טענדא ורענדא

חודש אדר הוא זמן טוב למחשבות על לבושים ותחפושות, פוזות ותדמיות. אנסה לגשת לנושא מכמה כיוונים, מבודחים יותר או פחות, ולגעת דרכו בנקודות שעשויות להיות משמעותיות ביותר עבורנו.

משחקי לבושים

דרך טובה לפתוח את הדיון היא בסיפור לא כל כך ידוע של ר’ נחמן, אחד הסיפורים הקצרים שלא זכו להיכלל בכרך המוכר של סיפורי המעשיות. הסיפור הזה מופיע בספר כוכבי אור, וזה לשונו:

המעשה שסיפר רבינו ז”ל מהטענדא ורענדא (מלבוש של כומר). שפעם אחת היה רב אחד שהלך לקבץ נדבות (עבור פדיון שבויים או עבור הכנסת כלה יתומה), והיה צריך איזה מאות אדומים ובא לגביר אחד ותבעו. ואמר לו הגביר כאשר יש אצלו טענדא ורענדא, מלבוש של כומר, שאם ילבש אותה וילך כל הרחובות של העיר לבוש כך, אז ייתן לו כל הכסף הנצרך לו לצדקה הנ”ל. והסכים על זה ועשה כך. ולקח ממנו הכסף הנצרך לצדקה.
ואח”כ ביקש ממנו שייתן לו במתנה המלבוש הנ”ל, ונתן לו. וקודם פטירת הרב הניח צוואה שמזה המלבוש, הטענדא ורענדא, ייעשו לו התכריכין. וכן עשו לו, ונשאר חתיכה קטנה מהרגל שלא הספיק המלבוש הזה, ועשו החתיכה מדבר אחר. ולאחר הרבה שנים היה סיבה שהכריחו לפנות את קברו, ומצאו שכל הגוף היה שלם, ולא שלטה בו רימה, מלבד החתיכה קטנה של הרגל שלא היה מלובש מהטענדא ורענדא (כוכבי אור, ירושלים תשס”ז עמ’ קצח).

