“לא כשאתה סבור”

ש

ש

פרשת תרומה פותחת את סדרת הפרשיות העוסקות בהקמת המשכן. הפרדוקסליות לכאורה שבבניית בית בו ישכון האינסוף העסיקה את חז”ל רבות, ותשובות מגוונות ניתנו לקושי הקיים בעצם הציווי על הקמת המשכן. תוך כדי עיון במדרשים ננסה להבין את המשמעויות השונות ששופכות אור, אגב הבניית מערכת מושגים, על  היחס בין המעשה הדתי האנושי ונמענו - האינסוף האלוקי.

א. לפי כוחן

אמר ר’ יהודה בר סימון בשם ר’ יוחנן זה אחד משלשה דברים ששמע משה מפי הגבורה והרתיע לאחוריו… ובשעה שאמר לו ועשו לי מקדש (שמות כה ח), אמר משה לפני הקב”ה הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מלכים א’, ח כז), ואומר את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה’ (ירמיה כג כד), ואומר השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה סו א), ואנו יכולין לעשות לו מקדש? א”ל הקב”ה איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן, שנאמר ואת המשכן תעשה עשר יריעות (שמות כו א), כיון ששמעו ישראל כך עמדו ונתנדבו ברצון ועשו את המשכן וכיון שעשו את המשכן נתמלא מכבודו

[מדרש תנחומא (בובר) פרשת נשא סימן יט]

המדרש שם את הקושי בפיו של משה רבנו - “ואנו יכולים לעשות לו משכן”? לפי המדרש תגובתו של הקב”ה מאשרת את הפער האינסופי שבין האלוקות לבין בני האדם ולא מתיימרת לגשר עליו. אכן האינסוף לא יכול להיכנס לתוך מבנה אנושי, וכל מציאות המשכן איננה אלא “לפי כוחן”. מנקודת המבט האלוקית אין משמעות למשכן. רק נקודת המבט האנושית תופסת את המשכן המוגבל כמקום שכינתו של הבורא, והציווי הוא על המבט הזה בלבד. תיאורו של המדרש את התנדבותם הרצונית של ישראל לאור התגובה האלוקית הזו מלמד על השחרור הגדול שחש כל אדם כאשר ברור לו שהמעשה הדתי שלו איננו ה”דבר”, לא מדובר בלכידה של האינסוף בכלים האנושיים אלא רק טעימה לפי כוחו, לפי מדרגתו, טעימה היוצרת רצון והתנדבות לסוג הקשר הזה עם הבורא.

סיומו של המדרש יכול להיקרא כהשלמה למצב הזה –  רבש”ע שהיה מודע היטב שאינו יכול לשכון במבנה האנושי לפי כוחו שלו, ממלא את המשכן בכבודו, מוותר על אינסופיותו, נענה להתנדבות האנושית ומתנהג לפי היכולת של בני ישראל בבנייתם את המשכן.

ב. מראות ושערות

אל מול העמדה האנושית לכאורה של התנחומא, מציג רבי מאיר במדרש תשובה שונה הניתנת לכותי המעלה את שאלת הפרדוקסליות:

כותי אחד שאל את ר’ מאיר …אמר לו אפשר אותו שכתוב הלא את השמים ואת הארץ אני מלא (ירמיה כג כד) היה מדבר עם משה מבין שני בדי ארון? אמר לו הבא לי מראות גדולות, הביא לו, אמר לו ראה בוביא שלך, ראה אותה גדולה, הבא לי מראות קטנות, הביא לו, ראה שם בוביא שלך, ראה אותה קטנה, אמר לו אם שאתה בשר ודם משנה עצמך בכל [מה] שתרצה, מי שאמר והיה העולם על אחת כמה וכמה אתמהא, הוי כשהוא רוצה הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, וכשרוצה מדבר עם משה מבין בדי ארון. אמר ר’ אניא בר סוסיי פעמים שאין העולם ומלואו מחזיקים כבודו, פעמים שמדבר עם אדם מבין שערות ראשו הה”ד ויען ה’ את איוב מן הסערה (איוב לח א) מבין סערות ראשו

[בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה ד]

דרך ההתמודדות של רבי מאיר עם הקושי היא על ידי הצבת מראה בפניו של הכותי. הצבת המראה מנכיחה את הפער הקיים בחיי בשר ודם בין המהות והעצמיות של “מי אני” לבין שאלת “איך אני נראה”. הכותי יודע (ורואה, כמובן) שאופן ההיראות שלו איננו משקף בהכרח את מי שהוא באמת. בכך מציע רבי מאיר פיתרון להתגלות האלוקית שבמשכן. הקב”ה יכול לגלות את עצמו במשכן כרצונו, הוא בוחר את המראה דרכה נראה את תמונת נוכחותו, ותמיהה על נוכחות זו כמוה כהתכחשות ליכולת הטבועה בעולם הזה, לייצג באופנים שונים עצם אחד. העולם הדתי אליבא דרבי מאיר הוא ייצוג מסויים של האלוקות - לא מדובר בממשות האלוקית, אך אין זו אמירת “כפי כוחן” כפי שראינו במדרש הקודם, אלא הפניית תשומת לבנו להשתקפותו של האינסוף במראה של העולם הזה.

