שוליו מלאים את ההיכל

שש

כשאני חושבת על הרב שג”ר, הדבר הראשון שעולה בי הוא אי-הישרת המבט שלו. אף פעם לא הישיר מבט לעיניים. מבטו היה מוסב תמיד מזה שאליו דיבר, ואפילו ראשו היה מוטה ממנו מעט.

העיניים הן פתחי הנפש, סדקי הנפש,  וזיווג של עין בעין מאפשר את חיבור הרוח האינטימי ביותר בין בני האדם. בדרך כלל קשה לי להתקרב למי שאינו מישיר מבט. ומשום מה, אצל הרב שג”ר, בעיקר אחרי שהתרגלתי למפגשים עימו וכבר ידעתי למה לצפות, הסבת המבט הפסיקה להפריע לי.  יתרה מכך, עם הזמן התחלתי גם לראות בה את קהות העיניים שבאה על יצחק אחרי העקידה.  לפי המדרש, כששכב יצחק על גבי המזבח היו עיניו פקוחות למרום, והמלאכים, שהשקיפו עליו ממעל, ראו אותו עקוד כקורבן ובכו אל תוך עיניו, ובכיים הוא שהפך אותן קהות. מתוך מפגשיי עימו הרגשתי שגם הרב שג”ר היה אדם שהמשיך לחיות לאחר שנעקד. אני לא יודעת אם העקידה התרחשה עוד ברגע הטרם שלו, אצל הוריו, ניצולי השואה, או שהעקידה חלה בו גופו, כשנפצע קשה כל כך במלחמת יום הכפורים והוא והמוות הישירו מבטם זה אל זה.   אולי היה זה שילוב בין השניים, או, אולי, כך כבר הגיח לעולם, כשהיה פשוט שמעון, ובשמו שג”ר טרם נודע. מניסיוני כאם וסבתא אני יודעת שכל תינוק מגיע לעולם עם מטען משלו.

לראשונה פגשתי את הרב שג”ר באולפני הרדיו ברחוב הלני המלכה בירושלים, כשאדמיאל קוסמן זימן את שנינו לשוחח איתו בתכנית רדיו שהנחה באותם ימים. שמעתי על הרב שג”ר עוד לפני שפגשתי בו אישית. תלמידים רבים שלו היו חברי, ומהם שמעתי שהוא אדם מיוחד, אמיץ, ישיר ועניו, ושמחתי לקראת המפגש. מה דובר בין שלושתנו באותה תכנית רדיו כבר לא זכור לי, אבל אני זוכרת  שכשיצאנו מהבניין והתחלנו לעלות בסמטה הצרה של הלני המלכה, השתהיתי על ידו ושאלתי אותו אם לו נראה לו שכשם שבכוח היתמות גדלים לפעמים היתומים להיות בעלי עוצמה יתרה, לא נכון יהיה גם לחשוב שבלי  חציצת הרבנים יוכל העם היהודי להגיע לחיבור עמוק יותר עם הסוד של קיומו. לא בחוצפה שאלתי. גם הוא לא ראה זאת כחוצפה. עצרנו לרגע. הוא הישיר בי שוב את אין-מבטו, כלומר הראה לי את עפעפיו העצומים כשראשו פונה הצידה, מלמל משהו ולא אמר בעצם דבר.

עם השנים למדתי שכך נהג לעיתים קרובות. הוא לא חש לענות.

תחושה עזה יותר של אותה הצטנעות שותקת גילית כמה שנים מאוחר יותר, בנסיבות אחרות. בבית שלי מתקיימת אחת לשבוע, כמעט שלושים שנה, חברותא שחברים בה הסופר דוד גרוסמן, יהודה בן דור ואני. לעיתים רחוקות נהגנו לבקש מאדם זה או אחר להצטרף לפרק זמן מסוים ללימוד שלנו. פנינו לרב שג”ר והוא נענה ברצון.

