ישקני מנשיקות פיהו

ש

ש

הארה שהייתה לי בבוקר בבית הכנסת.

אני שמעתי את בעל הקורא, קורא  את הפסוקים “ויחלום חלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו”. אם יעקוב אבינו היה שומע את בעל הקורא הזה הוא היה יוצא מכליו, היה משתגע.

יעקב חלם חלום שטלטל את הדעת האנושית מסוף העולם ועד סופו, שינה את פני ההוויה, כל הדורות מתרפקים עליו ומתעסקים בו, ובא בעל קורא בסוף כל הדורות וקורא אותו במנגינה האשכנזית שיש בה משהו מאוד סתמי, מן קריאה מאוד מפוהקת. ויעקב מתהפך בקברו – איך זה יכול להיות? רציתי לספר לכם ולשתף אתכם, קרה משהו,  היה סולם והיו מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו ומה עושים מזה? שגרת בית כנסת נטולת רוח. כול הקהילות בכל הדורות מנגנים את החלום ובכלל לא שמים לב מה הם אומרים.

התחושה הראשונית אינטואיטיבית היא של אכזבה מהולה באדישות. הרי כל אחד מאיתנו נושא בתוכו חלומות וכיסופים וגעגועים  ומה לא? ואנו מצפים שמישהו ישים לב. אתה תתחיל לשיר את זה ולנגן את זה במין שגרה משועממת של חלק מן סדר החיים? התעוררה בי קנאות לכבודו של יעקב.

רק שהוארה לי הארה חדשה, מטלטלת. תחת מעטה השעמום של שומע קריאה בתורה, התנוצצה בי הברקה. הבנתי בחדות שאת ההתרחשויות האינטימיות של האדם לא ניתן לגלות לאחרים ואפילו לעיתים ההארות העמוקות חבויות אף מהאדם עצמו.

‘כי אני ידעת כי גדול ה’ מכול האלוקים’ אני ידעתי דייקא. כי גדולת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחבירו. ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום, לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום, אינו יכול לספר לעצמו ליום שני הזריחה וההתנוצצות של גדולת ה’ יתברך שהיה לו אתמול ועל כן אמר ‘כי אני ידעתי’ - אני ידעתי דייקא, כי אי אפשר לספר כלל’ [שיחות הר”ן א’]

הסוד לעולם מכונס בסודיותו, מנותק ומקור להשראה למעלה מניסוחים ומילים. אבל זו בדיוק המצוקה של בעל הסוד. הוא רוצה לשתף ומבקש שייתנו בו אמון שיש לו חלומות הארות וגעגועים וכיסופים. שהוא נשא של עולמות שמסעירים אותו ומטלטלים את קיומו רק שהוא מנוע מלשתף בהם אחרים.

בעל החלומות הוא כמו המשוגע שמצפה שייתנו לו מקום, שיהיה רצוי ומקובל, שלא יירדו לחייו, רק יאצילו עליו טוב וקירבה.

מה יכולים אחרים להעניק לדמיונותיו של השוכן בקרבם? הם ורק הם יכולים לתת לחלומותיו טעמים ונקודות. עולמו של האחר לעולם חסום, אבל החוויה נוכח המסתורין של האחרות מזמינה נתינת טעמים נקודות וניגונים מתחדשים. שישירו ויאצילו ויטעימו בטעמים אינסופיים את החלומות המכוסים ואבודים אף מעיני החולם עצמו.

לפתע נגלה עלי בעל הקורא באור חדש. דווקא הפוזיציה המשועממת שלו, חוסר שימת הלב שלו למה שהוא קורא, שמה אותו על רצף כל הדורות כולם - תלמידי חכמים, ובעלי בתים והאומנים ובעלי המוסר וההגות, יהודים ושאינם יהודים שכולם מתרפקים על אותו חלום שכל שניתן לעשות אתו זה לתת לו טעמים ונקודות.

הואר לי שמה שאנו חוזרים לחלום שוב ושוב ומתרפקים ומדברים עליו ומתנגנים אותו ומגלגלים אותו לכאן ולשם, זה מה שמעלה את החלום לנצח. זה שהאדם בסובייקט שלו נושא משהו חזק מאוד בתוכו זה כצל עובר וכחלום יעוף. כל החוויות המאוד מאוד אישיות ועוצמתיות לא נשאר מהם כלום בסופו של דבר.

