פרעה מצביע על יחסי העבודה והתקווה כשהוא מדגיש את חשיבותה של העבודה. כיצד אנחנו אנשי עבודה או אנשי בטלה מתייחסים לאמת שבדבריו? שיח לשבת שמות.
ש
ש
“העבודה היא חיינו”, או שמא היא מה שחונק את האדם? כל אדם מחויב לעבודה כזו או אחרת, אם לשם הפרנסה, ואם בתחום מטלות הבית ודאגה למשפחה. השאלה היא האם העבודה היא משהו שנותן לאדם משמעות או שמא דבר שחונק אותו היטב?
בני ישראל משועבדים במצרים תחת יד הברזל של פרעה ושוטריו. משה ואהרון באים לדבר עם פרעה, במטרה לשחרר את אחיהם מן השעבוד, או לכל הפחות להקל את עולו. אך פרעה משיב להם בצורה צינית למדי:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם: לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת-הָעָם מִמַּעֲשָׂיו? לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם.
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, הֵן-רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ; וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם, מִסִּבְלֹתָם.
תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל-הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲשׂוּ-בָהּ; וְאַל-יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי-שָׁקֶר.
וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם, נִרְפִּים; עַל-כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה’.
שמות פרק ה
פרעה בעצם אומר למשה ואהרון: יקיריי האהובים! למה אתם מפריעים ליהודים טובים? אתם לא רואים שהם עסוקים, שנתתי להם עבודה, תעסוקה, תכלית לחייהם? מבחינת פרעה, הסיבה למוטיבציה העודפת של בני ישראל להקים ‘הסתדרות’ ואיגודי עובדים, היא פשוט בטלה וחוסר מעש: נִרְפִּים אַתֶּם, נִרְפִּים; עַל-כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה’. אתם לא מספיק עוסקים בעבודה, ולכן עולים לכם רעיונות של בטלה. לכו לעבוד ואל תתבטלו בישיבות ובסמינרים שלכם כל היום!
לעתים אנו מרגישים כך כלפי העבודה שלנו: היא גוזלת מאתנו כוחות רבים מדי, ולעתים פשוט משתיקה את הנפש ואת הרוח: אדם חוזר בערב מן השדה והוא עייף, ובקושי יש לו כוחות לעשות דבר-מה משמעותי. לעתים אנו חשים כך אפילו כלפי עבודת המצוות: מרוב עצים - לא רואים את היער! מרוב מצוות קטנות וסיזיפיות, מצווה רודפת ברכה, רודפת תפילה, רודפת חשש איסור והכשרת כלים - ואיפה נשאר לאדם זמן להרים ראשו לשמיים ולהיזכר שאכן - יש שם מישהו למעלה! שאני רוצה בו, ושאולי גם הוא רוצה בי?
מצד שני, ישנם “דברי שקר” אמתיים מהם העבודה יכולה להציל את האדם, שהרי:
אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנת, ואופה ומכבסת, מבשלת, ומניקה את בנה, מצעת המטה, ועושה בצמר. רבי אליעזר אומר, אפילו הכניסה לו מאה שפחות, כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זמה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה, יוציא ויתן כתבתה, שהבטלה מביאה לידי שעמום.
ישנם אנשים רבים (במיוחד בתקופות מסוימות בחיים) שרמת המתח הרוחני שלהם נמוכה מאליו, ואם לא יהיו עסוקים בדברים “מותרים” (קרי: עבודה), עלולים חלילה להיות עסוקים בדברים אסורים. במצב כזה, עבודה היא גלגל הצלה רצוי.
במובן מסוים, דווקא המחויבות הסיזיפית להלכה ולמצוות, מייצרת מפגש חזק מאוד עם הקב”ה. ברגע זה, כשאני כותב דברים אלו, עולה לי השאלה מדוע לא לעשות מדי-פעם הפסקה בעבודת המצוות, כדי שייחלש הקשר לקב”ה ונתגעגע - בדיוק כפי שאנו נוהגים בתחום טהרת המשפחה. ייתכן שהתשובה טמונה בסיכון הקיים שמא האדם יטבע לחלוטין בגשמיות ויתעורר רק לאחר שנים רבות של יובש רוחני (מה שקורה פעמים רבות), אך בכל מקרה התשובה אינה מספקת. אני חושב שהתשובה טמונה בעצם המחויבות של האדם לקב”ה: כמו בנישואין, טבעי ומותר שיהיו תקופות של שפל, שהרי לא ניתן לחיות בגאות מתמדת, אך לא נכון שאדם יזנח בכוונה תחילה את בן-זוגו ואת שותפו. את השפל בקשר לקב”ה לא צריך לטרוח כדי לייצר. את השפל הזה מייצרת העבודה הגשמית של הפרנסה, שגורמת לנו להפנות את גבנו לקב”ה גם כשאנו מתפללים (כי אנו הרי חושבים על דברים אחרים בו-בזמן, נכון?) - ולכן מבטיחה שלבסוף בוא-תבוא העלייה, בעוצמה כזו או אחרת, ובשלב כזה או אחר.
תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר?
