סיפורי המעשיות של ר' נחמן

df

פתיחה 

בהקדמה לסיפורי מעשיות כותב ר' נתן:

"באותו הזמן שהתחיל רבנו זכרונו לברכה לעסוק בסיפורי מעשיות, אמר בפרוש בזה הלשון: "הנני אתחיל לספר מעשיות". וכוונות דבריו היה, כמו שאומר: מאחר שאינו מועיל לכם לשוב אל השם יתברך ע"י התורות והשיחות הקדושות וכיוצא בזה, מה שעסק ביגיעות גדולות כל ימיו להשיבנו אל השם יתברך באמת לאמתו, ומאחר שאינו מועיל כל אלה, על כן הוא מתחיל לעסוק בסיפורי מעשיות".

האמצעי המסורתי המקובל שעמד לרשותו של ר' נחמן – הדרשה החסידית – לא סיפק אותו יותר, ולכן הוא פנה לדרך החדשה של סיפורי המעשיות, שבהם הלביש את תורותיו.

מה יתרונם של סיפורי המעשיות?

ממשיך ר' נתן בהקדמה:

"קודם שסיפר מעשה ראשונה שבספר זה ענה ואמר: בסיפורי המעשיות שהעולם מספרים, יש בהם נסתרות הרבה ודברים גבוהים מאוד, אך שנתקלקלו המעשיות כי חסר מהם הרבה. וגם נתבלבלו ואינם מספרים אותם כסדר"

זוהי קביעה לא פשוטה שלפיה יש למעשיות העממיות, ולאגדות העם, רובד נסתר. אלא שמעשיות אלו התקלקלו, חסרו ונתבלבלו, עד קשה להבחין בו. ואכן משוקעים בסיפורי המעשיות של ר"נ יסודות ועלילות שמקורן בסיפורי עם שונים. ר"נ עיבד ושינה אותם לגירסה משלו (במיוחד בולט הדבר בסיפור הפלטין שם ניכר שהשינוי היחיד והמשמעותי ביותר נמצא רק בסוף הסיפור).[2] ר' נתן מספר על כך שכשהבעש"ט ראה שהצינורות העליונים נתקלקלו ולא היה ביכולתו לתקן אותם באמצעות תפילה, הוא תיקן אותם באמצעות הסיפור.

למה הכוונה? איך ע"י הסיפור אפשר לתקן בעולמות העליונים? מה ניסה ר"נ להשיג בסיפורים שלו?

f

הסיפור כמכונן עולם                                                                                   

סיפורי המעשיות, אומר ר"נ, הם סיפורי נסתר, סיפורי קבלה. כשמספרים את הסיפור כראוי, מתקנים את העולמות העליונים. בניגוד לקישור שעשה אחד הרביים בין הסיפור החסידי להתמעטות הדורות - "הסבא ידע לייחד יחודים ולחולל מופתים, הבן ידע לחולל את המופת באמצעות עשיית מעשה, ואנו לא נותר לנו אלא לספר את מה שעשו אבותינו" - הרי ר"נ רואה בסיפור את גולת הכותרת.

השאלה אותה צריך לשאול היא, איך מספרים את הסיפור? באיזו דרך מארגנים את העובדות לסיפור? המחשה טובה לכך תהיה הסיפור הציוני - ניתן לספרו כסיפור של חלוצים שעלו ארצה לבנות ולהבנות בה, גאלו אותה משממונה ומידי אלו שגזלו אותה, אך ניתן גם לספרו כסיפור של כיבוש ונישול. אין אופן אחד של סיפור, האופנים השונים הם המכוננים את המציאות, שהינה כפי שנהוג היום לומר טקסט וסיפור.

איך אפשר לתקן ע"י סיפור? ניתן להביא לכך המחשה מהתחום הפסיכולוגי:

אחת משיטות הטיפול הפסיכולוגיות הקיימות היום הינה תרפיה נראטיבית. בשיטת הטיפול הזו המטופל מספר את סיפור חייו למטפל; וכאן קורה דבר מעניין: הסיפור הנשמע מפי המטופל איננו חופף לשרשרת האירועים שאירוע במציאות. אירועים שלמתבונן מן הצד נראים מרכזיים, הופכים לשוליים בסיפור, ואירועים שוליים הותירו חותם עמוק על חיי המטופל ותופסים בסיפור מקום מרכזי. מלבד זאת - לכל אדם יש מערכת הקשרים פנימית הנוצרת על ידו, המלכדת את חייו לכלל סיפור אחד. לכל אדם יש את הנראטיב שלו, שמעצב את מערכת האמונות וההתנהגות שלו. הטיפול בשיטה הנראטיבית מנסה לאפשר למטופל לפרש מחדש את חייו תוך כדי סיפורם מחדש, ע"י הדגשת אירועים או רגשות שקודם היו בצֵל, עד כדי הפיכת אירועי חיים שונים, שלא נכללו כלל בסיפור הראשוני שסיפר המטופל, לחלק בלתי נפרד מן הסיפור החדש - הסיפור משתנה, וממילא חל שינוי במטופל.

הצדיק האחראי לא רק לקהל חסידיו אלא להוויה כולה, מבקש לעשות את אותו הדבר ביחס לעולם כולו. לעולם יש את הסיפור שלו, אך הסיפור התקלקל. סיפורי העם הללו משקפים אמת בסיסית, הם חלקים מהסיפור שמספר העולם על עצמו; תיקון הסיפור מתקן את העולמות העולם ואיתו את העולמות העליונים שהינם ה'דגם' והמבנה של העולם. הבעש"ט פנה לדרך הגבוהה של הסיפור, כשלא היה מסוגל לתקן בתפילה את הצינורות העליונים התקלקלו, בכך שינה את הנראטיב של הבריאה והבריאה.

אך הסיפור איננו נבחן רק על פי תכנו, אלא גם על פי מצב הרוח שהוא יוצר, בכך הוא משמש כזרז מיסטי. דומה הדבר למדע בדיוני של היום - הריגוש העיקרי הינו ביצירת עולם חלופי ושונה דרך סיפור ולא דרך הפשטה. האדם שנכנס לסיפור חש חוויות שבמציאות המפוכחת לא יכול היה לחוש אותם, סוגים של ריגושים של עולמות אחרים וחלופות אונטולוגיות שאינן זמינות במציאות שלו. זהו יתרונה של הספרות וזוהי גם הסכנה שיש בה - משום שהחוויות הללו עלולות לעמוד בסתירה לחיים שלנו ולהשלות אותנו[3].

החומרים של ר"נ - המלך, המלכה, המשנה למלך, הקפיטן, הסוחר וכו', לקוחים חלקם מעולמם של הגויים ולא של היהודים, וחלקם אפילו מעולמות אחרים המאוכלסים ביצורים מוזרים כמו איש היער, השדים ומלך השדים, רוחות ועוד. זהו עולם זר, ומבחינה זו הזרות הבדיוניות עצמה יוצרת את הריגוש המיסטי.

g

המספר כבורא, העולם כסיפור

הסיפור בונה עולם, וזוהי עוצמתו. העולם כולו, למעשה, מורכב מהמון סיפורים, וכל סיפור הוא פיסה מההוויה האלוהית, אפשרות אחת מתוך אינסוף האפשרויות הקיימות במציאות האלוהית. בסיפורים הללו יש נגיעות בתשתיות חיים מאוד עמוקות, ולכן העיסוק בזהות המסַפר הינו מרכזי בהקשר הזה.

בתורה העוסקת ב"סיפורי מעשיות מצדיקים",[4] כותב ר"נ:

"דע שסיפורי מעשיות מצדיקים, היינו ממה שאירע להם, הוא דבר גדול מאוד וע"י זה נטהר מחשבתו. אבל אי אפשר לספר מעשיות של צדיקים כי אם מי שיכול להידמות עצמו להשם יתברך, דהיינו שיכול להבדיל בין אור וחושך כמו שהשם יתברך, כביכול…

"גם צריך לידע איך לספר המעשה, כי בכל מעשה יש צמצום, וגם כשרוצה לטהר מחשבתו על ידי סיפור המעשה של הצדיק, נמצא שנעשה אצלו מהמעשה ומהסיפור שהוא דיבור, נעשה אצלו מחשבה, ובודאי צריך שיהיה זה הצדיק שמספר ממנו גבוה ממנו, כדי שיהיה מעשיות של אותו הצדיק, בבחינת מחשבה אצלו, על כן צריך לידע ממי לספר ואיך לספר, ואזי נטהר מחשבתו ויכול לעלות אל עולם המחשבה שזה נקרא עליית העולמות, כי המחשבה גבוהה מאוד ומי שרוצה ליכנס אל עולם המחשבה, צריך לשתוק ואפילו אם ידבר אז דיבור הגון הוא מפסיד המחשבה…

