מגוון השמות בהם אלוקים מופיע בפרשתנו ובתורה כולה מלמדים על אופי המפגש הממשי איתו. רבקה מרים כתבה על זה שיר. שיח לשבת וארא.
ש
ש
שמות של בני ישראל מופיעים כבר בפתיחת ספר שמות[1], כך:
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:[2]
אך אם ממשיכים בפרשת שמות ובפרשתנו מוצאים ששמות א-להים נוכחים בו בצורה לא פחותה. השאלה המרכזית אותה שואל משה בהתגלות הראשונה שבסנה הינה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?[3]
לאחר מכן, בפרשתנו, אומר ה’ למשה שלאבות נגלה רק בשם מסוים - ‘אל שדי’ ובשם הויה לא נודע אליהם.
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְקֹוָק לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:[4]
בעצם כך בתורה כולה, הופעתו של נותנה ומי שהגיבור המרכזי בה בשמות שונים לאורכה, מהווה אולי את הנושא המרכזי שהיה צריך להעסיק אותנו. במקום זאת, בדרך כלל אנחנו כלל לא שמים לבנו לכך ומכל העושר העצום הזה נותרנו כיום עם השמות המופשטים והכלליים – ה’, הקב”ה, ובמקרה החילוני “אלוהים”.
דלות זו משקפת את יחסינו הכללי לאלוקות כאחדותית ומופשטת.
רבקה מרים נוגעת בנושא זה באחד משיריה היפים:
פרשתי לפני את שמות אלהי
על רצפת חדרי הקרירה.
שם שקראתיו בו כשרוחו נפח בי.
ושם שקראתיו בו בהיותי נערה.
שם שקראתיו בו כשלאיש נמסרתי.
ושם כשלכל שוב אני מותרה.
שם שקראתיו בו כשהורי היו גג לי. ושם באין לי תקרה.
שם שקראתיו בו למען איראנו. ושם בו קראתיו למען לא אירא.
שם שקראתיו בו למען יזכרני. ושם כדי שימנע מזכירה.
כחום היום אשתטח אפים
על רצפת חדרי הקרירה.[5]
במבט ראשון שיר זה נראה כנועז, אך לטעמי הוא מחזיר אותנו בעצם אל המפגש של האדם ואלוהיו כפי שחוו אותו אבותינו. זהו מפגש ממשי וחי, וככל דבר חי הוא איננו נצחי וקבוע – רק דברים מופשטים יכולים להישאר קפואים בקבעונם – אלא משתנה בכל פעם ומתעצב בהתאמה עם המפגש הנוכחי, המפגש המתהווה עתה. איננו דומה א-להינו עמו אנו נפגשים בנעורינו לא-להינו המלווה אותנו כאשר אנו נישאים ומקימים בית והקריאה להם באותו השם רק מעידה על חוסר ממשותו וחיותו של המפגש, אנו יודעים אולי שיש משהו שם בשמים אך לא נפגשים עמו באמת. מפגש אמיתי מעצב בכל פעם שם חדש, שם המבטא הן את צורת ההתגלות, הפנים הנגלות אלי במפגש הנוכחי, והן את היחס שלי – שהרי אני קורא בשם – את הפנים שלי בשעה בה אני קורא בשם.
למה הדבר דומה ? להסרתו של מסך דרכו אנו רואים את העולם רק בשחור-לבן ופתאום אנו רואים אותו על שלל צבעיו וריחותיו. בשירה של רבקה מרים אני מוצא דוגמה לאפשרות להציץ אל מעבר למסך זה.
ש
ש
ש
ש
ש
ש
[1] כתיבה זו התפרסמה בשינויי עריכה קלים בעלון מעט מן האור.
[2] שמות א,א.
[3] שמות ג,יג.
[4] שמות ו,ג.
[5] אמר החוקר, 2005, עמ’ 31
