הרהורים לעת שמיעת קול שופר

ש

ש

אתה זוכר מעשה עולם, ופוקד כל יצורי קדם. לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית. כי אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך. אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך. הכול גלוי וידוע לפניך…צופה ומביט עד סוף כל הדורות, כי תביא חוק זיכרון להיפקד כל רוח ונפש, להיזכר מעשים רבים והמון בריות לאין תכלית.

תמיד טענתי שאין צורך בספרי מוסר כדי להתעורר בר"ה. האמירות של המחזור, אם רק נקשיב למה שאנו מוציאים מהפה, יש בהם עוצמה וממשות שעולה לאין שיעור על כל ספר מוסר. רוח הקודש שרתה על מתקני התפילות הללו. במילים פשוטות, נאיביות משהו, אנו נחשפים לעומק הקיום, לגורל האנושות, לכאבים ולתקוות של כל באי עולם, לשברים ולבכיות ולאנחות כמו גם לתקיעות, להתנשאות למליאות של ההוויה כולה. צריך רק לשים לב ונפש למה שאומרים.

אלא שכדי להתחבר למילים של המחזור, צריכים להרפות מהפוזה המוכרת של ריכוזיות יתר והתמקדות יתירה בעצמנו. מילת המפתח היא הקשבה. אם אנחנו רוצים שהקב"ה יקשיב לבכיות ולצרות ולכיסופים שלנו אנו צריכים להקשיב למצוקות ולכאבים של השכינה, של העולם.

ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע. רק ממקום של דממה, של הדממת האני, של השתיקה של ר' נחמן, רק ממקום זה של הקשבה - לשמוע קול שופר – תיתכן הממשות של הדביקות. אלעזר בן דורדיא איבד את עולמו כי לא ידע להקשיב לשופר הגדול. 'עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו' - אמרו השמים ההרים והגבעות. הוא היה עסוק בשופר הקטן של עצמו. אילו היה מקשיב, היה שומע את הכאב של העולם וגם של הטבע, שמבקש רחמים. אילו נפתח לכאב הקוסמי, לכאב המיסטי של העולמות, בכך היה קונה את מקומו בעולם. ולא עוד אלא שהיה מגלה שהכאב שלו איננו אלא ניצוץ וחלק של הכאב הכללי. ולא עוד אלא שהיה מגלה את האלוקים ששוכן בכאב, בפגמים, בחסרונות: כך ר' נחמן:

וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ (תְּהִלִּים ח). הִנֵּה יָדוּעַ, כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי, הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלֹקִים. וְזֶהוּ וַתְּחַסְּרֵהוּ, בְּוַדַּאי מְעַט מֵאֱלֹקִים, הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלֹקִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה.

מי שנפתח לכאבים שלו, מקבל את עצמו ואותם אם לא באהבה לפחות בהכנעה, בכך עשוי להפוך אותם לשמחה, לפיוס והרמוניה:

אַךְ כְּשֶׁיֵּדַע זֹאת, שֶׁהַחִסָּרוֹן הוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלֹא יוּכַל לַעֲבֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּשִׂמְחָה. לְכָךְ צָרִיךְ לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ, מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי, כִּי הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ, וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה. מִתּוֹךְ כָּךְ בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְנִתְחַדְּשׁוּ הַמֹּחִין שֶׁלּוֹ. וְזֶהוּ: וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. הַיְנוּ עַל – יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ, שֶׁהַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן, תְּעַטְּרֵהוּ בְּמֹחִין חֲדָשִׁים: [ליקו"מ קמא פ"ט]

סוד התיקון נמצא גם בדבריו של הבעטליר החרש:

'אין אני חרש כלל! רק שכל העולם כולו אינו עולה אצלי לכלום, שאשמע החסרון שלהם. כי כל הקולות כולם הם מן חסרונות. כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו. ואפילו כל השמחות שבעולם כולם הם רק מחמת החסרון, ששמח על החסרון שחסר לו ונתמלא. ואצלי, כל העולם כולו אינו עולה לכלום, שיכנסו באזני החסרון שלהם. כי אני חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון.

בלשון של דרוש, ניתן להבחין בין התקיעה שלפני השברים, שהיא קול ישר פשוט, לבין התקיעה שאחרי השברים שהיא רצף אינסופי של שברים שמחמת צפיפותם הופכים לתקיעה. חסרונות שנתהפכו לשמחה. תקיעה של לב נשבר ששברונו זו תקנתו. זו תקיעה של החיים הטובים שאין בהם שום חסרון.

מכאן מקום האימה, הדין - מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. אימה אינה תוצאה של מאמץ וריכוזיות אלא של הקשבה לממשות של ההוויה. זה המקום של הזיכרון. אדמוה"ז מלמד שמקור האימה של יוה"כ נעוץ בחסד הסליחה, שפע שאין כלים להכילו והכלים נשברים.

