מבועי דליבא

ג

 ג

דכד אנן קיימין קמי דר' שמעון מבועין דלבא פתיחין לכל עיבר וכלא מתגליא,

דרבי שמעון כד הוה אמר רזא דהאי קרא חברייא כלהו עינוי נבעין דמעין וכלהו מלין דאמר הוו בעינייהו גליין כמה דכתיב "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות".

תרגום: שכאשר אנו עומדים לפני ר' שמעון מבועי הלב פתוחים לכל עבר והכל מתגלה,

שר' שמעון כאשר היה אומר סוד זה המקרא, החברים כולם עיניהם נובעים דמעות וכל מלים שאמר היו בעיניהם גלויות, כמו שכתוב, "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות".

במלים אלו מתאר הזוהר את העמידה לפני ר' שמעון, עמידה שהייתה פותחת את מבועי הלב לכל עבר ומנביעה מן העיניים דמעות.

הסוד על פי דרכו של הזוהר איננו - כפי שהוא נתפס בחלק מספרי הקבלה - גוף ידע שנמסר רק ליחידי סגולה אלא מתפרש כהקשבה לפנימיותם הכמוסה של הדברים. מסיבה זו גם המפתח אל הסוד איננו בידיעתו של קידוד מסוים, פירוש סודי כלשהו של מערכת סמלים (- זהו החלק הטריוויאלי של הזוהר -) אלא בהקשבה מפולשת ורגישה לכבשוניו של המוקשב - האדם, העולם, התורה.

נוכחותו של ר' שמעון, בעל הלב המפולש והעיניים הדומעות והרואות לאין סוף האצילה את רגישותה על בני חבורתו ודורו והולידה את העולם הזוהרי.

בגב

קשה להישיר אליך מבט ולכתוב באופן ישיר, אולי כרוכל לאסוף תמונות ומלים וכבדרך מראות לצייר משהו מפניך, כמה רסיסים.

אם נשמתך חסרת פניות

כציץ העמקים

תגיע אל לב הדברים

בקפיצת הדרך

תגיע אל לב הדברים

(זלדה, 'ציץ העמקים')

למדנו ממך את מידת האמת, להיות חסרי פניות. בדומה לרבי מנחם מנדל מקוצק היית מזהה מייד כל זיוף, כל אמונה או אמירה שמחזיקים בה משום שכך חושבת ומחנכת החברה או משום שמישהו אמר אותה. כל אידיאולוגיה שאיננה בעלת כנות פנימית הייתה מתמוססת מאליה בעמידה מולך, כך גם כל אידיאולוגיה שהפכה למקובעת, שכבר איננה מקשיבה והיא בבחינת פסל ומסכה.

ובשונה מהקוצקאיות ידך השנייה הייתה מלאה רחמים, מקבלת את העומד מולך על כל זיופיו הגנותיו והקליפות שעטה עליו, בחמלה ובאהבה.

חיפוש האמת שנטעת היה ביחס לקיום האישי, כמו גם ביחס לאמונה:

היכולת לחרוג מהקליפות הדתיות, להחזיר את פנקס החבר הדתי למפלגה, ולהביט במבט נוקב, קונקרטי וממשי על עצמי ועל חיי, מבט מפוכח, מיואש וחסר אשליות, נקי מהתשוקה ומהמסננות החברתיות והרעיוניות למיניהן. בזה רואה אני את המקדמה החילונית, שהנה תנאי הכרחי לכל דתיות ממשית.

(על כפות המנעול עמ' 29).

למדת אותנו שכשם שהדיבור על כאב איננו הכאב כך הדיבור על אמונה איננו האמונה. למדנו לחפש את האמונה הממשית שאיננה הגוית פה ואיננה קונסטרוקציה או בניין כלשהו.

לא תטבע בחושך

עד השורש,

לא תטבע בעכשיו,

עד הנקודה הפנימית.

למדנו לחפש את לב הדברים, את הממשות שלהם עוד טרם הפכו לפנייה, לדיבור, למבנה, את הנקודה הפנימית של הדברים.

במפתיע יכולנו לשמוע אותך מצדד בעמדה חרדית חרד"לית או חילונית, בעמדות ימניות כמו גם שמאלניות. למדנו ממך את הכנות הנוקבת וההקשבה חסרת הפניות למציאות, ללא מסכים, בלי מחויבות לדעות מוקדמות. למדנו להקשיב לפנימיותם של הדברים ולשורש הטמון במבטא החיצוני, ומתוך כך להכיר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום.