כחודשיים ישב איתנו מדי שבוע, אצלי בבית. אני כבר  לא זוכרת מה למדנו באותה תקופה, בדרך כלל נהגנו לשקוע ביחד בתנ”ך. מן הסתם כך היה גם אז.  הדבר הזכור לי ביותר מאותם מפגשים הייתה השתיקה שלו. הרב שג”ר הגיע בכל פעם ברצון, והיה יושב איתנו כשראשו מוטה הצידה, קשוב מאוד, הוא נראה ממוקד, אבל רק לעיתים רחוקות השמיע משהו, בקול שקט, לא תקיף, כמעט כרקע.

ואנחנו ששמענו עליו כל כך הרבה, ומתוך כך ידענו שהוא אדם דעתן ומעמיק, כמעט נבוכונו בחברתו. ציפינו שישמיע דברים בעוז ובאומץ, והנה היה שקט מאוד, מוצנע, נחבא.

בדיעבד, גם את החוויה הזאת אני זוקפת לזכותו. האומץ בלהיות שקט בנסיבות שכאלה גדול בעיני יותר מהאומץ שבהשמעת דברים.

ואולי עוד סיפור. חבר טוב שלי שלמד לפני שנים בישיבת שי”ח סיפר לי שבליל פורים  נהג הרב שג”ר להגיע לישיבה לקריאת המגילה. בחג פורים מסוים לא הגיע. כך גם בבוקר למחרת. התלמידים שנואשו מלצפות לו באו אליו, ומצאו אותו יושב בביתו. הם, שתויים במקצת, צהלו סביבו, ואמרו ‘רבנו, אנחנו מעריצים אותך!’ והוא, מכונס פנימה, כדרכו, ענה, ‘אתם מעריצים אותי, מילא. אבל אתם אוהבים אותי?’ והם , אפופי עוז מכוח היין, הגיבו ‘בוודאי שאנחנו אוהבים אותך! ואתה רבנו, גם אתה אוהב אותנו?’ התגובה שלו הייתה ‘כל הלילה תהיתי ביני לביני בשאלה הזאת, ומפני שלא הייתה לי תשובה עליה לא הגעתי בערב לישיבה’.

לפני ישיבת שי”ח היה שפ”ע, שנהגו לומר ששמו נובע מראשי התיבות שג”ר, פרומן, עדין. שפ”ע, כידוע , התפצל לשלוש ממלכות, והיום, בחלוף השנים, אנחנו יכולים לראות בשלוש הדמויות שהקימו את שפע שלושה תנאים, כשכל אחד מהם נושא בו מהות משלו, יסוד כימי שונה.

הרב שג”ר לא היה ‘נחמד’. בניגוד לדמות הבעל-שם-טובית רחבת הלב, המכילה, הוא נשא בו משהו קוצקאי כבד, דורש אמת. הוא היה איש מאמין לא מהמקום התם, הפשוט, כי אם מהמקום העיקש ופתלתול. הוא היה רומנטיקן מסוג אחר. ואולי הגשים בחייו את המובן העמוק של ‘כלה כמות שהיא’.

הרב שג”ר לא היה איש המרכז, כי אם איש השוליים. ואולי, כשאני חושבת על כך,  זה הכוח הגדול שמסתתר ב’שוליו מלאים את ההיכל’. השוליות שבו נשאה מלכות באיתכסיא. רק לאחר הסתלקותו התגלה כוחו, והוא ממשיך להתגלות עוד ועוד דרך כתביו המתפרסמים, שבהם הוא אכן מבטא את עצמו בפה מלא, במורכבות ישירה. כתביו, שלא כמוהו בחייו, מישירים מבט נוקב בעיני הקורא.

יחד עם זה, גם היום, דווקא במבט הלא ממוקד שלו, אותו מבט של ‘פחד יצחק’, הוא ממשיך להיזכר בתוכי.

ש

רבקה מרים

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435