רשימות על פורים ועל דמותו של הרב שג”ר.
כ
כ
‘אני מציע שיקראו לך שמעון ולא הרב שג”ר’ - כך אמרתי לו בשושן פורים תשס”ז האחרון לחייו בפני כול המתקבצים בעירוב נורא של בכיות ומהתלות כשביקש ממני ‘יאיר תגיד משהו’. הוא הרים את ראשו בחיוך המבויש, המסתורי משהו, הכול כך מוכר: ‘אתה צודק’.
*
מה היה סיפור הפורים שלו? ומה משתקף בפור הוא הגורל? שהוא גולת הכותרת של ההליכה על החוט המתוח בין מקרה לגורל, מעבר לטוב ולרוע, בשכרות גם ללא יין. בשרירותיות של ההנהגה. ביכולת לומר ‘ברוך המן’ בשכרות. בפרימת ההבדלות הקשרים וההקשרים [שעליהם דיבר בליל כול נדרי]. בכך שחודש אדר הוא הקץ וגם לעם ישראל יש סוף. ההשוואה של ניטשה לאדמוה”ז כמו גם האפילוג בעל כפות המנעול חושפים טפח מהתהום שנפערה מתחתיו. ואיבד את האחיזה וויתר או למצער ניסה לוותר גם על פנימיותו. ולהיות צדיק הפורח באוויר.
*
למה התכוון בדבריו על האדמו”ר רמ”מ שנכשל כי שיחק במשבצת האורתודוכסית? די ברור לי שהוא חווה את אימת הכפירה, במיוחד ככול שהתקרב לסופו. וטעם לא רק את טעם החופש, אלא את התהום הפעורה מתחתיו. שוב לא היה לו במה להיאחז. נשמת אפו של קובץ ‘פור הוא הגורל’ שהוא בעיני דם התמצית של אמונתו, נע על תהום שנפערה מתחתיו. הוא איבד את נקודות האחיזה ומהמקום הזה כבר אין הבדל בין ארור לברוך. ובעת השכרות יאמר ‘ברוך המן’ כסוד האריז”ל. ואין הבדל בין מקרה לגורל ובין אדמוה”ז לניטשה.
הדיבור על ‘עזות דקדושה’, מילים שהרבה לומר בערוב ימיו, באו לבטא את המאבק שלו עם עצמו לא לפזול אחורה. כך גם הדיבור על לוינס בדרשת ‘פנים’ לקראת חג שבועות האחרון, שאלוהים זקוק לאתיאיזם האנושי כדי להגיע למימושו שלו עצמו. כך אמירת ‘הנני’ בסוף דרשתו היא מסירה שמסר את עצמו, תנועה של התאבדות, ‘שתי דרכים לפני ואיני יודע’, כמו העקידה אצל קירקגור.
*
‘…למין השנה הראשונה שלי בישיבה לא פספסתי ואפילו לא פעם אחת את סעודת הפורים אצל הרב שג”ר…והבית מתמלא ועולה על גדותיו. והבקשות של האנשים להתקרב אל הרב והדחיפות, כמו בתפילת ערב ראש השנה באומן בקלויז, לא ממש דחיפות, כמעט כמו במשחק. ומתחילה שירה…והדיבור האמיתי שיש בצד, בין כול החברים, שמתערבב בבכיות ובתיקונים, דורות שלמים של בוגרים שכבר הרבה זמן לא נראו, אך כולם כעת מתאספים. והם כבר יודעים שהרב לא יסיים את הסיפור על שבעת הקבצנים..ועוד דברים רבים שאיני מעלה על הכתב, אולי מפאת שאידי האלכוהול חזקים מדי בזיכרון…'[ יותם לייכטר]
*
תמיד הסתייגתי ממה שמתרחש אצלו בפורים. כפו עליו הר כ’רבינו’. מישהו אמר שהתלמידים הרסו אותו. יש בזה משהו. הוא ביקש שכול אחד יהיה הצדיק של עצמו. הוא בסך הכול חיפש את שמעון.
*
‘הרב שג”ר היה איש של מסכות הוא חשף את השקר שבהן החליף אותן זו בזו אבל מעולם לא הוריד אותן. אני לא מרגיש בנוח בהורדת המסכה שלו.
