אצל חז”ל נהג ליל הסדר בהסיבה, במעגליות בה אין ראש. האם ניתן לשמר את אותה תנועה, או שליל הסדר שלנו מייצר תנועה שונה?
ש
‘ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב’ (משנת הפתיחה, פסחים י’)
ש
עוגה עוגה עוגה,
במעגל נחוגה,
נסתובבה כל היום,
עד אשר נמצא מקום,
לשבת,
לקום.
כך שרים ילדים בכל השנה (ואולי דווקא בפסח לא, מחשש שבעוגה יש חמץ…).
ש
החגיגה והמסיבה קשורות במהותן לתנועה המעגלית, לסיבוב.
הסיבוב הזה, שורשיו כבר בתנועה המחזורית של כדור הארץ סביב השמש, ב’מעגל השנה’, בתחושה של החזרה בכל מועד אל נקודת ציון מוכרת, אל רכיבים שכבר הפכו לחלק מאתנו, כמו במסלול טבעתי ארוך שבסופו חוזרים אל החניה בה השארנו את הרכב.
החגיגה כוללת גם את הריקודים, שלפחות בהיבטים קלאסיים שלהם יש בהם מעגל מחוללים.
בפסח המסיבה קשורה גם להתיישבות מסביב לשולחן. כך מתוארים חמשת התנאים מדור יבנה שהיו מסובים בבני ברק, וכדברי הערוך – ‘כי דרכם היה בימי קדם ועד היום באנשי מזרח לישב על המאכל ועל המשתה סביב סביב’.
אכילה שגרתית אוכל אדם עם עצמו, יושב מול הקיר, או מול החלון, וסועד את לבו. במסעדות של מזון מהיר יושבים גב אל גב, כל אחד בצלחתו. בליל הסדר אנו נקראים להסב, ליצור סיבוב: ‘היקף סביב הכיסאות לשבת לסעודה… ועיקר מצות הסיבה היתה לאכול איש ושכנו ומשפחתו בהסיבה, כלומר בחבורה אחת…’ (הרב כשר, הגדה שלימה, עמ’ 115).
זהו אופיו של ליל הסדר - זמן של אכילה בסיבוב, של יצירת מעגל מסביב לשולחן, של חבורה ושכנות.
הישיבה במעגל מאפשרת לראות את האחרים שלצדנו ומבטלת את ההיררכיה, אין ראש למעגל ואין זנב. במובן הזה הופך המחול המעגלי לייצוג של העולם האוטופי, וחז”ל למדו כי ‘עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו’.
האלוקות נמצאת ביניהם, במרכז המעגל של הצדיקים, בין החכמים, בחלל שבתוככי המחול.
על האדמו”ר מסוכטשוב מסופר שכששאלו אותו תלמידיו מדוע אין ‘טיש’ בחצרו בליל הסדר, השיב להם שלא יוכלו להיות בני חורין אם יהיו במחיצתו.
אם כך, חווית היסוד של ליל הסדר היא של מסיבה ומעגל, חווית שיתוף ושוויון, וגם חירות הנובעת מכל אלו.
אלא מה?
שליל הסדר שלנו רחוק בדרך כלל כרחוק מזרח ממערב ממסיבה וממעשי חכמינו שישבו עם חבריהם מסביב לשולחן בבני ברק.
ראשית כל, במקרים רבים מאוד מאוד המעטפת המשפחתית (החשובה והמבורכת) היא המעטפת היחידה ללילה זה. מצוות ‘והגדת לבנך’ כמו גם ההתרפקות על המסורת, על הריחות, המנגינות והטעמים של בית אבאמא, משמרות קוטב משפחתי וחמים, שנדמה לפעמים כפחות ‘מסיבתי’ או ‘מעגלי’, ובעל ציר אנכי של ‘עבר’ ו’עתיד’, של ‘הורים’ ו’ילדים’ של מסורת והנחלתה.
שנית, ההגדה כתיקונה נמצאת במרכזו של הסדר, וקריאתה כ’טקסט חובה’ מנכיחה גם היא רכיבים ‘שבכתב’, היבטים של ציווי וסימני קריאה.
שלישית, ה’סדר’ עצמו עלול ליצור תנועה קווית, מהקידוש ועד ל’חד גדיא’, רצף של תחנות שצריך לעבור עד לקו הסיום המיוחל. גם לינאריות זו (שיש בה לא מעט קיבעון, ותחושת ציפיה לישועה שתבוא בסיום) איננה המעגליות המדוברת לעיל.
ש
ומכאן, שתי הצעות לסדר.
האחת, למצוא גם בתוככי הסדר הקבוע והמוכר ‘נישה’ מעגלית. סבב פתוח, ברכה הדדית, שתיקה ופינוי מקום וחלל במרכז, שירה בציבור, אולי אפילו ריקוד, משחק, החלפת תפקידים, שינוי מקום. כמה דקות של חגיגה יכולות להעלות את הערב כולו.
העצה השניה, היא לאור דבריו וחוויותיו של הרב שג”ר ביחס לראש השנה, לפיהם ‘קשה להיות מסונכרנים ברמת דיוק כזאת בראש השנה עצמו, ובפרט בזמני התפילות… אני אומר שראש השנה לא תמיד חל בראש השנה… לפעמים ראש השנה מתרחש כגילוי מפתיע בתקופת הסליחות ולפעמים הוא עשוי להופיע שבועיים לאחר מכן… אני אומר זאת גם מניסיוני האישי… ‘. בהתאם נטען כי האור של מסיבת הסדר, של חגיגת הפסח, של מעגל המשוחחים והאוכלים יכול להופיע לא רק בליל ט”ו בניסן, אלא אפשר ליזום אותו כמה ימים לפני, או אחרי.
חישבו על כך. מפגש חברים לסעודה חגיגית שלושה ימים לפני הפסח, או יומיים בתוך חול המועד. מסיבה של ממש, עם אוכל, שירים, סיפורים ויציאת מצרים.
עד אשר נמצא מקום
לשבת
לקום.
