סיפורי לבושים צחוק ושחוק

ש

ש

ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי. ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי (שמות כ"ח ב-ד).

חודש אדר הוא זמן טוב למחשבות על לבושים ותחפושות, פוזות ותדמיות; בוודאי בשנה שיש בה "אדר אריכתא", שנותן הרבה מרחב להתעמק בעניינו.

ש

חרדת רש"ב מפשיסכא

ממה בדיוק היה חרד ר' שמחה בונים? שיכירו אותו באמת ברגע שיפשוט את האיצטלא של רב'ה, ואז יעשו ממנו צחוק.

…עוד שמעתי ממנו ז"ל מעשה אחת שהיה בדרך סמוך לוורשא. וכה סיפר שהיה צריך לספר איזו מעשה. אך מעשה זה היה דברי חול, וידעתי כי צחוק גדול יהיה כשאספר זאת, והעולם היה גדול מאד. ואמר לי היצה"ר שלא אספר כי אפסיד את העולם ולא יחזיקו אותי עוד לרב'ה. ואמרתי בליבי 'בהדי כבשי דרחמנא למה לך', יהיה מה - אין אני יכול לעצור אותיות קדושים, כנודע מכ"ק הרב ר' פנחס מקוריץ ז"ל, שכול התענוגים הם מגן עדן, אפילו מילי דבדיחותא. ונתייאשתי מלהיות עוד רב'ה, וסיפרתי המעשה והיה צחוק גדול מאד, ואני לא כן עימדי, והתחילו לזרוק לי קוויטלאך יותר מקודם…

החרדה הזו מלווה את הרשימה שאני מצרף כאן…

ש

משחקי לבושים

דרך טובה לפתוח את הדיון היא בסיפור לא כל כך ידוע של ר' נחמן, אחד הסיפורים הקצרים שלא זכו להיכלל בכרך המוכר של סיפורי המעשיות. הסיפור הזה מופיע בספר 'כוכבי אור', וזה לשונו:

המעשה שסיפר רבינו ז"ל מהטענדא ורענדא [מלבוש של כומר]. שפעם אחת היה רב אחד שהלך לקבץ נדבות [עבור פדיון שבויים או עבור הכנסת כלה יתומה], והיה צריך איזה מאות אדומים, ובא לגביר אחד ותבעו. ואמר לו הגביר כאשר יש אצלו טענדא ורענדא, מלבוש של כומר, שאם ילבש אותה וילך כל הרחובות של העיר לבוש כך, אז ייתן לו כל הכסף הנצרך לו לצדקה הנ"ל. והסכים על זה ועשה כך. ולקח ממנו הכסף הנצרך לצדקה.

ואח"כ ביקש ממנו שייתן לו במתנה המלבוש הנ"ל, ונתן לו. וקודם פטירת הרב הניח צוואה, שמזה המלבוש, הטענדא ורענדא, ייעשו לו התכריכין. וכן עשו לו. ונשאר חתיכה מהרגל שלא הספיק המלבוש הזה, ועשו החתיכה מדבר אחר. ולאחר הרבה שנים היה סיבה שהכריחו לפנות את קברו, ומצאו שכל הגוף היה שלם, ולא שלטה בו רימה, מלבד החתיכה הקטנה של הרגל שלא היה מלובש מהטענדא ורענדא.

מה ר' נחמן עושה בסיפור הזה? הוא משחק עם התדמית הרבנית, עם הגינונים ומלבושי הכבוד של גדולי הדור. התמונה הפארודית של הרב המהלך בעיר לבוש בבגדי כומר קוראת לרבנים להסיר מעצמם את הפוזה הרצינית, להיות מוכנים לצחוק על ועם עצמם, לגלות אורות חדשים דרך המשחק עם הלבושים. לפי הסיפור, זהו הפתח לשפע של הצדקה, לאורות הגבוהים של פורים העומד בפתחנו.