תשובת רבי אניא בר סוסיי לוקחת צעד אחד לאחור, וכופרת בעצם השאלה. המשמעות של אינסופיותו של הקב”ה מכילה בה עצמה את היכולת להיות סופי ואינסופי כאחד. המקום של השאלה של הכותי נובע מהכלים האנושיים- סופיים. דומה הדבר לשאלת הסמינריונים “האם ה’ יכול לברוא אבן שאינו יכול להרימה?”. תשובת רבי אניא היא מרחיקת לכת - ביחס לאינסוף הרי שאין משמעות לשאלה שכזו. נפלאותו של הקב”ה היא כזו שהוא יכול להחליט להיות אינסופי, ויותר מכך - אפילו סופי, עד כדי התגלות משערות ראשו של איוב.

אליבא דרבי אניא עצם העלאת השאלה על המשמעות של העולם הדתי ויחסו לבורא היא עצמה נובעת מצרות האופקים שלנו ומדימויו של הקב”ה בתודעתנו המוגבלת. אם נצליח להשתחרר מאלו, הרי שפגישתנו עם דבר ה’ (מן הסערה, מן השערה, זה כבר לא משנה…) תהיה מלאה, כמו במשכן.

ייתכן ובכיוון דומה ניתן להסביר גם את דברי הפסיקתא דרב כהנא:

בשעה שאמר לו ועשו לי מקדש (שמות כה: ח), אמר משה לפני הקב”ה, רבונו של עולם הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואתה אמרת ועשו לי מקדש? אמר לו הקב”ה, משה לא כשאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום שמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן, דכתי’ ונועדתי לך שם (שמות ל’, כב)

[פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה ב]

הקב”ה עונה למשה בפשטות - “לא כשאתה סבור”. יש לי חדשות בשבילך. ההתנהגות האלוקית לא נכנעת לתכתיבים האנושיים שבעבורם המשכן הוא צמצום השכינה. להיפך - אני יורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן.

ג. לקבל שכר

כיוצא בו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח) למה נאמר והלא כבר נאמר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא (ירמיה כג כד) הא מה ת”ל ועשו לי מקדש כדי לקבל שכר על העשייה.

[מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס’ דפסחא בא פרשה טז ד”ה לי הוא]

תשובת המכילתא דר”י מחזירה את נקודת המבט האנושית על מעשה המצוות, אך באופן שונה  מן העמדה הראשונה – “לפי כוחן”. האמירה “כדי לקבל שכר” מצביעה על כך שאכן מול האינסוף אין משמעות לעשיה הדתית האנושית. המשמעות היחידה היכולה להינתן היא במישור השכר, במישור שנראה כי הוא קשור לעולם הבא, למערכת המושגים המנותקת מהעולם הקונקרטי. במובן מסוים ייתכן ודווקא החוסר שבמשמעות של המשכן נותן לו את היכולת להוות אמצעי לקבלת שכר. השלכת האנושיות מהמעשה הדתי, תוך נעיצתה בשכר המובטח, רק היא יכולה לזכות את האדם בשכר.

המדרש מסמיך לדרשה זו את הסיפור על השבת ביבנה, סיפור המאפשר לקרוא את השכר ואת המשמעות של המעשה הדתי באופן מעט שונה:

כבר שבתו תלמידים ביבנה ולא שבת שם רבי יהושע וכשבאו תלמידיו אצלו אמר להם מה דברים היה לכם ביבנה אמרו לו אחריך רבי אמר להם ומי שבת שם אמרו לו ר’ אלעזר בן עזריה אמר להם אפשר ששבת שם ר’ אלעזר בן עזריה ולא חדש לכם דבר אמרו לו רבי כלל זה דרש אתם נצבים היום כלכם טפכם נשיכם (דבר’ כט ט) וכי מה טף זה יודע להבין בין טוב לרע אלא ליתן שכר למביאיהם לרבות שכר עושי רצונו לקיים מה שנאמר יי’ חפץ למען צדקו וגו’ (ישע’ מב כא) אמר להם אי זה דבר חדש יתר על זה הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן עזריה יצא מחלציך אין הדור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

[מכילתא דרבי ישמעאל בא - מס’ דפסחא בא פרשה טז, ד”ה לי הוא]

המשמעות של הבאת הילדים למעמד הברית עם ה’ חורגת הרבה מעבר ל”שכר למביאיהם” במובן הפשוט. הורה המביא את בנו למעמד הברית זוכה לרווחים אדירים בתחום החינוכי. גם אם הטף אינו יודע להבחין בין טוב לרע, הרי שההתקהלות, האמונה, החרדה והעוצמה המלוות את המעמד נחרטות בליבו ומותירות רושם בל ימחה על עולמו הפנימי והדתי.

בכך אולי יש גם בכדי להסביר את המשמעות של השכר הניתן לבוני המשכן. השכר אינו רק בעולם הבא, אלא הוא בשדה החינוכי, בהשפעה של קיום מקדש בעולם הזה, מקדש שגם אם משמעות ממשית של נוכחות אלוקית אין לו, הרי שהאפקט העצום שלו על החינוך והחיים המוסריים של הילד והמבוגר כאחד הוא הוא השכר הניתן לבוניו ומקיימיו.