אפשר לראות את הימים הרוחשים של חגי תשרי כקונפליקט בין התכווצות ושחרור; תנועה כלפי פְּנים, מול הרפיה ויציאה אל החוץ. חלק ב’: חג הסוכות.
כ
בחלק א’ עסקנו במועקת הנפש, העשויה להימתח, ועל דרך הרוב היא אכן נמתחת, במהלך ימי החגים הסוככים עלינו. עסקנו באפשרות המתקנת שבראיית החגים כיחידה אחת; כרצף נמשך, המזמין, מזוויות ומפנים שונות, מפגש עם העצמי ועם האחֵר.
הצבענו על שלוש נקודות ציון: הראשונה, המקבילה ליום הראשון של ראש השנה, של עבודה בדרך ‘אחד על אחד’ - תיקון מול כישלון, התרפאות מול התרעלוּת; עבודה מתישה וקשה, שבאין נקודות חיבוק ותמך פנימיוֹת עלולה להמיט אסון על העוסקים בה. נקודת הסיום של נקודה זו הוא ‘התשליך’, שכמו משליך אל המצולות את כל הדי התפיסה הנקודתית הזו. הנקודה השנייה מקבילה ליום השני של ראש השנה, והיא הניסיון לתפוס ‘תפיסה מערכתית’ את אופי ההתנהלות העצמית, שתכליתה, ראש לכל, היא למצוא את נקודות האמון בתוכי ובסביבה - אמון שרק מכוחו אכן ניתן לבוא בדין. והנקודה השלישית היא המקבילה ליום כיפור, יום המסוגל לאיתור הקו הקושר ומחבר ביני לזולת וביני לעצמי, זיהוי שמכוחו אף ניתן לבוא לבחינה עצמית מעצימה ולא ממוטטת ושוברת.
בשורות הבאות נפנה אל ימי הסוכות הבאים עלינו לטובה, ונראה כיצד הם משלימים את כללות ‘המערכה הראשונה’ של הדרמה, שהתחלנו בה בראש השנה.
כ
א.
בדיחה דרויאנובית טיפוסית מספרת על קבצן, העומד בלילה שחור וקר בפתח ביתו של עשיר ומתחנן להיכנס. אומר העשיר לאשתו במיטתם החמה: “איך אני מרחם עליו, מסכן”. “אז תכניס אותו פנימה”, מפטירה האישה. אך העשיר מתרתח ומסביר לה: “אישה פתיה! אם ייכנס ייחם לו, וכבר לא ארחם עליו”.
וזו אמנם בדיחה, אבל היא נושכת, כדרכן של רבות מעיזבונו של אשר אלתר דרויאנוב, ואינה מניחה. כי הנה מגיע לו חג הסוכות, היום שחכמים אמרו עליו שהוא ‘ראשון לחשבון עוונות’, ועכשיו יש לעבור מרגשות רחמנות על העני לרחמנות אמיתית, אף במחיר של איבוד אותה רחמנות; להכניס את העני הביתה.
עכשיו כבר יש לקחת את כל רִגשות הימים שעברו ולתת להם ממשות, כלומר להסכים אפילו לאבד, כביכול, את ההרגשה אליהם. או בניסוח אמת: להתחיל לראשונה להרגיש אותם; כי המציאות, בסופו של דבר, היא היא המוצג של הרצון שלנו, כהגדרתו של שופנהאואר. כי בסוכות הנה יש מקום, הנה כבר נוצרת ממשות לכל ההיולי, הנה שייך לדבר על מכוונות וכמובן גם על החטאה. ולכן הזמן ה’ראשון לחשבון עוונות’, הוא בעצם זמן שמחתנו.
כ
ב.
ואחר נקודת ראש השנה, והקו שמתחנו ביום הכיפורים, מגיע ה’שטח’ של סוכות. הנה מגיע הזמן שבו נבנה מרווח, שטח מציאותי בעבור היחסים הנרקמים, מקום מתאים ונכון לרחישה ולקיום. אם בראשית התהליך עיקר המאמץ היה מופנה לזיהוי העצמי, כעת כבר אותו עצמי תר לו אחר מנוחה ומקום. וסוכות זהו החג של המקום. ‘דירת עראי’ אמנם - אוקסימורון של קביעות וארעיות - אבל השותפים ליחסים המתוארים כאן יודעים בסִתרם את דברי התלמוד הנוקבים: ‘כאשר אהבתנו הייתה עזה, על רוחב הסייף שכבנו. עכשיו שאין אהבתנו עזה - מיטה בת שישים אמות אינה מספיקה לנו’ (בבלי סנהדרין, ז, א); ודווקא ארעיות השטח מאפשרת מרחב, המשוחרר מכל קיבעון ונפילה בשבי הקיים.