עבור ר' נחמן הדברים האלו נוקבים במיוחד. הפחד הגדול שלו היה שיהפכו אותו לרב'ה, שיעשו ממנו צדיק, שהוא ילכד בתדמית החברתית שלו ובמחויבויות שהיא מטילה עליו. אין דבר מאיים יותר מזה שאדם מושפע מקסמי עצמו, ומתחיל לאמץ לעצמו את האופן שבו מסתכלים עליו. הרבה אנשים מאוהבים כל כך בדימוי שלהם, עד שאינם יכולים בלעדיו. הם מתחילים להציג תדמית מסוימת, ואחר כך נאלצים להמשיך ולהיענות לדימוי שיצרו לעצמם. אבל ר' נחמן לא יכול היה לסבול את זה. הוא היה זקוק לחופש שלו, לאפשרות להיות מי שהוא באותו הרגע. לקום בבוקר עם דיבורים או בלי דיבורים, לחיות את עצמו באופן הכי בלתי-אמצעי שאפשר. לכן הוא שוב ושוב הרחיק מעצמו את החסידים שלו, התנכר אליהם והזעיף להם פנים. לא מתוך רוע לב, אלא כדי לשמור על עצמו, כדי להימנע מהמלכודת הכרוכה בעמדה של הרב'ה.

זו גם משמעותה של התמונה בחלקו השני של הסיפור. למה לעשות מהטענדא ורענדא תכריכים? זה המשך של אותה בדיחה. כי כאשר מניחים גופה בקבר, אף אחד כבר לא בודק אם יש שם כיפה או לא. “במתים חופשי". המטרה כאן היא להמשיך את החופש הזה אל החיים עצמם – הגוף הוא אותו גוף, מעל האדמה או מתחתיה; ולמי אכפת במה הוא עטוף? אבל צריך לתפוס את התמונה המקאברית שר' נחמן מציג כאן בהקשר פורימי. ביטול ההבדל בין לבושי החיים והמתים הוא המשך של אותה בדיחה על חשבונם של משחקי התפקידים האנושיים. זהו השחוק של היום האחרון, דרכו מנסה ר' נחמן לשחרר את עצמו כבר עכשיו.

 ש

הרב קוק ולבושי הכופרים

המעבר של הראי"ה קוק לארץ ישראל, היה במידה רבה מעבר מדמות של תלמיד חכם בבלי שלבוש בלבושי הלכה, לתלמיד חכם ארץ-ישראלי שעיקר יצירתו בתחומי הרוח, הקיומיות, האגדה. הרב קוק חש את העלייה לארץ ככניסה למקום מורכב, להתמודדות עם ממדים חדשים של הקיום שלא נחשפו בפניו קודם לכן. גם הוא נאלץ לבחון מחדש את יחסו ללבושים שלו, למתח שבין הלבוש הרבני המסורתי לבין האנרגיות החדשות שהוא נחשף אליהן ביפו. ביומנים מהתקופה הזו אפשר לראות את ההתמודדות הנועזת שלו עם השאלות האלו. לפעמים ימצא כופר, שיש לו אמונה חזקה, פנימית, מאירה, נובעת ממקור הקדושה העליונה, יותר מאלפי מאמינים קטני אמנה. דבר זה נוהג באישים פרטיים וכן בדורות, ועל כולם נאמר צדיק באמונתו יחיה [שמונה קבצים, קובץ א תשסה]

על מי הרב קוק מדבר כאן? מיהם המאמינים קטני האמונה? ברור לחלוטין שהוא מדבר על אנשי הישוב הישן, ובמידה רבה גם על עצמו, לפני המהפך שחל בו. ביפו הרב קוק נחשף לטיפוס של הכופר בעל האמונה החזקה, אדם שאינו סתם חילוני אלא פורק עול אמיתי. אינני יודע אם יש עוד דמות שנגעה ברב קוק כמו שח"י ברנר נגע בו. הרב קוק ידע לזהות בו זעקות אמונה, אבל הוא לא בא אליו ממקום פטרנליסטי שמנסה לעזור לו לחזור בתשובה. הדמות של ברנר עוררה קודם כל משהו אצלו, במעמקי דמותו.