וכך גם לגלות את האוצרות והעצות החדשות הטמונים דווקא במקומות היותר רחוקים:

 שמעתי בשמו, לענין המפורסמים בעלי מופת. ספר מעשה, שמלך אחד היו לו שני בנים. אחד היה חכם ואחד שוטה. ועשה את השוטה ממונה על האוצרות ולהחכם לא היה שום התמנות, רק ישב אצל המלך תמיד. והיה קשה להעולם מאד שזה שאינו חכם יש לו כל ההתמנות והכל באים ונכנסים אצלו להכניס או להוציא מן האוצרות, וזה החכם אין לו שום התמנות כלל. והשיב להם המלך: וכי זה הוא מעלה מה שהוא לוקח אוצרות מוכנים ומחלקם להעולם?! כי זה החכם יושב אצלי וחושב מחשבות ובא על עצות חדשות שאיני יכול לבוא עליהם, ועל ידי אלו העצות אני כובש מדינות שלא הייתי יודע מהם כלל אשר מאלו המדינות נמשכים ובאים כל האוצרות שלי. אבל זה הממונה לוקח אוצרות מוכנים ומחלקם להעולם. על כן בודאי גדלה ושגבה מאד מעלת החכם על הממונה אף על פי שנראה שאין לו שום התמנות. כי ממנו נמשכים כל האוצרות כנזכר לעיל.

(שיחות הר"ן)

דברים של ר' נחמן שהיו אהובים עליך, כמדומה שאין צורך להוסיף עליהם.

אם נשמתך חסרת פניות

כציץ העמקים

תגיע אל לב העולם

תגיע לשער

שאין לו גוון

וגם את אפשרות האמונה שבחלל הפנוי, המקום הפנוי מאלהות, למצוא את האלהות הגבוהה והנסתרת שאיננה מבחוץ לו אלא קיימת דווקא בתוכו.

כמו המשנה למלך ב"מעשה ממלך עניו" המביא את תמונתו של המלך שנגלתה אליו לאחר שהפך (המלך) לאין ממש הבאת לנו את התמונה של האין, של אותה בחינה באלוקות הגבוהה מכל פנים היכולות להתגלות ומכל מה שאפשר לדבר עליו.

ההתגלות האלוקית הגבוהה מופיעה בעולם כצל 'בצלו חמדתי וישבתי' זהו הצל שאינו מעניק בטחון לחוסה בו, ובכל זאת חמדו ישראל לשבת בצל הזה המועט… המציאות האלוקית הגבוהה יותר, זו של עלמא דאתכסיא, מטילה צללי יסורים, אך צללים אלו מזמנים לנו את האפשרות לקרבת ה' הגדולה, יותר מכל חיי העולם הזה.[1]

ולימדת אותנו לחשוף את בחינת הכתר-אין, להגיע לממשות שמעבר ללבושי המחשבה והדיבור גם בעולם, בכל דבר בו אנו נפגשים.

גם בעצמינו.

שדות חמניות בשלות ונובלות,

כבר לא צריכות חום שמש

כבר חומות וחכמות, כבר צריכות

צל מתוק, מופנמות מוות, פנים מגרה

שק עמוק כשמים, עולם הבא שלהן

תוך תוכי בית אפל, פנים אדם.

(י. עמיחי, גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות, עמ' 46)

לא חמניות צעירות, מבקשות שמש, שטופות בה, מסונוורות.

לא פריחה זהובה ועלים ירוקים בתנופת צמיחה.

צל מתוק, פנימיות.

אחת מתורות של ר' נחמן האהובות עליך הייתה התורה המדברת אודות הצדיקים שאינם יכולים לחיות באור השמש היוקדת וצריכים את הצל.

ישראל נמשלו ללבנה, צדיקים נקראו בשמה.

לא הביטחון והוודאות העזה של השמש. הלבנה, הנפגמת ומתמלאת, הכסופה ומתגעגעת.

לא השמש הבוהקת, לא האחיזה ביש. הלבנה, דלית לה מגרמה כלום, היודעת את סוד המוות והחיים ואת עומק הגוונים שבמשחקי האור-צל.

להיות חומים וחכמים, להכיל ולהבין שכבות על שכבות, שכבות לפנים משכבות.

פנימיות ועומק כהה של פנים מגירה, של שק, אך חופשיים נושמים ואין סופיים כשמיים.

ומופנמות מוות. כי רק מי שעבר בתוכו של המוות יכול לחוש בחידוש שבעצם הקיום. בכך שהקיום איננו מובן מאליו אלא עומד כקרום דק שעל פני המים הזידונים הלוחכים בו ומאיימים עליו לבלעו, וזהו החסרון שבשכינה וזוהי היכולת לחוש את הייסורים והצער שבקיום, להישיר עיניים אליהם ולהיות צל רחום למי שמתייסר בהם.

וללמד את העבודה הטמונה, ולפעמים דווקא, בהם.

ו"פנים אדם", כי הצדיק הוא בחינת שבת, הוא בחינת עולם הבא, פנימיות בתוך פנימיות, ופני אדם שאתה רואה בהם את פניך.

ד

ד

[1] מתוך "בצלו חימדתי וישבתי", הרב שג"ר, גלת י"ב, עמ' 114-5, ותודה לאביחי.