אשריי, יתומה אני – שיח לשבת פרשת צו

ב

ב

לכבוד חג הפורים, נתבונן על עניין המסכה המכסה על הפנים, ועל הסרתה מעל פנינו.

אצל הילדים, פורים הוא חג של מסכות, רעשנים ותחפושות; עם השנים וההתבגרות, פורים הופך להיות חג עם משמעות הפוכה לגמרי - חג של הסרת התחפושות והמסכות. ייתכן והבדל זה נעוץ בכך שהילדים הולכים בעולם כשהם יחסית שקופים וחשופים יותר, פחות מכוסים ופחות מכובסים. עבורם פורים הוא הזדמנות לשחק, לחלום - לא רק ב'כאילו', אלא באמת. אני שוטר, נסיכה או מפלצת. באמת.

אנחנו, המבוגרים יותר, חיים כבר את חיינו עם 'לבושים יותר עבים'. קשה יותר 'לקרוא' אותנו, את מחשבותינו והרגשותינו, המילים שלנו מנוסחות יותר ולעיתים מבטאות פחות. לכן כאשר פורים מגיע זוהי הזדמנות להשיל משהו מהכבדות והמכובדות, מה'הכל בסדר', מהעולם הנגלה אליו אנחנו מחויבים ואותו אנחנו מייצגים.

כך ניתן  להבין את דברי רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא: 'אלהי מסכה לא תעשה לך - מסכה היינו כללים. ועל זה אמר הכתוב בעת שיהיה לך בינת הלב מפורשת אז לא תביט על הכללים להתנהג על פיהם, רק בבינת לבך תדע בכל פרט דבר איך להתנהג'.^[1] המסכה היא הכלל, ה'בדרך כלל'; אך לפי האיז'ביצער, המחויבות לכללים והשמירה עליהם מכסה את פניו של ה'. מצד אחד, האיז'ביצער מסכים שהשמירה על הכללים נצרכת - כל עוד אין לאדם 'בינת הלב מפורשת'; מצד שני - הוא משווה אותה לעבודה זרה (כשם שנאמר על העגל - 'עגל מסכה').

במקומות נוספים בהם מדבר רבי מרדכי יוסף על הארת הלב אל מול הכללים, הוא מתייחס אל הכללים כאל ההורים שלנו - גם ביחס לאבות: 'אובות הם כללי התורה והמצות מלשון אב בחכמה',[2] וגם ביחס לאימהות 'אם היינו הכללים של דברי תורה'.[3] מדוע ההורים - האבא והאמא - מכונים כללים? והאם הליכה בדרכיהם כמוה כעבודה זרה?

ילד שהולך אחר אביו ואימו - בין בעבודת ה' ובין במרחבי חיים אחרים - עלול להיות מכוסה פנים, עוטה מסכה. אם נשאל אותו 'מי אתה?', הוא יענה 'אני בן של..'. אם ננסה להבין מדוע הוא עושה מעשה מסוים, נקבל את התשובות של ההורים - מנומקות, מצוינות, אך זרות עד כאב (בדרך הלצה ניתן לדרוש את המובאה בהגדה של פסח 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו' - שכל מי שהוא אבותינו, הוא בבחינה מסוימת עובד עבודה זרה לגבינו).