אכן עינינו הרואות, כי בדירת קבע, ההזמנה לקיבעונות מחשבתיים ורגשיים מצויה וזמינה, ואינה מאלצת לבוא אל התסיסה והמהפכנות המתמדת, השלובות בדירת עראי. ואולי כאן גם רמזנו על הפִּריון הגדול המונח בבסיס הגלות, ועל האתגר המונח לפתח הזוכים לחיות בביתם, בית הקבע, ולהצליח לשמור גם בו על אנרגיות הארעיוּת.
סוכות אינו רק חג של ארעיות במקום אלא גם בנפש, נענועים בלתי פוסקים וסיבובים וריקודים מתמידים; אולם כל תחושות הארעיות הללו באות רק ממקום מאוד יציב, שנבנה בהדרגה בימים שקדמו לו. בסוכות אנחנו מנענעים. הופכים את ארבעת המינים, ובעצם אותנו עצמנו, על כרעינו ועל קרבינו, לכל רוח. וחשים די ביטחון, לעשות כך מבלי חשש להתפרקות ולאבדון. ארבעת המינים, שכה מוכרים לכולנו כארבעה ארכיטיפים סוציולוגיים המקבילים לאליטה אינטלקטואלית ויצרנית-כלכלית (אתרוג), אליטה אינטלקטואלית (הדס), אליטה יצרנית (לולב) ונזקקים (ערבה), מקבלים במדרשים גם הקבלות אחרות. ניתן להקביל את ארבעה המינים גם לאברי הגוף העיקריים: אתרוג מקביל ללב, הדס לעיניים, ערבה לשפתיים ולולב לשדרת הגב. והגוף כולו נהפך על כרעיו וקרביו, ובא בברית. וניתן גם לראות את לקיחת ארבעת המינים הללו כלקיחת ארבע האפשרויות ליחסים בין אישיים (ולהלן נרחיב בכך), והבאתם כולם אל הרוחש בינינו.
ולראשונה אנחנו נפגשים עם כל המרחב של האחֵר, על כל המכלול הכולל אותו. נפגשים לא רק עם האור שלו אלא גם (ובעיקר) עם הצֵל, ועם ה’שטחים המתים’ שלו.
על כן נקראת הסוכה בספר הזוהר: “צלא דמהינותא” - צֵל האמונה. כמו בא לומר, שסוד הסוכה הוא מציאת מרחב מוגן, שבו מרוב אמונתו באחר מאמין גם במקום נטול האור שלו, גם במקום הצל. ‘יחסי צל’, זו אולי הפעם הראשונה שהיחסים ראויים לשמם, והם מנקים את עצמם מאוטופיות מיותרות ובאים בכנות למפגש עם הזולת. ודווקא הכֵּנות הזו אינה מגלגלת עצב ודכדוך על הנוטלים בה חלק, אלא שמחה רבה; וסוכות הוא הרי ‘חג שמחתנו’, שכן האמת ביכולת ההבטה אל הזולת מביאה אושר גדול.
סוכות, כחג של צל, מתאים שיחול מאמצע החודש ויימתח אל סופו - מעת מילוי הלבנה אל עת חסרונה. שהרי עכשיו כבר ישנה הכרה בחסרונה של המציאות, ביכולת שלא להיות שלם, ושדווקא חיסרון זה הוא שמוליד מפגש-אמת עם האחר. שהרי כאשר זה שלעומתי הוא מושלם (או לפחות משדר ומדמה את עצמו ככזה), אין לי כלל אפשרות לעמוד למולו, וכמובן שלא להתייחס אליו ולבוא איתו בקשר. כך הסבירו בחסידות (ליקוטי מוהר”ן תנינא א, יד) את קביעת ראש השנה כיום דין דווקא בראש חודש, יום שבו מביאים שעיר על חטאו, כביכול, של הקדוש ברוך הוא - שמיעט את הלבנה (בבלי חולין, ס, ב). אמור מעתה - ואלמלא נאמרו הדברים קשה היה לאומרם - שהאפשרות לבוא בקשר עם הקדוש ברוך הוא היא כאשר אנחנו מצליחים לזהות בו גם מקום בלתי-מושלם, זיהוי שמאליו מוליך אל מקום המאפשר מפגש וייחוס.
ג
ג.