מה ר’ נחמן עושה בסיפור הזה? הוא משחק עם התדמית הרבנית, עם הגינונים ומלבושי הכבוד של גדולי הדור. התמונה הפארודית של הרב המהלך בעיר לבוש בבגדי כומר קוראת לרבנים להסיר מעצמם את הפוזה הרצינית, להיות מוכנים לצחוק על ועם עצמם, לגלות אורות חדשים דרך המשחק עם הלבושים. לפי הסיפור, זהו הפתח לשפע של הצדקה, לאורות הגבוהים של פורים.
עבור ר’ נחמן הדברים האלו נוקבים במיוחד. הפחד הגדול שלו היה שיהפכו אותו לרב’ה, שיעשו ממנו צדיק, שהוא ילכד בתדמית החברתית שלו ובמחויבויות שהיא מטילה עליו. אין דבר מאיים יותר מזה שאדם מושפע מקסמי עצמו, ומתחיל לאמץ לעצמו את האופן שבו מסתכלים עליו. הרבה אנשים מאוהבים כל כך בדימוי שלהם, עד שהם לא יכולים בלעדיו. הם מתחילים להציג תדמית מסוימת, ואחר כך נאלצים להמשיך ולהיענות לדימוי שיצרו לעצמם. אבל ר’ נחמן לא יכול היה לסבול את זה. הוא היה זקוק לחופש שלו, לאפשרות להיות מי שהוא באותו הרגע. לקום בבוקר עם דיבורים או בלי דיבורים, לחיות את עצמו באופן הכי בלתי-אמצעי שאפשר. לכן הוא שוב ושוב הרחיק מעצמו את החסידים שלו, התנכר אליהם והזעיף להם פנים. לא מתוך רוע לב, אלא כדי לשמור על עצמו, כדי להימנע מהמלכודת הכרוכה בעמדה של הרב’ה.
זו נקודה שבה אני רואה דמיון בין ר’ נחמן לבין הרב שג”ר. לשניהם היה מאבק מאד לא פשוט עם הנושא הזה, והוא עיצב את מערכת היחסים שלהם עם הסובבים אותם. יש מצבים בהם אתה מרגיש שאתה לא יכול לגעת באדם שלצידך. אתה יכול לחיות איתו עשרות שנים, ועדיין בסופו של דבר אתה שואל את עצמך - האם אי-פעם נגעתי בו? האם הוא פעם גילה את עצמו לפני באמת? אתה אף פעם לא יכול לדעת. אני יכול להעיד על עצמי, לאחר עשרות שנים עם הרב שג”ר, שמלבד גילויי לב נדירים זה לא קרה אף פעם. כמו ר’ נחמן, גם הרב שג”ר נאבק על החירות שלו, ולצורך כך שם מיסוכים כדי שלא ייחשף באופן גלוי מדי, כדי שיוכל להיות פעם ככה ופעם ככה, כך שבשורה האחרונה לעולם לא תדע מי הוא היה. מצד אחד, זה נותן תחושה של מסתורין, של סוד מרתק שאתה לא מפסיק להתחקות אחריו. אבל יש בזה גם קושי עצום - לחיות עם אדם ולהרגיש איך הפער ביניכם תמיד נשאר שם.
זה מה שר’ נחמן מתאר בסיפור הזה. ההתחפשות, הלבושים, המשחק עם התדמיות, עוזרים לו שלא להיתפס בפוזה מסוימת, שלא להיות לכוד בדמות שמיחסים לו. ומהי המטרה? פדיון שבויים; לפדות את עצמו מהלבושים שלו, לפתוח אופקים חדשים בתנועה בין התחפושות. אבל כדי שהיא אכן תהיה משחררת, זו צריכה להיות תנועה מבודחת, סוג של משחק שמפרק את הפוזה הרצינית ואת ההבחנה בין התחפושת לבין הלבוש ה’אמיתי’. השעשוע שבכך, היכולת להגחיך את הסיטואציה מיסודה, היא התנועה הפורימית הנדרשת כאן. הרב המהלך בבגדי כומר אינו מבזה את עצמו, אינו לכוד במתח שבין העמדת הפנים לבין פניו האמיתיות. אני מדמיין אותו מהלך בתחושת שחרור אמיתית, בצחוק שמופנה אל עולם הלבושים כולו.
זו גם משמעותה של התמונה בחלקו השני של הסיפור. למה לעשות מהטענדא ורענדא תכריכים? זה המשך של אותה בדיחה. כי כאשר מניחים גופה בקבר, אף אחד כבר לא בודק אם יש שם כיפה או לא. ‘במתים חופשי’. המטרה כאן היא להמשיך את החופש הזה אל החיים עצמם - הגוף הוא אותו גוף, מעל האדמה או מתחתיה; ולמי אכפת במה הוא עטוף? אבל צריך לתפוס את התמונה המקאברית שר’ נחמן מציג כאן בהקשר פורימי. ביטול ההבדל בין לבושי החיים והמתים הוא המשך של אותה בדיחה על חשבונם של משחקי התפקידים האנושיים. זהו השחוק של היום האחרון, דרכו מנסה ר’ נחמן לשחרר את עצמו כבר עכשיו.

יצר ולבושים

דיון אחר על לבושים אפשר למצוא בפסקה נפלאה של ר’ צדוק הכהן מלובלין, בתחילת ספרו ‘שיחת מלאכי השרת’. ר’ צדוק מבחין, בעקבות דברי חז”ל, בין הלבוש של תלמידי החכמים בבבל ללבושם של תלמידי ארץ ישראל. את דמותו של התלמיד-חכם הבבלי הוא מתאר כך:

