ארץ זבת חלב ודבש – שיח לשבת פרשת קרח

ב

ב

‘המשפחות האומללות - אומללות כל אחת בדרכה’, כך קבע טולסטוי. ואכן - בדיקת תלונותיהם של קורח, דתן ואבירם, מלמדת שלפנינו תלונות שאינן עשויות מעור אחד: קורח קורא לשוויון, ומתריס כנגד מעמד היתר שניתן למשה ולאהרון - ‘ומדוע תתנשאו על קהל ה”.

דתן ואבירם, לעומתו, מתלוננים על כך שלא קבלו את הנחלה שהובטחה להם:

(יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר:

(יד) אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה:

לטענתם, משה העלה אותם מ’ארץ זבת חלב ודבש’ - הלא היא מצרים, ואת הבטחתו להביא אותם אל ‘ארץ זבת חלב ודבש’ אחרת - לא מימש. ואכן,  פעמים רבות הבטיח הקב”ה להביא את עם ישראל אל ‘ארץ זבת חלב ודבש’. כך למשל בדברי ה’ למשה בפגישתם הראשונה:

 (ז) וַיֹּאמֶר ה’ רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם … וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:


(שמות פר’ ג)

נראה, אם כך שהביטוי ‘ארץ זבת חלב ודבש’ מייצג באופן ייחודי את ארץ ישראל, שהיא ארץ טובה ורחבה באופן מנוגד ל’עני מצרים’. קביעתם של דתן ואבירם כפולה: משה לא מילא את הבטחתו ולא הביא את העם אל הארץ שהבטיח, ובמקביל - שלל מהם את טובה של ארץ מצרים, המתוארת גם היא בדברי דתן ואבירם כ’ארץ זבת חלב ודבש’. כוונתם ברורה - ‘נתנה ראש ונשובה מצרימה’…

מעשה דתן ואבירם, יחד עם ההבטחה לבוא אל ‘ארץ זבת חלב ודבש’, נזכרים שוב בפי משה רבינו בסופן של ארבעים שנות הנדודים במדבר - בנאומו בספר דברים. משה פונה אל העם ומזכיר את האותות השונים שראו לאורך הדרך - האותות במצרים ובים סוף המעידים על גדולת ה’. מן האותות הרבים שבמדבר בוחר משה להזכיר דווקא את דתן ואבירם:

 (ה) וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה:

(ו) וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת  בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל:

(ז) כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂה ה’ הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה:


(דברים פרק יא)

זכירת האותות אמורה להביא לשמירת המצוות, שהן אלו שיביאו את העם אל הארץ - ‘ארץ זבת חלב ודבש’:

(ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

(ט) וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

אלא שבנאומו שם ממשיך משה ומתמודד ישירות עם טענתם של דתן ואבירם, כאשר הוא מבחין באופן מפורש בין ארץ מצרים לבין ארץ ישראל:

(י) כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת  זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק:

(יא) וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם:

קריאת הנאום הזה על רקע פרשת דתן ואבירם, מבהירה את הדגש בדברי משה רבינו: על אף שארץ מצרים היא אכן ארץ שופעת, יש הבדל עמוק בין ארץ מצרים לארץ ישראל העתידית. בעוד מצרים ניזונית מן היאור, והחקלאות שלה מבוססת על גאות היאור הקבועה - ארץ ישראל היא ארץ הרים וגבעות, הניזונה ממטר השמים.

המשמעות הרוחנית של הדבר מתבהרת בפסוק הבא -

(יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:

המצב האקלימי של תלות בגשמי שמיים, יוצר זיקה תמידית בין הארץ לבין הקב”ה. תיאור השפע הקיצוני של ארץ ישראל - ‘ארץ זבת חלב ודבש’ - הוא בעת ובעונה אחת גם תיאור של מצב ביניים מתוח, שעומד לדין באופן קבוע. בסופו של אותו נאום של משה רבינו, בפרשיית ‘והיה אם שמוע’, נלמד שמטר השמים בארץ ישראל תלוי בשמירת המצוות ויש בו ביטוי מיידי לבחינת המצב הרוחני של עם ישראל.

בניגוד לדתן ואבירם, הנבלעים בתאוותם אל האדמה היציבה, דורש משה לשמור את המבט אל השמים - אל עיני ה’ המתבוננות מלמעלה ומאשרות את הקיום בארץ ישראל. השפע של ארץ ישראל אמור להעצים את הזיקה שבין האדם לאלוקיו, ולא להפוך ח”ו למחסום רוחני. המתגורר בארץ ישראל נדרש לקיום רוחני דרוך, שבו השפע מעורר את היראה ומזמין לחשבון נפש והתבוננות.

חכמים עסקו במדרשים שונים ביחס שבין פרשת קורח לבין סיומה של הפרשה הקודמת, פרשת שלח, במצוות ציצית. בעקבות קריאתנו בויכוח שבין משה לבין דתן ואבירם ניתן להציע כאן רובד נוסף לקשר שבין הפרשיות. הציצית הקשורה בבגד יכולה גם היא להתפרש כביטוי לקיום פתוח וערני אל השמים - החוטים המשתלשלים מקצוות הבגד כמו פורמים את הקיום הסגור והמרובע שלו, ומזמינים את המתבונן בהם להיזכר, להישמר שלא לתור בעיניו אחרי הממד החיצוני של הארץ והארציות,  ולהרים את מבטו מן הארץ אל תכול השמים.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435