בעקבות המבט הזה על סוכות, כחג המכיל את המכלול שלי עצמי ושל האחר, יובן מאמר התנאים, בראשית דבריהם על חג הסוכות (סוכה א, א), כי ‘סוכה שחמתה מרובה מצילתה - פסולה’. שכן כאשר האור והחמה, כארכיטיפים, מרובים על הצל, וכל אותם יחסים מתנהלים למישרין ובאור, הרי שסופם של יחסים אלו ליפול ולחדול.
ומעין זאת מסופר על בני זוג, שהגיעו לצדיק רבי אלימלך מליז’נסק בבקשה שיברכם בבן, אחר עשר שנים ששהו יחד ולא נפקדו. שאל אותם הרבי אם צעקו פעם זה על זה; ענו לו השניים בשלילה מהולה בהשתוממות. ‘תצעקו קצת זה על זה ואז תיפקדו’, אמר. כעבור שנה שימש רבי אלימלך כסנדק בבריתו של הבן, שנולד מן הצעקות.
אחרי כל זאת נאמר עוד, שהמבדק ו’נייר הלקמוס’ של בחינת כל מרחב היחסים, הוא חג הסוכות והסוכה; ועל כן, כדי לבחון יחסים אלו, מצרף ה’ את הגויים אל הסוכה, מוציא עליהם חמה מנרתיקה והם מבעטים ובורחים, כפי שמסופר בתלמוד (בבלי עבודה זרה, ג, א). שכן סוכה, והמרחב שהיא מחייבת וזוקקת, היא מבחן האמת ליחסים: האם אכן יש כאן מתן אפשרות, הענקת מקום והכרה בצל, או שמא לא.
במבט נוסף: למעשה, שלושת ההיבטים נקודה-קו-שטח, שאותם פרשׂנו כאן כמקבילים לראש השנה-יום כיפור-סוכות, הם דרך התגבשותו של כל דבר. בתחילה מבזיק רעיון זִרעי, לאחר מכן הוא מקבל יציבות ועמידה ולאחר מכן הוא מקבל גם יכולת הכלה וקבלה, באמצעות הפיכתו מדו-מימד לתלת-מימד. בקבלה התהליך הזה גם יכול להיקרא: חכמה-בינה-דעת. ראש השנה מקביל לחוכמה, לכוח הראשוני (‘כוח מה’) הנֵעור בנפש; יום הכיפורים מקביל לבינה, לכוח הנותן את האברים הנולדים מאותו כוח; וסוכות מקביל לדעת, ללב הנזרק באותו גוף, ליכולת ההתקשרות והחיבור, המסורה לדעת. לכן עיקר כוונות המקובלים בימי סוכות הוא ‘להמשיך הארת הדעת למטה’ במציאות הממשית.
ג
ד.
הזכרנו בקצרה, שניתן לראות את ארבעת המינים כמקבילה לארבעת סוגי היחסים הבין-אישיים האפשריים. כעת נרחיב בכך מעט. לא רק ‘אחור באחור’ ו’פנים בפנים’ קיימים במִנעד ההקשרים שבין שניים, אלא גם שני מצבי אמצע בתווך: האחד נקרא ‘פנים באחור’, והשני ‘אחור בפנים’. ‘פנים באחור’ הוא פנייה אל מישהו שאינו נענה לקריאותיי, ובתמורה להן אך מפנה את ראשו ומתעלם נחרצות; ואילו ‘אחור בפנים’ הוא הפנייתי אני את אחורַי, לפניו של זה הפּוֹנה אֵלי.
מהי הסיטואציה האנושית היותר טראגית: כאשר מפנים לי גב, או שמא כאשר אני מפנה לאחרים? ואולי רק כאשר אני מפנה לאחרים עורף, אני חש עד כמה משמעותית אותה הפנייה שהפנו כלפיי. עד כמה זה ‘באמת’.
עכשיו נתבונן בכל אחת מארבע האפשרויות הקבליות ליחסים, כמקבילה לפרי בארבעת המינים (בהבטה נוספת: ארבעת המינים בסוכות מקבילים לארבעת הבנים בפסח, ולארבעת חלקי פרד”ס התורה בשבועות):
פנים בפנים אלו יחסים שיש בהם הן פנייה (ריח) והן היענות (טעם), והם מקבילים לאתרוג המלא הן בטעם והן בריח. אלו הם היחסים האופטימאליים, המקבילים לדמות של הצדיק.