ולפיכך אמרו מאן מלאכי השרת רבנן… וקאמר שם: ואמאי קרי להו מלאכי השרת? דמציינו כמלאכי השרת. ביאור דמציינו, כמו שאיתא בברכות שערים המצויינים בהלכה. וכן התלמיד חכם כל דרכיו וענייניו מצויינים ומסומנים על פי ההלכה, עד כי גם עלהו לא יבול, שלא יעשה שום מעשה כלשהו מענייני עולם הזה ולא ירפרף בענייניו אם לא על פי התורה ורצון השי”ת. ואך אל המטרה הזאת יכונו כל זיקי מחשבתו דבורו ומעשיו. הנה זה ממש דוגמת מלאכי השרת כאמור…דמצויינין כמלאכי השרת במלבושים נאים (שיחת מלאכי השרת, בתוך ישראל קדושים, הר ברכה תש”ס, עמ’ 156).

נראה לי שר’ צדוק מתאר כאן את דמותו של התלמיד-חכם הליטאי, שכל לבושיו וכל חשיבתו מקורם בעולם של ההלכה. אפשר להזכיר כאן את התיאור של הרב סולובייצ’יק, על איש ההלכה שרואה מעיין מפכה וחושב על הלכות מקווה. בעולם הישיבות הקלאסיות אפשר לראות דמויות כאלה, אנשים שכל משאם ומתנם עם העולם הוא שאלה של הלכה. אתה לא יכול לדבר איתם על משהו שלא נכנס לפרדיגמות ההלכתיות. זה הלבוש שלהם, זה הצינור שדרכו הם חווים את העולם, ואין אחר. וזה לא טענדא ורענדא, זה לבוש קשוח, כמו מדים, לא משחקים איתו. עם זה אתה הולך ועם זה אתה מתמודד. ויש בזה עוצמה אדירה.
ר’ צדוק משווה אותם למלאכי השרת, כי גם להם יש רק שליחות אחת. אלו אנשים לגמרי מכוונים, ממוקדי מטרה. קראתי ריאיון עם בנו של הרב שך, בו הוא תיאר איך אביו היה לומד עשרים שעות ביממה. שום דבר לא עניין אותו חוץ מזה. גם המפגש שלו עם בנו היה רק סביב הלימוד: תמיד היה שואל אותו ‘מה למדת?’, אף פעם לא ‘מה נשמע? מה כואב לך?’. לנו דבר כזה נראה בלתי נסבל. אבל הרב שך כונה בצדק אבי עולם הישיבות, זהו הדימוי אליו מכוונת כל המערכת הזו, כל החינוך והאווירה ודרשות המוסר.
ר’ צדוק מפרש את העמדה הזו גם כאופן של התמודדות עם היצר:

והנה כל חסרונות האדם הוא ע”י הלבשת הגוף החומריי לנפש… ולכך מלאכי מעלה שאינם בעל גוף חומרי נקראו על דרך משל לבוש הבדים. ר”ל בגד פשתן לבן ונקי… והתורה היא התבלין ללבוש זה, לעשות לבוש בד דוגמת מלאכי השרת, והיינו על ידי שיהיו מצויין בהלכה, שההלכה היא המציינת ומסמנת לו הדרך… והנה תבלין של התורה ליצה”ר מבואר בדברי הרמב”ם שהיא מסיעה את הלב מהרהורי עוה”ז ותענוגיו וחמדותיו עי’ שם… וכך שנינו באבות שיגיעת שניהם משכחת עון. וכן הכהנים תורה עם מלאכת העבודה יגיעת שניהם משכחה לגמרי מהם כל טינופות הלבוש, והוא זך ונקי כשל מלאכי השרת אשר אין אצלם כלל אותם טינופות, שהרי גם אצלו נשכחים כאילו אינם (שם, עמ’ 156-158).