האמת של המסכות- אמנם המסכות מסתירות משהו אבל אנחנו לא בנויים רק מהאמת הפנימית והמסכות הן קליפות חיצוניות. אנחנו עשויים שכבות שכבות שאחת מונחת על השנייה והלבושים צריכים להיות כותנות אור אבל עדיין לבושים.
האמונה בה’ כמו שהיא נשמעת היום במרחב של השפה והתרבות שמסביבנו יש בה אמת גדולה וגם כמה עגולי פינות (שקרים קטנים) אבל אנחנו בוחרים לדבר בשפה והאלטרנטיבה היא לשתוק’ [הרב אבישי שרייבר]
*
שמעתי מאיש צילום, שבהדפסת תמונה מאבדים הרבה אינפורמציה שיש בנגטיב. ברגעים של חידוש הלידה, וסגירת מעגל ימי השנה - אדר הוא סוף וקץ, ראוי לשים על לב שמסכת חייו ופעלו של אדם הם עותק דהוי וחיוור של מוצאו הנגטיבי, ההיולי, הפוטנציאלי בעת שעלה במחשבה. שהרי אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, משול כחרס הנשבר, כצל עובר, כחלום יעוף. ובסופו של עניין מה שנשאר ונחקק בנצח של ההוויה, זה הזיכרון מהאדם, ומאור פניו וה’רשימו’ שנצרב בתודעת הסובבים, והסיפורים שהילדים והאחרים יספרו עליו. כל אלה משמרים את המקוריות של הנגטיב שקודם להדפסה.
*
…כשאנחנו נמצאים במצב של ‘אין דיבורים’, של שעמום וחזרה על עצמנו, השינוי וההתחדשות לא תלויים בנו - או שזה קורה או שזה לא קורה. אנחנו לא יכולים לעשות את ההתחדשות, כי זה לא דבר שתלוי בנו. אפשר להיפתח, להתכונן, להיערך, להאמין שאפשר, אבל מה שיקרה או לא יקרה לא תלוי בנו, זה תלוי בסייעתא דשמיא. מה שמתבקש מבחינתנו זה באמת לשהות במקום הזה של ה’אין דיבורים’ ולא לברוח ממנו. רק אם האדם דבק במקום, ויודע שבמקום ש’אין דיבורים’ אולי יהיו דיבורים - שהשורש של האין דיבורים הוא השורש של הדיבורים - רק כשמגיעים מהמקום הזה קיים סיכוי שמשהו יקרה…צריך לגלות שצללים הם חלק מהעניין ולא הכול אורות. וכשאתה יודע להימצא בצללים, ולהימצא שם באמת בלב טוב, בלי לחץ, בלי צורך לברוח, דווקא ההמצאות בצללים מאפשרת סיכוי. שם באמת נמצא את המבחן העמוק של האמונה, לפחות בעיני.
*
כבר בעקבות השיחה ביום חמישי בישיבה על אבדן ההתגלות, והקסם והמיסתורין ומה עושים חבר’ה היום בעבודת ה’ שאיננה מושתתת על ההתגלות, על השתייכות ל’משהו’ גדול ונשגב שמעֵבר. בסופו של עניין מסורת התורה מושתתת על כניעה לאלוקים קדוש, על הוויה שנמסרת בקודים, על המסתורין של הברית.
רק עכשיו אני מתחיל לחוש את החרדה הממשית שבבסיס פרויקט ‘חילון הקדושה’. חבר’ה טוענים כלפי בצדק שהם צמחו בערוגות פוסטמודרניות ואינם נשענים כלל על היראה מהסוג שמניע אותי. מבחינתם זו רומנטיקה. אלא שהיו לי במיוחד בשבת בת”א, הבלחות של חופש מאיים, שבעצם אין כלום, רק אני. הדיבורים שלי על הלכה אישית, מחלחלים למקום שכבר מאיים למוטט. היכולת שעליה דיבר שמעון שבהכרעה האישית בלי סיפורי על וסיפורי עומק, רק פשיטות של חיים, בניע קל תוכל חוויה זו להיות אכסטטית, דתיות גבוהה יותר מזו המוכרת - זה מעורפל אצלי. במיוחד לאור העובדה שלא רק ההתגלות אבדה אלא גם הסובייקט מתפורר. אבדו הפנים.