כי בסופו של חשבון – מהו הזיכרון של אלוקים?

'כי יש מקום בו נזכר הכל, בו אין שיכחה. ובכתבי המקובלים למדנו שמקום זה 'לב' שמו ו'אימא' שמו, ובו נזכר ונאסף הכל, מה שהיה ומה שיהיה, מי שעדיין חי ומי שכבר הלך, כי בלב של העולם, שהוא המצפון והאימהות של העולם, אין דבר שנשכח' [שיחת הרב שג"ר ר"ה תשנ"ד]

הזיכרון שייך לאלוקים. לפני כסא כבודו אין שיכחה. בהוויה יש שיכחה.

ר' נחמן מלמד את היתרון שיש בשיכחה [שיחות הר"ן אות כו]:

'אצל העולם, השכחה היא חיסרון גדול בעיניהם, אבל בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה, כי אם לא הייתה שכחה לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה'. אם היה זוכר כל מה שעבר, לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו ית' בשום אופן…ועניין זה הוא דרך עצה טובה גדולה מאד בעבודת ה', כי על פי רוב יש לאדם בלבולים רבים וערבוב הדעת מאד ממה שחלף ועבר..על כן השכחה היא עצה טובה גדולה מאד לזה, שתיכף ומיד שחולף ועובר הדבר, יעביר ויסלק אותו מדעתו לגמרי, ויסיח דעתו מזה לגמרי..והבן הדבר היטב כי הוא דבר גדול מאד'.

השכחה עושה אותנו לאנושיים. אבל יש רגעים בשנה שהאדם דבק בנצח, בזיכרון האלוקי. כי לא יראני האדם וחי - הא בשעת מיתתו רואה. הרמב"ם משווה את דין ר"ה לדיו יום המיתה. הרגעים של שמיעת קול השופר בר"ה, יש בהם התנוצצות מיום המיתה, מהפרספקטיבה של הזיכרון של אלוקים. אנושיות שיש בה רק שיכחה ללא מגע עם הזיכרון, מאבדת את אנושיותה.

מהי אם כן אותה פרספקטיבה? איך מתבונן הקב"ה על העולם?

המבט האלוקי הוא המבט של השופר הגדול, המבט המיסטי של ההוויה - והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים. אדמוה"ז מלמד על קיבוץ הניצוצות האובדים והנידחים שבנפש, גם בנפש של העולם. המבט של אלוקים הוא של ההשלמה והפיוס, שלום בין עמים ומדינות, עולם שאין בו קנאה ושנאה ותחרות. זהו עולם התיקון, עולם הבא, ההולך ובא, שאיננו מתממש והווייתו בעתידיות שבו. כמו תינוק שהכול תולים בו תקוות וכיסופים.

ברגעים של תקיעת השופר אנו מוזמנים לראות את העולם ממקום של הראשית, של גאולה, של ניקיון וטוהר. היום הרת עולם. העולם של השנה החדשה שמתחילה היום, גורלו טרם נקבע. במידה רבה הקב"ה תלוי בנו. כי מי יודע מה יילד יום. בר"ה מתעורר הלב של העולם. שום דבר עוד לא נקבע. אולי בקרוב ממש נשמע את שופר הגאולה, נזכה לראות את הפיוס, תתעורר החמלה האנושית, ישליך איש את אלילי כספו וזהבו, יכירו ויידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תישבע כל לשון. זהו המבט של הזיכרון, של הראשית, של השופר הגדול. נדבר בתפילה לא ממקום של היסוס וגמגום, אלא ממקום מלא ובוטח. נהיה שותפים לכונן עולם טוב יותר, ממקום של חמלה ועין טובה. נדבר ממקום של לב נשבר, ממקום של סולידריות עם כל באי עולם, על דעת המקום ועל דעתנו נתפלל עם העבריינים, עם העבריינים שבנפש של כל אחד מאיתנו.

מה כל זה אומר לנו? לאן ניקח את הדברים הללו?

לתפילה מקירות הלב. להקשבה למילות התפילה, לתפילה במתינות ממקום של הארת פנים. ככול שנקשיב בדריכות לעצמנו, ונעלה את עצמנו לזיכרון, להוויה כמות שהיא בלי שפיטה במבט של חמלה ועין טובה, נוכל אולי לזכות להשראה ולראות את עצמנו ואת העולם בפנים מתחדשות. מה שהיה לא בהכרח מה שעתיד להיות.

הקשבה אינה תוצאה של מאמץ אלא של הרפיה. קריאתו של האיכר בסיפור על ה'תולדות' 'הרפו המושכות' עצה שחילצה את הסוסים מהבוץ, היא משל לכל אחד מאיתנו.

שנזכה כולנו בדין. שיעלה זיכרוננו לטובה.

תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך יתברך.