במדרש המתאר את טקסי האבילות של הקב"ה על החורבן, נחשף קשר עז בין המלך לנתיניו ואבל עמוק שאף המלאכים מנועים מלהבינו, אינטימיות שבין אב לבניו.
ד
בר קפרא פתח: "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק".
אמר הקב"ה למלאכי השרת: מלך בשר ודם אבל, מה הוא עושה? אמרו לו: תולה שק על פתחו, אמר להן: אף אני עושה כן - "אלביש שמים קדרות וגו'".
ועוד שאל להם: מלך בשר ודם אבל, מה הוא עושה? אמרו לו: מכבה את הפנסים, אמר להם: אף אני עושה כן - "שמש וירח קדרו וגו'".
ועוד שאל להם: מלך בשר ודם אבל, מה הוא עושה? אמרו: מהלך יחף, אמר להם: אף אני עושה כן - "ה' בסופה ובסערה דרכו וענן וגו'".
ועוד שאל להן: מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה? אמרו לו: יושב ודומם, אמר להן: אף אני עושה כן - "ישב בדד וידום כי נטל עליו".
ועוד שאל להן: מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה? אמרו לו: מכפה את המיטות, אמר להם: אף אני עושה כן - "חזה הות עד די כרסוון רמיו".
ועוד שאל להם: מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה? אמרו לו: מבזע פירפרין שלו, אמר להם: אף אני עושה כן - "עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו" [מה הוא בצע אמרתו? רבי יעקב דכפר חנן אמר: מבזע פירפיריה].
ועוד שאל להם: מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה? אמרו לו: יושב ומקונן, אמר להם: אף אני עושה כן - "איכה ישבה בדד".
(פסיקתא דרב כהנא, פרשת "איכה")
הקב"ה רואה את בניו גולים, את עירו חרבה, את מקדשו השרוף באש ופונה אל מלאכיו.
גם אם מוות ואובדן הם צדדיו הטבעיים ביותר של הטבע והמציאות - מצבו של מלך שנשאר ללא ממלכה איננו כזה. בחורבנה של ממלכה, המלך הוא הראשון בשיירת הגולים או ברשימות ההרוגים, אולם מלך שממלכתו הושארה לשממה בעוד הוא יושב על כסאו - מצב זה רחוק מכל ציור ודמיון.
כיצד מתאבל מלך כזה על מלכותו, כיצד הוא מתאבל על נתיניו, עבדיו, אוהביו ושריו? אבל המלך לא מתאבל רק על אנשים (עם כל כמה שזה נשמע חסר רגישות) אלא על ממלכתו ועל עולמו (ממש!) שחרב עליו. שאלתו של הקב"ה טעונה במשמעות זו, והמלאכים מנסים בהבנתם לענות לו: תלה שק על פתחך. בלבוש יש מידה של הודעה, תפקידו בראש ובראשונה להביע דברים כלפי חוץ, הלבשת השמים בקדרות וכיסוים בשק מבטאים את האבל כלפי מי שעומד וצופה בשמים האלו. אך אין בכך די.
המלך איננו אבל רק כלפי חוץ, מודעת האבל איננה צריכה לצאת רק מעל דפי העיתונות, אלא בראש ובראשונה צריכה להתרחש בפנים. ייתכן מאד שמלאכי השרת מבינים את בקשתו הראשונה של קב"ה כבקשת עצה של משווקים - כיצד ניתן לשווק את האבל, כיצד ניתן להציגו כלפי חוץ? לכך ענו בפשטות, שיש להציג את האבל בקדרות. אבל הקב"ה מתעקש - הוא איננו מחפש את הצגת האבל אלא את האבל עצמו - "מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה". המלאכים מנסים לגעת שוב ומציעים את כיבוי הפנסים - האפקט הוא אותו אפקט אלא שהגורם משתנה: הפעם, לא הקב"ה מכסה את השמים קדרות מבחוץ אלא שגרמי השמים, גופא, נקדרים מעצמם.
האם יש בכך די? עד עכשיו דובר על סביבתו של המלך על חדרו - מבפנים ומבחוץ, אבל מה עם המלך עצמו? הקב"ה מחדד את הבעת הכאב; מלאכי השרת הצביעו על אפשרויות שונות של אבל, אפשרויות שמביעות את אבלו של העולם, כך כנראה הבינו את בקשת הקב"ה עד עתה. אבל בשביל המלך המדובר אין בכך די - הוא מבקש להתאבל בעצמו. ופעם שלישית, רביעית, חמישית וששית הוא יעלה את השאלה: "מלך בשר ודם אבל, מה הוא עושה?"
תשובתם של המלאכים מתקרבת כל פעם יותר לאבל עצמו. הם מתחילים מהרגליים (הולך יחף), עוברים אל פיו (יושב ודומם), מתפשטים לכל גופו (מכפה את המיטות) ורק לבסוף מתחילים להתמקד בבגד המכסה את ליבו (פירפרין) - וגם בגד זה עומד להיקרע. וכך כשהקב"ה יושב יחף, דומם (האם בלשון המדרשית דומם בא מלשון דממה או שמא מלשון דם?) וקרוע מבחוץ הוא פונה אל המלאכים פעם נוספת - "מלך בשר ודם אבל מה הוא עושה?"
פתאום, בשאלה זו עולה המשמעות הכבדה של שאלתו הראשונה. המלאכים אולי השלו את עצמם שאבלו של המלך חיצוני אך ככל שמתקרבים הם נוכחים בכך שהאבל הוא יותר עמוק, עד שלבסוף כשקורע הקב"ה את חולצתו הם מגלים שגם לבו קרוע מבפנים - אם כך, לא נותר לו אלא לקונן ולבכות "איכה ישבה בדד".
מלך אבל נמצא במצב שאדם אחר לא ישורנו.
המלאכים שבמעמד הר סיני לא הבינו "מה לילוד אשה בינינו", אינם מבינים גם כעת את הקשר שבין המלך לנתיניו ובין אלוה לעמו. עם כל רצונם של המלאכים להצטרף לבכייתו של הקב"ה[1] הם אינם יכולים לחדור לאינטימיות שבין האב לבניו משום שהם אינם מסוגלים להבינה. אבל אשליה זו, של הצטרפות לאבל, איננה רק מנת חלקם של המלאכים - גם האדם מנסה להידמות לאלוהיו בבחינת "עמו אנוכי בצרה". אלא שלאדם צד באינטימיות הזו - הקב"ה באמת מבקש מאיתנו להיות "עמו בצרה": לא להיות איתו בצרתו, אלא להיום העם שלו בצרתו. ותהי זו נחמתנו ונחמתו.
כג
[1] כמדרש המפורסם בו מבקש מיטטרון לבכות במקום הקב"ה, ראו איכ"ר (פתיחתא כ"ד).