תלמידי החכמים הלבושים בהלכה מתמודדים עם היצר באמצעות השכחתו. לימוד התורה ועבודת הכהנים מביאים לכך ש’אין אצלם כלל אותם טינופות’, הם לא חיים בתודעה של מאבק כי היצר שלהם גורש ונשכח. זהו תיאור של הוויה מאד נקייה וסטרילית, אין לך שום דבר בעולם חוץ מתורה, אתה לא חלק מעולם הפיתויים והקליפות. אתה חי את המחשבות שלך, וכל הסביבה שלך חיה ככה.
אבל נראה שר’ צדוק אינו שלם עם העמדה הזו, והוא מציג את התלמיד-חכם הארץ-ישראלי כטיפוס אחר, כנתיב חלופי בלימוד התורה ובהתמודדות עם היצר:

אמנם יש דרך אחר ישר לפני איש, מה שאיתא בתמיד ובאבות אי דין מתקרי גיבור? הכובש את יצרו. וכבישה הוא על ידי יגיעה ומלחמה כדרך הגיבורים המנצחים, ולא על ידי ההסעה מן הלב, שאין זה ניצוח שהרי זה אינו כלל לפניו להלחם עמו. וזהו אינו דוגמת מלאכי השרת שהם אין להם כלל יצה”ר לנצחו ולבושם כתלג חוור. וכן למי שיגיעת שניהם משכחת עוון, והיינו שכוחה היינו אבודה שאינם אצלו כלל, מה שאין כן זה המנצח במלחמה, כבר ישנו אצלו ר”ל, שהלבוש אינו נקי, כי הלבוש הוא היצר, כמו שנתבאר שהחומר הוא בעצמו היצר… שלכן המלאכים אין להם יצר מפני שאינם בעלי חומר, וכן מי ששוקד בתורה ועבודה הרע וחומרו נשכח וכאלו אינו חומר מתאווה. אבל הנלחם הוא שחומרו הוא רע, רק שהוא מגביה הנפש על המלבישה, שאינה מנחת עצמה להתלבש בו, ונמצא שאינה מצויינת בלבוש זך דוגמת מלאכי השרת. ועניין מלחמה זו היא על ידי תוקף היראה כמו שאיתא שעל ידי מורא שמים כמורא בשר ודם מניח מלעשות עבירה. והוא על ידי הבושה מפני השי”ת. שזהו תוקף היראה וכמו”ש בנדרים למען תהי’ יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה.
וזה היה החילוק בין בני בבל לבני ארץ ישראל כאשר כתבתי במקום אחר. כי בני בבל היו שקדנים ביותר בדברי תורה… ונראה שלא היו בארץ ישראל שוקדים כל כך בבתי מדרשות כמו בבבל, ומעט שהיו עוסקים בשביל כך בהשגת היראה… מה שאין כן בני ארץ ישראל, וכידוע דכל ספרי דאגדתא המצויינים בידינו הם מבני ארץ ישראל. ואמרו באבות דר”נ כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם יראת חטא. כי ההגדות הם המביאים יראה אל לב האדם, שמתוכם אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם שהוא ההכרה וההשויה ה’ יתברך נגד עיניו. והם נתעסקו בכך יותר מן העסק בהלכות (שם, עמ’ 158).