ולזכות לזה, שיוכל להידמות אליו יתברך להבדיל בין אור וחושך כנ"ל, הוא ע"י השגחה, היינו שיצא מטבעיות, שזה בחינת כלליות הקדושה וזה זוכין ע"י ארץ ישראל, כי ארץ ישראל הוא כלליות הקדושה שבכל הקדושות, כי שם כל העשר קדושות, ועל כן נאמר בארץ ישראל 'תמיד עיני ה' אלוהיך בה', כי שם הוא רק השגחה בחינת 'השקיפה ממעון קדשך'. וזה 'שויתי ה' לנגדי תמיד', היינו כשאני רוצה להשוות ולהידמות עצמי להשם יתברך כנ"ל אזי: לנגדי תמיד, היינו בחינת ארץ ישראל כמו שכתוב במדרש אין תמיד אלא ארץ ישראל שנאמר: תמיד עיני ה' אלוהיך בה"

יש לשים לב לכמה נקודות: ר"נ מתאר כאן שבכל סיפור יש צמצום, ושניתן באמצעות הסיפור לעשות 'עליית העולמות'. צריך למצוא סיפור כזה, שכשהוא עולה אל המחשבה הוא מטהר אותה, זוהי אחת ממטרות הסיפור.

הפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד" נתפס כאן אצל ר"נ, בניגוד לפרשנות החסידית המקובלת שלו כביטול כלפי ה', כפסוק המתאר השתווּת למעמד של הקב"ה. הביטויים שמופיעים בתורה הם ביטויי בריאה קבליים: ביטויי צמצום וביטויי ההעלאה. דברים אלו מובילים להבנה שהמספר הינו בורא ושהסיפור הינו אקט מטפיזי. הסיפור הטוב אינו סתם פנטזיה, אלא יצירה של עולם, יצירה של ממשות וחיים.

הקב"ה הינו שלם. מדוע א"כ ברא את העולם? הרב קוק מסביר שהשלימות האלוהית חסרה את ההשתלמות. יש יתרון בהשתלמות שהיא דינמית, משתנה, משתלמת ועולה על השלימות. את תכונת ההתעלות וההתפתחות חסרה השלמות האין סופית, באשר היא שלמה. הקב"ה לא יכול לפחד, משום שהוא יודע את ה'הפי אנד', ובחוסר פחד הזה יש משהו מוחמץ. רק האדם עלול לפחד, ואת היתרון הזה הוא עשוי כביכול 'להרוויח' באמצעות האדם. בריאת העולם התרחשה כדי שבתוך ההוויה האינסופית תהיה גם השלמות של הסופיות המשתלמת.

כשאנו קוראים סיפור או רואים סרט, אנו חיים חיים של מישהו אחר. ככל שנבטל יותר את עצמנו בשעת הקריאה או הצפייה - דהיינו: נערב פחות את עצמנו ונהיה פחות רפלקטיביים - כך יותר 'ניכנס לסיפור' וחווית הקריאה או הצפייה שלנו תהיה יותר מלאה. בדומה לכך, הפרנסה של העולמות העליונים היא הסיפורים של בני האדם. בכדי לחיות אדם צריך סיפור - הסיפור הוא מה שנותן לו חיות, והעולמות העליונים, כמו האדם עצמו, מקבלים את חיותם מהסיפור שלו. האדם צריך את האינסוף כדי לקבל את הקיום שלו (רק באמצעות קיום האינסופי בעולמו הוא יכול לכונן משמעות, יכול לחבר סיפור) והקב"ה צריך את העולם כדי להתפרנס מהסיפור שלו. "ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים" (צריך להבין את זה לא במובן האכזרי, שלכאורה ישנה מערכת ניצול הדדית בינינו ובין הקב"ה חלילה, אלא במובן שאנו חלק מהאינסוף האלוהי, הוא ואנחנו אחד).

g

ההעלאה שבסיפור

מהי אותה פעולת ההעלאה שדיבר עליה ר"נ?

הסיפור אמור להפוך למחשבה והתיאור הינו תיאור של העלאה. הסיפור מוטמע בנו ותוכנו הופך לריגושים טהורים, למחשבות וכו'. התוכן נעזב לטובת האור. מהבחינה הזו יש צורך בסיפור של צדיק כדי שהמטמורפוזה שלו תטהר את המחשבה. ממה המחשבה מיטהרת?