מה כן נשאר? האמון ביעקב אבינו שדמותו חקוקה תחת כיסא הכבוד, ושהוא צורתה של כנסת ישראל, שחלומותיו ודמיונותיו הם המציאות שלנו. זו אינה מציאות קפואה, התרפקות על עבר שכבר איננו,  אלא נקודת האין (ניסוח אחר?)המחייה את כל הדורות כולם, שמתגלגלים ונותנים עוד ועוד  צבעים ונקודות  וטעמים לאותו החלום. והחלום הזה נעשה התשתית עליה אנו נשענים.

לא תמיד אנו שמים לב מה הערך של החזרה על פסוקים על מדרשים על תובנות על הארות, אתה חוזר על עצמך פעם אחר פעם, והחזרה הזו היא הופכת את זה לנצח, חזרה נצחית.

זיקה מתחיל במקום שכול אחד נותן אמון שלשני יש חלומות, עולמות מסותרים, סודות שזוקקים תשומת לב, זעקות סמויות. מה מתבקש ממני ביחס לאנשים שאיתי? להיות עירני ומפרגן ויוצר זיקה, לפתוח פתחים.  תמשיך לספר לי את החלומות שלך את מה שעובר עליך את מה שבתוכך, ותן אמון שאני ער לעולמך גם ואולי בעיקר מפני שאינך יכול לשתף. זה הסוד של קהילה וחברה. אדמו”ר ה’צמח צדק’ מלמד שסוד אהבת ישראל לפי שיש בכול אחד מה שאין בחבירו, ולכן כול אחד זקוק לחבירו.

וכך כל אחד הופך להיות הצייר של השני, וזה הסוד שמחבר אנשים שקמים בבוקר ובאים להיפגש ביחד מתוך איזה אמון עמוק.

לאדם קשה עד בלתי אפשרי לתת טעמים ונקודות לחלומות של עצמו, למה שעובר עליו בעצמו. זה מאוד מסובך כי האדם מסובך עם עצמו. אבל המפגש המשותף וכל צורת לימוד התורה היא צורה שבה יש קהל יש קהילה  יש מניין יש עדה זה מה שמאחד את כולם ואני חושב שזה מזמין את כולנו לשים לב לקהילה שלנו. ראוי ונכון לשים לב שכל אחד מביא משהו, וכל אחד יצבע קצת את השני במטרה לתת לו ולעולמו טעמים ונקודות. ועל זה הדרך אפשר להרחיב את המעגל מעבר לזה שלידך, ובכלל לבני אדם שנמצאים בעולם.

נדרשת מכול אחד מאיתנו הקשבה עמוקה ואמון בכוונת הלב של כל אחד, בניסיון להחיות את מעמקי דמותו של השני.

זו התכוונות שעשוייה ליצור תחיית המתים ממש. מכיוון שהאדם אינו מסוגל להחיות את הימים שמתו מהביוגרפיה שלו. רק האחר יכול לעורר את האברים שמתו בביוגרפיה, ששקעו בעבר, ולחיות אותם, לעורר היזכרות.

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור א

[ח] [א, א] [אשרי האיש]. אמר ר’ יהושע בן קרחה עשרים אשרי כתיב בספר תהלים, כנגד עשרים הוי שכתוב בספר ישעיה, אמר רבי תמיה אני, היאך למדני ר’ יהושע עשרים אשרי כתוב בספר תהלים, ואני אומר עשרים ושתים כנגד עשרים ושתים אותיות, ועליהם הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך (תהלים יט טו), שיעשו לדורות, ויוחקו לדורות, ואל יהו קורין בהם כקורין בספרי מירס, אלא יהיו קורין בהם והוגין בהם, ונוטלין עליהן שכר כנגעים ואהלות. יהיו לרצון אמרי פי. אמר ר’ ירמיה בשם ר’ יוחנן כתיב אגורה באהלך עולמים (תהלים סא ה), וכי תעלה על דעתך שדוד היה מבקש דירה לשני עולמים, אלא אמר יהיו קורין ומזכירין אותי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כאילו אני קיים.

ההשוואה בין תהילים להומירוס נפלאה ומאתגרת.

הדרשן שם בפיו של דוד המלך משאלה לרשום מילים ופסוקים שייחקקו לנצח וישפיעו מעצם היותם עד סוף כול הדורות.

וייהפכו לחומר היולי שניתן יהיה תמיד להטעין אותם במשמעויות אינסופיות בכול זמן ומקום

ובני אדם באשר הם יתרפקו על מילות תהילים כמחבקים את המלך, וכנושמים רוח אלוקים

יישקני מנשיקות פיהו - דיבור נשיקין.