אמר לי שכן שהבת שלו שאלה אותו: ‘למה אומרים לי שהגוף זה יצר הרע?’. גם ר’ צדוק כאן הולך עם הביטוי הזה - ‘הלבוש אינו נקי, כי הלבוש הוא היצר’. זה תיאור מאד פלסטי, מאד קולע, של הדמות שר’ צדוק מתאר כאן. בניגוד לתלמיד-חכם הבבלי, שלבוש בהלכה ואין לו עסק עם יצרים, הארץ-ישראלי מלובש ביצרים שלו. יש כאן מתח: היצר מזוהה עם הבגדים, אבל הוא לא משלים איתם, הלבוש הוא זירה של מאבק. מצד אחד הוא רוצה לשכון בתוכם בכאוס של התאוות והיצרים, הוא אינו מדחיק אותם כמו הבבלי; מצד שני הוא נאבק בהם, ומזה הוא נבנה.
ר’ צדוק פורש כאן שני נתיבים בעבודת ה’, המבוססים על ההבדל בין החיים בארץ ישראל לחיים בחוץ-לארץ. ההבדל העיקרי הוא שבארץ יש ‘הכרת הנוכח’, יש התעוררות ספיריטואליסטית בלתי-אמצעית שמקורה במגע עם השכינה, מעצם ההמצאות באווירא דארץ ישראל. לעומת זאת בבבל אין השגחה ישירה כביכול, רק דרך ‘שרים ממונים’, ועבודת ה’ מבוססת על החכמה ולא על ההארה הבלתי-אמצעית. החידוש של ר’ צדוק הוא שדווקא העדר ההארה מחייב ניקיון פנימי קיצוני, טהרה של מלאכים, ומתוך כך ניתוק מהממשות של הקיום. זוהי דרכם של תלמידי החכמים הבבלים, השוקדים על תלמודם וממעטים בעיסוק ביראה. בארץ ישראל המצב הוא הפוך: קירבת הא-להים מביאה לחיים האחוזים בממשות, בקיום כפי שהוא, ומתוך כך יש צורך גם בהתמודדות עם הגוף ויצריו. במקום השכינה אין קיום למלאכיות, המבטאת ניכור וריחוק; העבודה היא עבודת היראה, ההתעלות מתוך מאבקי החיים.
יש לבושים של הלכה, ויש לבושים של יצר הרע. אתה יכול להיות תלמיד חכם בבלי, בחור ישיבה קלאסי, או להיות ארץ-ישראלי, אדם שיונק את חיותו מהממשות של הוויטאליות שלו, מהשיח עם יצריו. אבל אני נוטה להסתייג מחלוקות בינאריות מדי, אני לא אוהב שמקטלגים אותי. לכולנו יש זמנים שאנו לבושים בהלכה וזמנים שאנו לבושים ביצר, ויש גם לבושים אחרים שלא נכנסים לחלוקה הזו. לא חייבים להתחייב לשיח הזה, אבל יש בו משהו שמאיר נקודה משמעותית ביחס אל הגוף שלנו, כיהודים שלומדים תורה כאן בארץ ישראל.

הרב קוק ולבושי הכופרים

התיאור הזה, של התלמיד-חכם הישראלי שמרבה לעסוק ביראה ובמדרשים, מזכיר מאד את דמותו של הרב קוק. המעבר שלו לארץ ישראל היה במידה רבה מעבר מדמות של תלמיד חכם בבלי, ממי שלבוש בהלכה, לתלמיד חכם ארץ-ישראלי שעיקר יצירתו בתחומי הרוח, הקיומיות, האגדה. הרב קוק חש את העלייה לארץ ככניסה למקום מורכב, להתמודדות עם ממדים חדשים של הקיום שלא נחשפו בפניו קודם לכן. גם הרב קוק נאלץ לבחון מחדש את יחסו ללבושים שלו, למתח שבין הלבוש הרבני המסורתי לבין האנרגיות החדשות שהוא נחשף אליהן ביפו. ביומנים מהתקופה הזו אפשר לראות את ההתמודדות הנועזת שלו עם השאלות האלו.

לפעמים ימצא כופר, שיש לו אמונה חזקה, פנימית, מאירה, נובעת ממקור הקדושה העליונה, יותר מאלפי מאמינים קטני אמנה. דבר זה נוהג באישים פרטיים וכן בדורות, ועל כולם נאמר צדיק באמונתו יחיה (שמונה קבצים, א תשסה).