זה מעורר אצלי יצר הרע לחיות בלי פנים. להיעלם. לא עוד להישען על האגו שמתגלה כבדותא. שמעון הבין את זה כשניתח את ר’ צדוק ב’קומץ המנחה’ [בשובי נפשי פרק שישי] שבסוף המהלך החסיד מוותר על הפנימיות.
ההכרעה לעשות את הדברים הקטנים מחופש אינסופי, לצד היתרון נמצאת האימה. כי ההכרעה לעשות כך או כך היא שווה. אין ‘משהו’ ‘ערך’ שמטרים את הדבר עצמו. קילוסו של הקב”ה עולה מג”ע כמו שעולה מן הגהינום. ההכרעה להתפלל היא הדבר עצמו. באותה מידה אני יכול להכריע לא להתפלל.
*
השאלה אינה רק איך אפשר להיות בעמדה מחנכת כך? מה אני יכול לומר לחבר’ה? שייעשו ככול שיירצו? רק שיהיו שלמים עם הכרעתם? המשמעות הממשית היא לגיטימציה לאנרכיה וניהיליזם. ה’ ירחם. הבעיה היא הסבך שלי עצמי. ה’ יאיר עיני.
*
אולי בגלל הגיל או משובע של נחת כבר הפנמתי את הר”מ על ההשתוות. בנוסף, הימים הללו מיוסרים מבחינה פנימית. חרדות. עוגנים נסדקים בתוכי. ברמה האישית - ה’אני’ שמזוהה עם השם שלי אולי כלל אינו ממשי. ואין כלל אני ממשי. ואבד קסם ההתגלות. רעידת אדמה - מה שנחשב מוצק מבחינה דתית ומוסרית, הופך למים. אולי זה גורלם של נוני ימא. כבר יש הבלחות של מעֵבר לטוב ולרוע. של חוסר המשמעות שבמשמעות. רק המעשה הנקי. בלי זיהום של הנאה. אבל כיוון דאביק בה כמינות דמיא. מה שנותן את הסיפוק זו ההנאה, היצר הרע. הכיבוש. הניכוס. האם אשכיל להגיע בשלום לחוף אחר שבו אין מוצקות? והחופש האינסופי הנקי הוא יהיה הסיפור? ומה טעם בהוויה שאין בה הנאה? רק הדבר עצמו.
*
‘זה היה יום שבת והיינו מוזמנים לארוחת צהרים שנכפתה עלינו. אבל כול אחד מאיתנו אהב את השבת שלו ולא רצה לבזבז אותה עם מישהוא שאינו רצוי לו…רק בעלת הבית לא נראתה כמי שחוסכת את השבת כדי להשתמש בה ביום חמישי בערב…היא לא גילתה שום קוצר רוח כלפי הקבוצה ההטרוגנית, החולמנית, המשלימה עם גורלה, שרק חיכתה בבית כמו לשעה שהרכבת הראשונה תיסע, כל רכבת שהיא - רק לא להישאר לבד באותה התחנה הריקה…בסוף עברנו לחדר האוכל לארוחת צהריים שלא שרתה עליה ברכת הרעב, ואז להפתעתנו נגלה לנו השולחן…זה היה שולחן ערוך לכבוד אנשים שופעי רצון טוב. מי יכול להיות האורח שבאמת חיכו לו והוא לא הגיע? אנחנו בכבודנו ובעצמנו. האישה הזאת נתנה איפוא מן המיטב ולא חשוב למי. ורחצה בסיפוק את כפות רגליו של כל זר שלא יהיה. עמדנו נבוכים. הסתכלנו.
השולחן היה עמוס שפע חגיגי…העגבניות היו עגולות לא לכבוד מישהו: לכבוד האוויר, לכבוד חלל האוויר. שבת הייתה לכבוד מי שיבוא. והתפוז ימתיק את לשונו של מי שיגיע ראשון.ליד צלחתו של כול אורח לא קרוא, הניחה האישה שרחצה רגלי זרים - אפילו בלי לבחור אותנו - זר שיבולים..הכול לפנינו. הכול נקי מכול תשוקה אנושית נפתלת. הכול כמות שהוא, לא כמו שהיינו רוצים. רק קיים. והכול. כמו ששדה קיים. כמו ההרים כמו גברים ונשים. ולא אנחנו החמדנים. כמו שבת. כמו שפשוט קיים. קיים…לא היה שם קורבן. כול השפע הזה רצה להיאכל במידה שאנחנו רצינו לאכול אותו. לא שמרתי כלום ליום המחרת, ובו במקום הענקתי את מה שהרגשתי למה שגרם לי להרגיש.