הנה דברים שרשם ביומנו, כנראה על ח"י ברנר:

"לפעמים יקלקלו את האדם ספרים שנכתבו ע"י קטני אמנה שאין בנשמתם אותה הגבורה הקדושה של לבת אש קודש העליונה, וספרים שכופרים מוחלטים, ספוגים רוח גבורה טמאה של כפירה, כתבו אותם, יתקנו אותו ויעוררו בו את נשמתו הפנימית הנרדמת, וימצא את עצמו מלא חיים ועז, בכל שפעת גבורה עליונה, ואמונת אומן אדירה באור אלהים חיים [שם, תשסז]"

ברנר היה הטענדא ורענדא של הרב קוק. הוא הציב בפניו את המתח שבין הלבוש המסורתי שלו לבין האנרגיות שהוא יונק מזעקות השבר של ייסורי אבדן האמונה.

מעשה שאירע בזמן מסע הרבנים אל המושבות ממחיש יפה את יחסו של הרב קוק ללבושי החלוצים:

"…הרבנים לא יכלו לאכול בחדר האוכל שכן לא היה כשר…ואז שמעו קולות שירה שבקעו מחדר האוכל. החלוצים התאספו לשירה וריקודים. הרב קוק הציע להצטרף אליהם. הרבנים נכנסו לחדר האוכל והשירה היכתה בהם…בחדר האוכל בפוריה קרה דבר שלא התרחש עד אז - הרב קוק הצטרף למעגל הרוקדים, אסף אותם סביבו ואמר: 'אחים יקרים, התקרבו אלינו. הגיעה שעת קרוב הלבבות, התרחקנו זה מזה…שבים אנו אנשי היישוב הישן לחבק אתכם בזרועות פתוחות, אבל אנא אחים, התקרבו גם אתם אלינו בדרכי החיים, בכול הקדוש לישראל..' הפועלים פצחו שוב בשירה ובריקודים סוערים. הרבנים אחזו בידי החלוצים המסתובבים במהירות במעגלים. הרב קוק עמד במרכז המעגל, בחוויית ריקוד עמוקה.

באותו ערב נעלם הרב קוק ויצא מחדר האוכל. לפתע הוא חזר ופרץ אל האולם כשהוא לבוש בבגדי חלוץ ורובה בידו. הוא נכנס אל מעגל הרוקדים, ואחריו נכנס חלוץ שעימו החליף הרב קוק את הבגדים, כשהוא לבוש בבגדי הרב. הרב קוק הניף את ידיו, רקד לבדו ושר שיר חסידי סוחף. התדהמה הייתה רבה…הריקוד הסוער נמשך כול הלילה. לפנות בוקר הכריז הרב: 'הנני מוסר מודעה, כי לא אוריד מעלי את בגדי השומר ולא אניח מידי את הרובה עד שלא תבטיחו לי כולם כאיש אחד בלב אחד, להתחיל לכבד את מצוות התורה, לשמור שבת וכשרות…הרב קוק התנדנד מעט מרוב תשישות וכול גופו נטף זיעה. לרב חרל"פ שניגש אליו בדאגה אמר: 'ברוך שזיכני והגיעני למעמד הזה. היה זה 'ריקוד של תשובה'…[אבינועם רוזנק, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ירושלים תשס"ז, עמ' 120]"

דווקא בתוך הלבוש המסורתי הוא מרגיש שהוא יכול להעלות את הניצוצות האלה. האקסטזה המיסטית המתבטאת בכתיבה הזו נובעת מההרגשה שהוא ניצב בנקודת מפגש יוצאת דופן, שיש בכוחו להביא אור חדש לעולם בזכות הניגודים שהוא מכיל בתוכו. זו ההתרגשות המפעמת בדיבורים שלו.

בתהליכים האלו יש גם צד חזק של ייסורים. הרב קוק היה יהודי ירא שמיים, והיו גם צדדים של קנאות בעמדה הדתית שלו. הוא ראה את כל ההתפרקות סביבו, וזה היה בשבילו סבל נורא. הוא התייסר מהטלטלות העוברות אליו, וניסה להוליד מתוכן משהו חדש.

ה

שאלת הלבושים הדתיים היא רלוונטית מאד גם עבורנו. כי לפעמים הלבושים הדתיים עצמם חוסמים את הבירור, מאפשרים לחיות במין שגרה דלה, על אש קטנה.

כולנו אזרחים של כמה עולמות. יש אנשים שצריכים להיות ברנר גם מבחוץ, שחייבים ממש לצאת; ויש כאלה שיכולים, כמו הרב קוק, להיות דתי מבחוץ ו'טענדא ורענדא' מבפנים.