על מי הרב קוק מדבר כאן? מיהם המאמינים קטני האמונה? ברור לחלוטין שהוא מדבר על אנשי הישוב הישן, ובמידה רבה גם על עצמו, לפני המהפך שחל בו. ביפו הרב קוק נחשף לטיפוס של הכופר בעל האמונה החזקה, אדם שאינו סתם חילוני אלא פורק עול אמיתי. אני קושר את זה לדברים שכתב חיים באר בספרו ‘גם אהבתם גם שנאתם’ על היחס של הרב קוק לברנר. המפגש של הרב קוק איתו דומה למפגש של ר’ נחמן עם המשכילים באומן. אני לא יודע אם יש עוד דמות שנגעה ברב קוק כמו שברנר נגע בו. הרב קוק ידע לזהות בו זעקות אמונה, אבל הוא לא בא אליו ממקום פטרנליסטי שמנסה לעזור לו לחזור בתשובה. הדמות של ברנר עוררה קודם כל משהו אצל הרב קוק עצמו. כמו באפקט המראה, היא גרמה לו עצמו לעבור תהליכים כאלה:

לפעמים יקלקלו את האדם ספרים שנכתבו על ידי קטני אמנה, שאין בנשמתם אותה הגבורה הקדושה של לבת אש קודש העליונה, וספרים שכופרים מוחלטים ספוגים רוח גבורה טמאה של כפירה כתבו אותם יתקנו אותו, ויעוררו בו את נשמתו הפנימית הנרדמת, וימצא את עצמו מלא חיים ועז, בכל שפעת גבורה עליונה ואמונת אומן אדירה, באור אלהים חיים (שם, תשסז).

ברנר היה הטענדא ורענדא של הרב קוק. הוא הציב בפניו את המתח שבין הלבוש המסורתי שלו לבין האנרגיות שהוא יונק מהאפיקורסים. הרב קוק מתאר כיצד הוא מתחייה מהכופרים, מעוצמות האמונה המבהילות שהוא מרגיש אצלם, ובה בעת הוא הולך ומתרחק מהמתיקות העגלגלה של הדתיים.
מעשה שאירע בזמן מסע הרבנים אל המושבות ממחיש יפה את יחסו של הרב קוק ללבושי החלוצים:

הרבנים לא יכלו לאכול בחדר האוכל שכן לא היה כשר… ואז שמעו קולות שירה שבקעו מחדר האוכל. החלוצים התאספו לשירה וריקודים. הרב קוק הציע להצטרף אליהם. הרבנים נכנסו לחדר האוכל והשירה היכתה בהם… בחדר האוכל בפוריה קרה דבר שלא התרחש עד אז - הרב קוק הצטרף למעגל הרוקדים, אסף אותם סביבו ואמר: “אחים יקרים, התקרבו אלינו. הגיעה שעת קרוב הלבבות, התרחקנו זה מזה… שבים אנו אנשי היישוב הישן לחבק אתכם בזרועות פתוחות, אבל אנא אחים, התקרבו גם אתם אלינו בדרכי החיים, בכול הקדוש לישראל..” הפועלים פצחו שוב בשירה ובריקודים סוערים. הרבנים אחזו בידי החלוצים המסתובבים במהירות במעגלים. הרב קוק עמד במרכז המעגל, בחוויית ריקוד עמוקה.
באותו ערב נעלם הרב קוק ויצא מחדר האוכל. לפתע הוא חזר ופרץ אל האולם כשהוא לבוש בבגדי חלוץ ורובה בידו. הוא נכנס אל מעגל הרוקדים, ואחריו נכנס חלוץ שעימו החליף הרב קוק את הבגדים, כשהוא לבוש בבגדי הרב. הרב קוק הניף את ידיו, רקד לבדו ושר שיר חסידי סוחף. התדהמה הייתה רבה… הריקוד הסוער נמשך כול הלילה. לפנות בוקר הכריז הרב: ‘הנני מוסר מודעה, כי לא אוריד מעלי את בגדי השומר ולא אניח מידי את הרובה עד שלא תבטיחו לי כולם כאיש אחד בלב אחד, להתחיל לכבד את מצוות התורה, לשמור שבת וכשרות… הרב קוק התנדנד מעט מרוב תשישות וכול גופו נטף זיעה. לרב חרל”פ שניגש אליו בדאגה אמר: ברוך שזיכני והגיעני למעמד הזה. היה זה ‘ריקוד של תשובה’ (אבינועם רוזנק, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ירושלים תשס”ז עמ’ 120).

