קטעי מחשבות לפרשת ויגש

ש

ש

א. דיבור ממשי

"ויגש אליו יהודה…ולא יכול יוסף להתאפק…"  כך דרש ר' שלמה קרליבך באחת משיחותיו לחנוכה (לב השמים עמ' 115):

'רציתי להגיד לכם, כולם שואלים: אנחנו יודעים שר' עקיבא ור' מאיר הם הנכדים של עשו…מה לעשו עם ר' עקיבא…איך באה לעשו זכות כזו שיצאו ממנו ר' עקיבא ור' מאיר?

יש לי שני תירוצים על זה. אגיד לכם אחד מהם.

יש לי שתי בנות, ואני קורא להן: נשמה'לה, נדרה'לה תבואו, אני רוצה לברך אתכן. אז מה אני עושה באותו רגע? אני כמובן מברך אותן, מעומק עומק הלב. אח"כ אני אומר: 'ישימך אלוקים וכו'. אלה המילים של הברכה, אבל את הברכה בלי סוף, בלי מילים, כבר ברכתי אותן כשאמרתי 'אני רוצה לברך אתכן'.

כשיצחק קרא לעשו ואמר לו: אני רוצה לברך אותך - את הברכה הזאת יעקב לא קיבל…זאת ברכה בלי סוף ובעצם זו תורה שבע"פ.."

הרעיון עמוק. המגע הממשי בין אדם לאדם אינו בדיבור, אלא בפנייה שקודמת למילים, בהתכוונות, בגעגועים, בנכונות להתמסרות. בתנועה של הפנייה - ויגש אליו - נפלה ההכרעה. זו הכרעה חירותית, פתאומית, ספונטנית, וכמים הפנים לפנים, כך גם ההיענות של יוסף: ולא יכול יוסף להתאפק.

"ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". במדרש[1]:

'ויתן את קולו בבכי… ולא יכלו אחיו לענות אותו, אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה; בלעם חכם של העובדי כוכבים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, הדא הוא דכתיב (במדבר כב) ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא, יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ) אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה…

ר' אלעזר בן עזריה אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, ומה יוסף הצדיק שהוא בשר ודם, כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקב"ה שהוא דיין ובעל דין ויושב על כסא דין ודן כל אחד ואחד, על אחת כמה וכמה שאין כל בשר ודם  יכולים לעמוד לפניו'.

מה טיבה של תוכחה – שיחת מוסר שמעוררת ייסורי מצפון? דרשות פתטיות?  – תוכחה אמיתית נעוצה ביכולת להתבונן באופן שבו חז"ל פירשו את המילה הזו. 'אני יוסף' – זו התוכחה. התוכחה היא אמירה הקודחת נקב מפולש לתהום ה'אני'. התוכחה המשמעותית לחיי אדם מתרחשת בו בעצמו, כשלפתע פתאום מואר ה'אני' באור חדש, המשנה את העבר ובסופו של עניין – גם את העתיד.

ולא יכול יוסף להתאפק – יש רגעים שבהם אי אפשר להתאפק. יש רגע של אמירת 'הן', כמו אמירת 'הרי את מקודשת לי' של החתן לכלה מתחת חופתם. ההכרזה 'הרי את' היא מוחלטת ואינה ניתנת כלל לערעור. מקור ההכרעה הוא עומק אהבה. האהבה מאפשרת לראות דברים שלא ניתן בדרך אחרת. למשל: כשפוגשים אדם שמאד אוהבים, מזהים בו הרבה מעֵבר לנראה על פניו, המבט הוא יצירתי ושופע. כך גם בלימוד – מי שבאמת מאמין בתורה ועמל בכל כוחו לזהות את האלוקי ואת הקדושה -ימצא בלימודו הרבה מעבר לשכל והגיון. כך גם ביחס לשבת: מי שנפתח לקבל את השבת, עשוי להפוך באופן ממשי את דיבוריו והילוכו ומחשבותיו לשבתיים. זה שינוי עמוק לא רק בנפש ובזמן,  אלא גם בעולם - 'הדור נאה זיו העולם'. היהודי שמקבל את השבת באמת – 'מתלבש' במלבוש שבת. מי שמצליח לפנות אל חבירו פנייה ממשית – מכונן 'שדה' של מגע ממשי איתו.

