שני הצירים של הסדר – יחסי הורים ילדים ותנועה מרעב לשובע, אחוזים זה בזה. מחשבות לקראת פסח, מימי הניקיונות ועד ליל הסדר.
ראשית ההכנה להיטהרות לימי ניסן, היא השלת הזרות והניוון שמתרחשים מעצם העובדה שחלפה שנה.
ראשית הטיהור, הוא בהתאהבות מחודשת בבית. ביכולת לראות את הבית והביתיות המוכרת, באור חדש ומרענן.
באופן מהופך מהתודעה המוכרת, בדיקת החמץ באינטנסיביות נוירוטית משהו, בחורים ובסדקים, היא מחווה של אהבה מחודשת לבית על כול פרטיו.
כמו אדם שנכנס לבית חדש, שולח אהבה לכול כיור ולכול ברז, לכול מדף ולכול אריח, כך פעם בשנה לקראת הפסח, אדם מקיים 'דייט' מחודש עם הבית וקירותיו ותכולתו.
כי הבית הוא המרחב היקר ביותר למי שדר בו, מרחב שזוקק עין טובה וחומלת, התאהבות מחדש.
ואחרי גילוי מחודש של הבית, הלב נפתח להשלת הסתמי ובנאלי מהמבט על בני הבית, על המשפחתיות על זוגיות על האורחים שפוקדים את הבית.
ליל הסדר הוא שיאו של תהליך הטיהור.
ליל הסדר הוא מסע מרעב לשובע.
ראשיתו בהזמנת עורך הסדר את כול הרעבים להסב לשולחן.
כול דכפין ייתי וייכול…
ואחריתו בקרבן פסח [בימינו האפיקומן] שנאכל על השובע.
ליל הסדר אינו ריטואל מנוכר, כנוע לדפוסים נוקשים של סדרי סעודה,
שבצדק החוקרים השוו אותו לסימפוזיון היווני.
נשמת אפה של ההסיבה לשולחן הסדר, הפוך בדיוק.
בני המשפחה מתחילים מסע שראשיתו פורמאלי ומובן - האב הוא מקור המסורת שמצווה להנחיל את המסורת לבניו, והבן הוא המכותב להפנים את לקחי אביו.
הבן שואל והאב עונה ואחרונים כתבו שסיפור ההגדה צריך להיות דווקא בסדר של שאלה ותשובה.
אלא שבניע קל, בטוויסט קטן, מראית העין של סדר, עשויה להתהפך לתנועתיות התענגות ביסום ושעשוע.
וארבע הכוסות יתפקדו כמו יין של פורים עד דלא ידע מי האב ומי הבן.
ר' נחמן כבר הציע מערכת רדיקאלית של רב תלמיד. מי שמדבר הוא המאציל אור לחבירו. הכלי של שיח רב תלמיד אינו שיח של מעמדות אלא רווי בקלילות של אור שנגלה ומיד נכסה. והשני העונה מאציל את האור שלו ומכונן כלי קליל שאינו מניח לאורות להתעבות בדפנותיו.
את סוד ריכוך ההיררכיה ר' נחמן לחש באזננו כשלימד ששניים מדברים בדברי תורה, המדבר הוא הרב והשומע הוא תלמיד. אח"כ כשהשני עונה, הוא הרב והמקשיב לו הוא התלמיד.
כך גם אב אינו 'תיוג' 'טיקט', והבן אינו מתוייג כבן המקבל הכנוע. בליל הסדר [והרבה מעבר לליל הסדר], כשהאב מלמד אזי הוא האב, וכאשר הבן עונה והאב מקשיב, הבן מתהפך להיות האב והאב הוא בן. עד דלא ידע מי הוא מי.
מהו רעב בעולם של שפע?
כול דכפין - זו פנייה לעורך הסדר ובני ביתו. רק מי שרעב יכול להגיע לסדר. התנועה מרעב לשובע הוא סוד תיקון האדם. ליל הסדר הוא הזמנה לשקט.
כך גם יחסי הורים ילדים. השיח בין הורים לילדים יכול להתרחש רק על רקע של רעב של אב לבנו. בידיעה שהוא הסוד והוא הסיכוי. בשלב אחר עשוי להתעורר רעב של בן לאביו.
הרעב כמו גם השובע הוא סוד מיסטי. אינני כוסף למנטאליות של גלות ושעבוד כאן ועכשיו, ושרטוט דמות הגאולה 'שם', הרחק מעבר לאופק הממשי. רעב לכך מסוכן בהיותו תוחלת ממושכה מחלת לב.