אסתר זוכה, אשריה: היא גדלה ללא הורים, ללא כללים - 'כי אין לה אב ואם, והנערה יפת תואר ויפת מראה, ובמות אביה ואימה לקחה מרדכי לו לבת' (אסתר ב', ז). הפסוק מתאר קודם כל את אסתר כמי ש'אין לה אב ואם', כאילו כבר כשנולדה הייתה כזו, ורק אחר כך ממשיך ומספר שהוריה מתו. אסתר היא יתומה במהותה. האר"י כותב 'יפה תואר ויפה מראה - ראשי תיבות יתום',[4] ואנחנו נדרוש על פי דרכנו 'יפת תואר וטובת מראה' - ראשי תיבות יתום. היתום אינו מושגח, איש אינו קורא לו. גם בגדיו, דיבוריו ו'לבושיו' אינם מוקפדים. הוא נפתח אל מרחבי האקראיות והמקריות. במצב כזה, ללא הורים וכללים, ניתנת ההזדמנות להתבונן בבינת הלב. כיתומה, אסתר לא מחויבת לכללים. מהלכת היא בדרכים חדשות וגם מסוכנות, שאם ההורים שלה היו בחיים הם לא היו נותנים לה ללכת בהם. לא רק מהוריה היא יתומה, כי אם גם מהקב"ה, שאף נעלם ממגילתה: 'למנצח על אילת השחר מזמור לדוד. אלי אלי למה עזבתני, רחוק מישועתי דברי שאגתי. א‍להי אקרא יומם ולא תענה, ולילה ולא דומיה לי' (תהילים כ"ב, א-ג). 'כיון שהגיעה אסתר לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה, ואמרה: אלי אלי למה עזבתני'.[5] המלך, שהוא גם אחשוורוש וגם מלכו של עולם, איננו קורא לה: 'כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית, לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה. ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום'[6].

דווקא אסתר, כיתומה לא קרואה, שאם תלך לאיבוד איש לא יחפשנה, יכולה לעשות מעשה לא דתי, אשר לא כדת: 'ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי אבדתי'[7]. רש"י שם אומר: 'וכאשר התחלתי לילך לאבוד, אלך ואמות. ומדרש אגדה: כאשר אבדתי מבית אבא אובד ממך, שמעכשיו שאני ברצון נבעלת לגוי אני אסורה לך'. אסתר הולכת לאיבוד, וכעת מאבדת לא רק את בית אבא, אלא גם את מרדכי. הליכה כזו היא הליכה שלא על פי הכללים, רק בבינת הלב לבדה. זוהי הליכה בדרך לא ידועה.

וזה רומז שלח תשלח את האם, היינו שישלח את הכללים, שלא ישגיח עליהם רק ימסור נפשו, כמו שמצינו בדניאל שמסר נפשו על תפילה, ומרדכי שמסר נפשו שלא השתחווה להמן, ורבי עקיבא שמסר נפשו על נטילת ידיים, לא על פי כללי הדין תורה, כי הבינו שהמצווה הזאת היא שייכת להם בשורשם. כי לכל אדם שייך מצוה מיוחדת בפרט, כמו שנתבאר בכמה מקומות. וזה פירוש 'ואת הבנים תקח לך', היינו שתשגיח רק על בינת הלב. וזה אומרם ז"ל 'כי יקרא - פרט למזומן' (חולין קלט ע"א), שאסור להמציא את עצמו למקום כזה לסכן את עצמו, רק כשיאונה לידו.[8]

אסתר מבינה שאת עמלק, את קרירותו ואת מקריותו, היא תנצח בכלים שלו, ועם זאת בכלים אחרים לגמרי. גם היא תלך לאיבוד, ואפילו תצעד על סף הייאוש והספק; גם היא תשליך את כללי הדת והדעת, תשלח את האם. אלא שאסתר באה בחום, בצעקה ובשאגה. אסתר קוראת לילה ולא נענית ואיננה מפסיקה, איננה דוממת. היא תמלא את הכוסות ביין המסוגל להסרת המסכה ולחשיפת הסוד, תברך אותנו בברכת היתומים, ותצא אל הדרך הנעלמה. מה שיקרה יקרה.

ב

ב

[1] מי השלוח חלק א, פרשת כי תשא.

[2] שם, פרשת חוקת.

[3] שם, פרשת שופטים.

[4] שער הפסוקים, פרשת וישב.

[5]  ילקוט שמעוני, תהלים כב.

[6] אסתר ד', יא.

[7] שם ד', טז.

[8] מי השלוח חלק א, פרשת כי תצא.