ר' שלמה קרליבך הבליט את הפנייה שקודמת לדיבור ובכך משנה אותו; אלא שישנה גם תנועה הפוכה שמקורה ביכולת לשנות את המציאות באמצעות דיבור שמעצב את הפנייה לאחר. יש דיבור שאינו מביע ואינו מסמן מהות אלא יוצר מציאות. 'עד עכשיו לא הייתי מסוגל לומר לאשתי על מרק שאינו טעים שהוא טעים, עכשיו אני יודע להגיד לאשתי גם על מרק לא טעים שהוא טעים' – כך אמר יהודי גדול אחד. בכך רצה להביע שהדיבור אינו אמור לבטא איזו 'אמת' באמצעות המילים, אלא להפך – ע"י אמירת 'המרק טעים' נוצר 'שדה שיח' שכפי שנוהגים לומר 'משנה את הטקסט', מטעין את המילים באנרגיה שונה. השאלה שוב לא תהיה 'האם האמירה הזו היא אמת', בהנחה שיש 'אמת מהותית' מעבר למילים, אלא שהמילים הללו 'המרק טעים' הם 'משחק שפה' שניתן לעצב באמצעותו את הטעמים והריחות של זולתו. דרידה לימד שהעולם הוא 'טקסט' והצדיק [ובעצם כל אדם] יכול לשנות את הטקסט.

ב. שני סיפורים של אחים מתפייסים

הסיפור של שנאת האחים קיבל מפנה כתוצאה של הכרעה – 'ויגש אליו', לעומת המפנה במפגש של יעקב עם עשו שהיה פרי של תכנון קפדני רציונאלי. גם מסקנות שני מפגשי האחים – מהופכות; אצל יעקב ועשיו – נקבע הפירוד הנצחי, והחיבור הוא חזון לאחרית הימים, למציאות שונה – לא זו המוכרת לנו. אצל האחים נוצרה לכידות, נסגר המעגל, ברקע יש ניחוח של תשובה, של חרטה עמוקה.

כך במדרש:[2]

"ויגש אליו יהודה – כתיב 'מים עמוקים עצה בלב איש'. [משל] לבאר עמוקה מלאה צונן והיו מימיה צוננין ויפין, ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה. בא אחד וקשר חבל בחבל משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה. התחילו הכל דולין הימנה ושותין. כך לא זז יהודה משיב ליוסף על דבר עד שעמד על ליבו. 'ויגש אליו יהודה, אליו דייקא."

מה גרם את המשבר אצל יוסף (ולא יכול יוסף להתאפק)? התשובה רשומה בפסוקים: 'והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו… כי איך אעלה אל אבי… פן אראה ברע אשר ימצא את אבי'. ליבו של יוסף היה נעוץ באביו: 'אני יוסף, העוד אבי חי'. אזכור האב עורר נקודה ארכימדית מנוף הילדות. בית אבא הוא שורש הילד, הוא השבת האדם למקורו. יוסף במצרים איננו הנער חולם החלומות, המסלסל בשערו, המקניט את אחיו בכתונת פסים מנקרת עיניים – הוא נמצא במציאות שונה וזרה מנוף ילדותו. דווקא משום כך, ההיזכרות באבא, בבית אבא, בריב הישן עם האחים, איפשרה לו לספר באופן חדש את חלומות ילדותו שהתגשמו בפועל ממש, בסוד נעוץ סופן בתחילתן. הפיוס העמוק בין יריבים מתאפשר בעת שנחשפת פרספקטיבה רטרוספקטיבית שמנהירה באור חדש את הסכסוכים והקנאות והחלומות. הסיפור מתגלה כ'עורמת ה' ותבונתו', בלשון הרמב"ם. או בלשון הפסוק 'ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים…'. זו הארת תשובה שניתן לתארה בשפה איז'ביצאית – 'עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו… שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה' יתברך'.[3] התשובה, לפי ר' צדוק, נעוצה ביכולת של החוטא לקבל את עצמו על פגמיו וחולשותיו. הפיוס אפשרי בקרב יריבים שבשלב מסויים מקבלים את עצמם, ומצליחים להתפייס עם עצמם וממילא גם עם זולתם.

ש

ש

ש

ש

ש

ש

[1] בראשית רבה פרשה צג, י-יא.

[2] שם צג, ד

[3] ר' צדוק, צדקת הצדיק אות מ' עמ' 11

ש