פנים באחור אלו יחסים עם פנייה אך ללא היענות, והם מקבילים להדס שיש בו ריח, אותו חוש שעליו נאמר שרק הנשמה נהנית ממנו. הריח הוא למעשה השער לחיזור ולפיתוי ולהזמנה, שאין כלל להמשיג אותם; אך אין בו טעם, אין בו היענות ומוכנות אכן לעשות פרי, בעקבות אותו ריח של פיתוי וחיזור. והנה, חוסר ההיענות של האחר לפנייה שלי, באה לרוב מפני שהוא אינו מזהה דווקאיות ויחידאיות בפנייה שלי אליו, ועל כן הוא משדר חוסר אמון כלפיה. הוא כמו מסובב את ראשו לעברי - אך אינו מזהה שאני, באמת, כולי פונה וקורא לו. דווקא לו.
אחור בפנים אלו יחסים עם היענות, אך ללא חן הפנייה. כביכול יש כאן יחסים העושים פירות, ואף פירי פירות, אך מעולם לא נלווה אליהם רצון או הֶקשר של אינטימיות. היחסים הללו מקבילים ללולב, שיש בו טעם ועשות פרי, אך אין בו ריח המלא בקסם הפיתוי והביקוש.
אחור באחור אלו יחסים נטולי פנייה והיענות, וגם נטולי עשייה ואידיאל משותף, המולידים יצירה פרקטית. אלו יחסים פונקציונאליים. היחסים הללו מקבילים לערבה, המחוסרת טעם ומחוסרת ריח.
ג
ה.
לאחר חג סוכות, נשארים שני ימים טובים הנועלים את מכלול חגי תשרי: הושענא רבה, ושמחת תורה - שמיני עצרת. יום הושענא רבה נקרא בספר הזוהר ‘גמר הדין ומסירת הפתקים’, ויום זה, שוב, הוא יום דין. אבל מה יש בו להוסיף על קודמיו, שני ימי המשפט, ראש השנה ויום כיפור? האם לא שבענו די מימי הדין?
על-פי דרכנו יש לומר, שאם ראש השנה היה יום דין-נקודה, ויום כיפור היה יום דין-קו - הרי שהושענא רבה הוא יום דין-שטח של כל היחסים, על כל הכולל והמשתמע מהם. ביום הכיפורים הדין נבע מן היכולת לזהות שיש מישהו בקצה השני, שאני הדבר הנוגע לו ביותר, ועל כן היכולת אכן לבדוק את יחסינו לאשורם; אך בהושענא רבה, הדין נובע לא רק מכך שיש מישהו שאני נוגע לו, אלא מן ההכרה שיש מישהו שלא רק שאני נוגע לו, אלא שאני נוגע לו על כל מי שאני, והוא שייך ומכיר כבר את כולי על כל צדדי. זו אינה התאהבות, אלא הרבה יותר מכך: זו הסכמה ‘ללכת’, מכוח אותה התאהבות, על חיים משותפים. על כן עיקר העניין בהושענא רבה הוא סיבובי ההושענות, ההקפה של כל היחסים, וביאה בדין לא על נקודה זו או אחרת, אלא על המכלול כולו.
אחרי סוכות והושענא רבה מגיע יום שמיני עצרת - שמחת תורה. אחרי חג הסוכות, שבו נטלו חלק כל הגויים, מבקש הקדוש ברוך הוא - כך לפי המדרש - שנתייחד עמו. שנעצֵר איתו. ואם עד עכשיו הכל היה יצירת מצע לאינטימיות, הנה עכשיו מתרחשת האינטימיות עצמה. הנה עוצר העולם את הרעשתו, ומאפשר את רַחַש-חֶרֶש המפגש.
עכשיו שוב חוזרים אל הנקודה, אל אותה נקודה ראשיתית שממנה התחיל כל התהליך, אי אז בראש השנה. אולם כעת אין זו כבר נקודת דין וקושי, אלא נקודה שאליה מרוכז כל המרחב וכל חסד היחסים. כעת מגלים השניים, שכל נקודה במציאות כּוֹנסת אל תוכה את כל מרחבי המציאות. וכשם שהאדם האוהב - אותה אהבה תתגלגל ותהדהד אליו מכל סיטואציה ומציאות אפשרית, כך גם בתוך נקודה סופית רוחשות כל אפשרויות האין-סוף. ואף יתר על כך: דווקא מתוך הנקודה המרוכזת ביותר, מתגלה חופשיותו של האין-סוף ומרחביו עד בלי גבול.
ומנקודת ראש השנה לנקודת שמחת תורה - כ”ב הימים הללו שהם כמסע קסום בין כ”ב אותיות מִבטא-הנפש האפשריות; כ”ב ימים המעלים את כ”ב ימי הנפילה שמי”ז בתמוז עד ט’ באב - אנו מקבלים כוח להשקיע בנקודה, ולשקוע נכונה בחורף הנקרא ‘זמן עיבור’. עיבור שעוד יניב פירות נכונים ומלאים.