הגאולה היא ברצף של הקיום כאן ועכשיו. היא ממד אחר, מסתורי, שנוכח ואופף את הקיים בפועל ממש. המציאות עצמה נראית כסוד.
ליל הסדר פותח בעולם המלל של ה'מגיד', ותוך שתיית ארבע הכוסות הדיבור מותמר לניגוני ה'נרצה'. צלילי האבות והבנים נמסכים זה בזה ונולד ניגון המסורת שמטבעה היא כאוטית ואינה כנועה לגבולות והיררכיה.
המטרה שלי היא הגמשת ההיררכיה, עיצוב 'היררכיה רכה' שמשמרת את ה'עתיק' וקורצת לביטולו וטשטושו בו זמנית.
הסדר הוא הוא הזמנה לפוגג את הסדר, לשייט במרחב כאוטי שבו מיטשטשים גבולות.
עיקרו לעורר את התשוקה - לאוכל, אבל לא רק לאוכל אלא לבני המשפחה.
הלילה הזה הוא הזמנה להשיל קליפות של ניוון ובנאליות, של יחסים משפחתיים שטבעו ביוון ה'סתם', המשועמם וvמפוהק, ולטהר אותם.
תנאי לכך הוא הרעב.
רעב למשהו מעיד על הודאה עמוקה בתשוקות כמוסות, בתהומות הדמות שמשוועות לחרוג מהסתמי, מה'כאן ועכשיו'.
הרעב הוא המרחב של האינסופיות. הנפש לא תימלא.
כי החסכים העמוקים מקורם במה שאיבדנו בגירוש מגן עדן, בחטא הקדמון.
אנחנו מנסים להתעלם ממצוקות הרעב הממשיות, וממלאים את הבטן ואת הנפש במאכלים ובריגושים שמעניקים אשליית שובע.
המוצא של סעודת הגאולה, הוא לאפשר רעב. רעב לאוכל פיזי, רעב לקרבת אלוקים, רעב של איש לאשתו, ושל אישה לאיש שאיתה, רעב של אב לבנו ולביתו, ורעב של אם ליוצאי חלציה, רעב לעולם נגאל, שיש בו ממד של שובע ממשי.
זקן ושבע ימים הוא ביטוי לשובע מהימים.
רק מי שרעב מוזמן להסב לשולחן הסדר.
רק מי שנטהר, שמוותר על הבנאלי ונותן אמון שהחיים מזמנים הבלחות מעץ החיים האבודים, ונטהר באפר פרה אדומה, לפחות כמטפורה, מטומאת מת שמזהמת את האנושיות, מאגפים מתים בדמות שלנו, רק הוא יסב לליל הסדר.
היעד העיקרי הוא לחוות רעב. ברוח המגיד מקוז'ניץ: 'והווה שותה בצמא - רק מי שצמא יילך ללמוד'. ומי שצמא לחכם ישתה את כול דיבוריו והווייתו. גם את הקטנות והשטות והחולין.
כאשר אכילת המצה מגיעה ממקום של תשוקה – היא הופכת למאכל רפואה [מיכל דאסוותא], סוד תיקון האכילה.
בזכירה סוד הגאולה. ועוד יותר בשתיקה ובדריכות ובהשתוקקות.
הגאולה מבחינתי כבר כאן.
השלווה של המליאות והשובע, שצעירים וצעירות רבים כבר חשים אותה, היא בעצמה שינוי עמוק ביחס לתודעה המסורתית של פער אונתולוגי בין הווה חשוך לעתיד מואר.
עיקר השינוי הוא בשפה. השפה הדתית מעצם טיבה מעמיקה פערים. האב הוא הנשא של כל הדורות כולם. וקשה לראות אותו כאיש חופשי שמחפש להשתעשע עם סביבתו. הבן הוא התכלית, ועיני הכול נשואות אליו. הוא יהיה גדול הדור, או לפחות מימוש החלומות שהוריו לא זכו להגשים.
עיקר גאולת הפסח היא שחרור מכבלי הכבידות של השפה. והתמרתה בטובה הימנה.
ליל הסדר הוא היפוך של הסדר. רוח הפורים מפוגגת קווי מתאר קשוחים בין הורים לילדים ובין אדם למזונו. ארבע הכוסות בלילה הזה, הם יין הפורים של עד דלא ידע. אני מבקש רק לאפשר הבלחות של תיקונים ממקום של שעשוע. לא ברור מי האב ומי הבן, מי האוכל ומי הנאכל… שני הצירים של הסדר - יחסי הורים ילדים ותנועה מרעב לשובע, אחוזים זה בזה…
שנזכה להיטהר בימי הפסח הבאים עלינו לטובה.