היו אלה חיים שלא שילמתי תמורתם מראש בייסורי ההמתנה. היה זה רעב שמתעורר רק כשהפה היה כבר קרוב למזון. כי עכשיו היינו רעבים, רעב שלם, חובק כול, עד הפירור האחרון. מי ששתה מהיין, עיניו נחו על החלב. מי שגמע לאיטו מהחלב, חש את היין ששתה חברו. שם בחוץ, אלוהים בעצי השיטה…אכלנו כמי שמשקה את הסוס..איש לא דיבר סרה באיש כי איש לא דיבר טובה על איש…אכלתי בהגינות של מי שאינו מרמה את מה שהוא אוכל. אכלתי את האוכל ההוא ולא את שמו. אלוהים מעולם לא נתפס כול כך כהוויתו. האוכל, מחוספס, מאושר, מחמיר סבר, אמר: אכלי, אכלי, וחַלקי.
כול מה שהיה שם היה שייך לי…אכלתי בלי רוך. אכלתי בלי המיית הרחמים. ובלי להעניק את עצמי לתקווה. אכלתי בלי שום ערגה. ואני בהחלט הייתי ראויה לאוכל הזה…ואני לא רוצה לעצב את החיים, כי הקיום כבר קיים. קיים כמו קרקע שכולנו מתקדמים עליה. ללא מילת אהבה. ללא מילה. אבל העונג שלך מבין את שלי. אנחנו חזקים ואנחנו אוכלים.
לחם הוא אהבה בין נוכרים [אושר סמוי, קלאריס ליספקטור]
*
ברור לי שבמצבי אין לי נסיגה לפזול לתפילה [כמשל ולא כמשל] שמונעת מרגשות אשמה, או מתודעה תמימה. שוב אינני תמים, למצער לא תמימות של ‘אחור באחור’. ההכרעה לעשות מלאכה בשבת או להימנע ממנה אינה פרי של פחדים ואינרציה אלא מימוש של החופש לתקן את השבת. אמונה בטהרתה גם ע”י אפשרות של כפירה. של האופציה לעשות מלאכה כאופציה ממשית. זו הייתה התחושה ליד האיש עם הסיגר והפלאפון בגן המשחקים. ההבדל בינינו הוא כחוט השערה: אני הכרעתי כך והוא הכריע הפוך. למה הכרעתי כך? ככה. לא מיראה ולא מכישלון כוח אלא מפני התשובה. מאותה סיבה שהכרעתי אחרי התיכון ללכת לישיבה. בלי סיבה וללא הגיון. רק שבתודעה ההיא זה ביטא משיכה לקדושה וכיו”ב. היום, שנים רבות אחרי, ההכרעה אינה בהכרח פרי של משיכה, אלא של רצון חופשי לטוב ולברית ולתיקון.
*
אינני חי באשליות. ברור לי שזה לא בדיוק כך, כי עדיין לא השלתי מעלי את מחלצות היהודי האורתודוכסי ואת המחויבות החברתית שנובעת מכך. אינני בטוח שאוכל אי פעם להיות בחופש ממשי. מי יודע. הדימוי העצמי והמשפחתי והחברתי כובלים את הדעת והדמיון. ואולי טוב שכך. הורדת הכיפה של יואב, כך ביטא בראיון איתו, אמורה לשחרר אותו בדיוק בכך. רק שהוא טועה. זו מחאה נאיבית שרק תקבע אותו עוד יותר באורתודוכסיה.
*
כאן הייתי רוצה לסגור את המעגל. ההשתנות של פורים מגיעה מאותו מקום. זה באמת ככה. אם אדם חי כל הזמן בפנטזיות על פורים כזה או פורים אחר, שום דבר לא יצא מזה, אין שום סיכוי שמשהו יצא אם אדם ננעל מראש בכל מיני פנטזיות. צריך להיות בהווה - נהיה בלב טוב, נעשה לחיים, ויהיה טוב.