הרב קוק לא נכנס כולו בנתיב הברנרי, הוא לא רץ ברחוב עם הטענדא ורענדא שלו כמו שהציע ר’ נחמן. הוא אמר - אני לא צריך את זה, אני יכול להפנים את האנרגיות המטלטלות האלו בדרכים אחרות, להכניס אותם לתוך הלבושים שלי. אז הוא כתב יומן.

כשמסתכלים בעמקי הכפירה, רואים איך בתוך מצולותיה טבועים נשמות קדושות, מלאות אור אלוהי עליון בפנימיותם, והן צועקות בקול איום, מעורר רחמים רבים, הושיעו, הצילו. והקמים לימין אביונים אלו להושיעם ולמלטם משחיתותם, הם הם עובדי ד’ הנבחרים, גיבורי כח, אשר להם שם במלא עולמים, שכל מלאכי עליון ממעל מוכנים לחפצם, וכל כוחות הרשעה והטומאה מתחת יראים מפניהם יראת הכבוד ברתת גדול מאד, כרבי חנינא בן דוסא ואביי וחביריהם (שמונה קבצים, א תשסח).

גם כאן צריך להבין את הדברים נכון. אני חושב שהמוקד כאן הוא לא איך הרב קוק גואל את ברנר מהגיהנום; אני מרשה לעצמי להניח שברנר לא ידע מזה כלל. הרב קוק גואל את עצמו במאבקים האלה, בהתמודדות עם ברנר מתבטאים המאבקים שלו עם עצמו, הטענדא ורענדא והמחשבות האנרכיסטיות שלו. דווקא בתוך הלבוש המסורתי הוא מרגיש שהוא יכול להעלות את הניצוצות האלה. האקסטזה המיסטית המתבטאת בכתיבה הזו נובעת מההרגשה שהוא ניצב בנקודת מפגש יוצאת דופן, שיש בכוחו להביא אור חדש לעולם בזכות הניגודים שהוא מכיל בתוכו. זו ההתרגשות המפעמת בדיבורים שלו.
בתהליכים האלו יש גם צד חזק של ייסורים. הרב קוק היה יהודי ירא שמיים, והיו גם צדדים של קנאות בעמדה הדתית שלו. הוא ראה את כל ההתפרקות סביבו, וזה היה בשבילו סבל נורא. אם קוראים את הקטעים האלו כאילו הוא אומר ‘תודה לאל על האפיקורסות’, זה היפוך של הפירמידה על הראש. יש כאן תיאור של אדם שמתייסר מהטלטלות העוברות אליו, ומנסה להוליד מתוכן משהו חדש.
בדרשות שלו על פורים מדבר האר”י על הצורך לומר ‘ברוך המן’, להמשיך שפע לקליפות כדי להחיות את הניצוץ שבהן. אבל זה דבר שאי אפשר לעשות אותו באופן מודע, רק מתוך השכרות של פורים, אחרת השפע יעצים את הקליפה. הרב קוק היה אדם עם עוצמות של פורים, הוא חי בהשראה אדירה. הוא לא מתעסק כאן בעניין האישי של פלוני או אלמוני; מדובר כאן בסוד הגאולה, לא פחות מזה. השכינה מתנערת מעפרה, ודרך המפגשים שהזדמנו לו הוא חיפש את המקום שלו בתוך התהליך הזה.

