות כוסות היין שהן הן כוסות הגאולה שמטשטשות את הגבולות שבין אבות לבנים ובין בנים לאבותם.
ראשיתו במגיד, בדיבור, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים ואחריתו בנרצה, בניגון שגבוה מהשפה ולמעלה מהניגון בשינה של גאולת שיר השירים
ראשיתו בהימנעות, ביראה של הצעירוּת ואחריתו בייחוד ובזיווג ובניגונים המתנגנים בערוב הימים…
עבודת הלילה ההוא היא לעורר ולהתעורר. בלשון הזוה”ק ‘לאכללא שמאלא בימינא’. להציף בדרכים חדשות ישנות את יכולות הפליאה וההשתאות, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. להשתעשע עם בני המשפחה, לצאת למסע מבושם עם מילים של הגדה וזכירה, ולנוע בקלילות מלימוד לסיפור, ומסיפור לניגון, ולהתענג בארבע כוסות של גאולה,
המבוקש בלילה הזה הוא להתאהב מחדש איש באשתו ואישה באישהּ. הורים בילדיהם וילדים בהוריהם באקלים של סיפורים לא מילוליים, שתייה וניגון עד שיירדם בלב טוב דלא ידע.