הטיהור של המחשבה הינו טיהור מהמצב של 'מוחין דקטנות' שבו אנו שרויים פעמים רבות. מוחין דקטנות הינו מצב של בלבול, חריגה, וחוסר השראה. במצב הזה המחשבה והדיבור מתרוצצים ללא הפוגה. את הפסוק "מלך אסור ברהטים", מבאר אדמו"ר הזקן: ב"רהיטי מוחא", המחשבה שממלמלת ורצה כל הזמן. הפוך לו הוא המצב של 'מוחין דגדלות' שהוא מצב של פתיחות ובהירות, של מחשבה טהורה וישוב הדעת. כשהדעת מתיישבת, המחשבה מפסיקה לרוץ, ונוצרת היכולת לשהות בדבר אחד מתוך רוגע ושלווה פנימית, ללא הרצון התמידי לחרוג ממנו. לאפקט הזה אמור הסיפור להביא, כשהוא מסופר ע"י הצדיק.

הטוהר של המחשבה תלוי, אם כן, בסיפור של הצדיק העולה למחשבה. אצל ר"נ הטיהור הינו חזרה לשלוה המביאה למוחין לגדלות. לסיפורי הצדיקים ישנה תכונה ואיכות המאפשרת את עליית המחשבה. הסיפור המחולל אמונה מביא מרגוע, יוצר הרמוניה, ובכך מביא לטהרת המחשבה.

כך בעולמות התחתונים והאנושיים; אולם לא רק האדם ניזון מן הסיפור, גם העולמות העליונים ניזונים ממנו:

פעולת הסיפור קרויה בלשון הקבלית העלאת 'מיין נוקבין', העלאה המתרחשת באירועי מוות שונים - בנפילת אפיים, בק"ש על המיטה ובזמן המוות עצמו, המקובלים מפרשים אותם כמסירות נפש למיתה. הסיפור של אדם חי מקבל את הממד החזק שלו כשהוא עולה אל הנצח - כשאדם הולך לבית עולמו הסיפור מקבל את מלוא משמעותו; לפתע ניתן להרגיש את התמצית של נוכחותו - התנועות האופייניות, ההבעות, ההנהגות, כל אלו מקבלים לפתע נוכחות בלתי אמצעית; או אז הסיפור שלו עולה למעלה, מחיה ומרגש את לעולמות העליונים.

סיפורו של אלוהים, ההשגחה

אנחנו מוצאים אצל ר"נ זיהוי בין השגחה = א"י = תפילה = היכולת האלוהית של ההבחנה בין טוב לרע. משמעות ההשגחה הינה עצם זה שיש סיפור ומובן למציאות, העולם אינו שרירותי ואטום. האמונה בהשגחה מעניקה לסיפור של העולם את ממשותו. באמונה זו הסיפור מפסיק להיות בדיון ומקבל ממשות. ההשגחה פירושה שיש לעולם סיפור והוא איננו אוסף מקרים שרירותי. הסיפור מבטא את ההשגחה בעצם אופיו הנראטיבי. ניתן לומר שההשגחה והאמונה בהשגחה, מבחינה זו, הינה ראיית העולם כסיפורו של אלוהים.

ההידמות לקב"ה מלווה מיד בהשגחה, שהיא הפן השני שלה. תפקיד הסיפור להביא את הקורא לעולם מסויים; הסיפור הדתי תפקידו להביאו לעולם של הפלא של האמונה. זאת איננה ספרות מגוייסת אלא ספרות של טוב.

f 

 f

נערך על ידי אלחנן פיניאן על פי שיעור שהועבר בישיבה.

[2] ועיין בדרוש "סיפור הפלטין – הבדיחה כביטול היש", בתוך פור הוא הגורל עמ' 93 .

[3] סופרים חרדים שמחברים סיפורים בסגנון 'חבורת המצוות' ודומיהם, מבצעים למעשה אקט חתרני ביחס לעולם החרדי, משום שמאחורי המעטפת של עשיית המצוות של בני החבורה יש עלילה מסוג מסויים שלא מתקיימת באופן טבעי בתחומי העולם שממנו הם באים; ה'אקשן' לא נמצא באופן רגיל בעולם החרדי, והוא חותר תחתיו, ומכניס לתוכו חוויות שלא יכולות להשתלב בהווי האופייני של ה'חיידר' החרדי.

[4] ליקוטי מוהר"ן קמא, רלד.