שאלת הלבושים הדתיים היא רלוונטית מאד גם עבורנו, כי לפעמים הלבושים הדתיים עצמם חוסמים את הבירור, מאפשרים לחיות במין שגרה דלה, על אש קטנה. יש אנשים שבחרו להוריד את הכיפה כדי להניע תהליך משמעותי יותר, כדי לצאת מהמשבצת הקבועה מראש ולמצוא את דרכם בעצמם. גם זה יכול להיות סוג של טענדא ורענדא, של משחק המשחרר מהלבושים ומאפשר לראות את הדברים מחדש. אבל הרב קוק אומר כאן משהו אחר: הוא לא הולך ומתחפש לברנר אלא אומר ‘אני כבר כזה, האנרגיה של הכפירה נוגעת בי כפי שאני, עם הלבושים השחורים, ואם אעזוב אותם זה יקלקל את התהליך הזה עצמו’. הרב קוק סופג את המהלך הזה, אבל בתוך הכלים שלו: הוא פורש מהלימוד המסורתי, ומשקיע את כוחותיו ביצירה שהיא זעקה לאמונה מתחדשת בארץ הזו. מהמקום שהוא היה בו, הוא הבין את העניין היטב.
כולנו אזרחים של כמה עולמות. יש אנשים שצריכים להיות ברנר גם מבחוץ, שחייבים ממש לצאת; ויש כאלה שיכולים, כמו הרב קוק, להיות דתי מבחוץ וטענדא ורענדא מבפנים.

שמות ומסיכות

אני רוצה לסיים עם דיבורים מאד אישיים וכאובים שרשם הרב שג”ר לעצמו סמוך למותו. הוא מדבר באופן נוקב מאד על המאבק עם הדימוי שלו, על הקרע עם הלבושים. הוא כותב שהסרטן הינו הזהות הבדויה שלו, זו ששמה הרב שג”ר, ושואל את עצמו האם התודעה הדתית עצמה לא הפכה לגידול הנאבק בגוף.
כדרכו, הרב שג”ר נגע כאן בדבר מאד נוקב, שאני חושב שצריך לשמש תמרור אזהרה לכולנו. זוהי מעין צוואה, הדורשת מאיתנו שלעולם לא ניתפס לדימוי שלנו. כמו ר’ נחמן, גם הרב שג”ר הכיר את האיום הטמון בכך שיעשו ממך רב’ה. אבל הוא לא הלך עד הסוף עם הטענדא ורענדא שלו, הוא לא הצליח להשתחרר מהתלות במסיכה שעטה על עצמו. הוא איפשר לעצמו להיות הרב שג”ר, בגלל מצוקות כאלה ואחרות, וסבל מזה מאד. כואב מאד שאדם הולך לבית עולמו ומרגיש שהיה לכוד במסכה שהוא לא רוצה אותה. אם זו הייתה התחפושת שלו, הטענדא ורענדא שלו, אז זה היה סוג של בדיחה. אבל החבר’ה לא תפסו את זה ככה, וגם הרב שג”ר לא הלך עם זה עד הסוף.
את הדיבורים הקשים האלה של הרב שג”ר, ממש חודשיים לפני מותו, אני לוקח איתי לכל חיי. הם מטעינים באופן מאד נוקב את שאלות הלבושים שדיברנו עליהם, את המאבק שבין החוץ לפנים, בין הנפש להופעתה.
כתוב שיש שלושה שמות לאדם: אחד שנתנו לו הוריו, אחד שנתנו לו אחרים, ואחד שהוא נותן לעצמו. חשוב מאד שהשם שהוא נותן לעצמו יחליף את השם שנתנו לו האחרים, כי בשם שנותנים אחרים יש סכנה גדולה. אנשים צעירים לא כל כך מבינים את היצר הרע הזה, את המלכוד שנתון בו הרב שכולם קמים לקראתו. אין ברירה, ואי אפשר להתחמק מזה; אבל אם אדם לא מגיע בחייו לרגע בו הוא נותן שם לעצמו, הוא מאבד את עולמו. כל אחד מאיתנו צריך לקחת את הדברים אליו, ולהישמר ממלכודות הכבוד המדומה והדימוי שמלבישים עלינו. נוכל להיחלץ מהם אם נמצא את הטענדא ורענדא שלנו, ודרכם נוכל לתת לעצמנו שם חדש.