אור חדש

הרב נעם סמט • תשס"ז

עיון בנושאי מימרת רב הונא בסוף סוגיית ‘מאי חנוכה’ והשוואתם לשלבי הסוגיה, מבהירים את תפקידה כסיכום לסוגיה וכמחדדת את הפנים השונות של החג.

כ

הרגיל בנר

ידועה העובדה, שחג החנוכה דל באזכורים במקורותינו. במקורות הארץ-ישראליים כמעט שאינו מוזכר כלל, ואף הבבלי אינו טורח להקדיש לו עיסוק רב. דווקא בשל כך, גדלה חשיבותה של סוגיית הבבלי היחידה העוסקת באופן מרוכז בחג החנוכה - סוגיית ‘מאי חנוכה’ שבפרק ‘במה מדליקין’ שבמסכת שבת.

בסופה של הסוגיה מובאת מימרא בשמו של רב הונא, שלכאורה אין שום קשר בינה לבין החנוכה:

‘אמר רב הונא: הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים, הזהיר במזוזה – זוכה לדירה נאה, הזהיר בציצית – זוכה לטלית נאה, הזהיר בקידוש היום – זוכה וממלא גרבי יין.’

על פניו, אמירתו של רב הונא מובאת כאן רק כיוון שהוא עוסק בנר שבת, שהוא הנושא המרכזי של הפרק, אך מבט שני במימרא של רב הונא חושף רובד עומק נוסף בדברים. עיון מרפרף בגוף הסוגיה מלמד שכל ארבעת המוטיבים המופיעים בדבריו של רב הונא הוזכרו לעיל במהלך הסוגיה, בקשר לנר החנוכה. נר שבת, מזוזה, ציצית וקידוש היום הוזכרו כולם בסוגיה בהקשרים הלכתיים שונים. נביא להלן את דבריו של רב הונא, כאשר לכל חלק מהם מובאת המקבילה מן הסוגיה:

אמר רב הונא: הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים,

אמר רב הונא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת – אין מדליקין בהן בחנוכה, בין בשבת בין בחול.

הזהיר במזוזה – זוכה לדירה נאה,

אמר רבה: נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח. והיכא מנח ליה? רב אחא בריה דרבא אמר: מימין, רב שמואל מדפתי אמר: משמאל. והילכתא – משמאל, כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין.

הזהיר בציצית – זוכה לטלית נאה,

איתמר, רב אמר: אין מדליקין מנר לנר, ושמואל אמר: מדליקין. רב אמר: אין מתירין ציצית מבגד לבגד, ושמואל אמר: מתירין מבגד לבגד… טעמא דרב משום ביזוי מצוה.

הזהיר בקידוש היום – זוכה וממלא גרבי יין.

בעי רבא: נר חנוכה וקידוש היום מהו? קידוש היום עדיף – דתדיר, או דילמא: נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא? בתר דאבעיא הדר פשטה: נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא.

נראה לי, אם כן, שאמירתו של רב הונא מובאת כאן לא רק בשל ההקשר של נר שבת, אלא כיוון שהיא מעין סיכום של הסוגיה כולה, בכך שהיא כוללת בתוכה את ארבעת המוטיבים דלעיל. המימרא נועדה למקד את תשומת הלב בחיבור שבין המוטיבים הללו לנר החנוכה.[1] הדגשת המוטיבים הללו שבסוגיה נועדה למקם את נר חנוכה במפת הקשרים זו, שמאפשרת העמקה (אסוציאטיבית אמנם) בעניינו של נר החנוכה.

להלן אנסה להציע פרשנות ראשונית להקשרים השונים הללו. כמובן, כל אחד מוזמן להוסיף פרשנויות מדיליה.

כ

שלום בית

הרקע הכללי לכל הדיון בנר חנוכה הוא הנושא של הדלקת נרות שבת. נר שבת הוא אחד הסמלים המשפחתיים החזקים ביותר. הסוגיה כאן מזכירה שטעמו של נר שבת הוא משום שלום בית, ונותנת לו בשל כך עדיפות על קידוש היום במקרה של עני שיש לו כסף רק לאחד מהם. נראה שזהו גם הטעם לדברי רב הונא המלמד שהזהיר בנר זוכה לבנים תלמידי חכמים. הדלקת הנר היא מעשה משפחתי, וכשם שהזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה - הזהיר בנר זוכה למשפחה נאה.

יש כאן אמירה נוספת: נויה של המשפחה הוא התורה. מבט רחב מלמד שיש קשר הדוק בין התורה ובין המשפחתיות. ראשית, המשפחה היא מקומה של המסורת. עיקרה של המסורת במסירה מדור לדור, המתרחשת באופן טבעי בתחומה של המשפחה. שנית, היהדות משתיתה את המשפחה על התורה והמסורת. כל הפסוקים בתורה המתייחסים לדברים שבין אב לבנו עוסקים בנושא לימוד תורה וזכר יציאת מצרים. יש כאן, אם כן, מעגל: התורה ולימודה עומדים בתשתיתה של המשפחה, והמשפחה היא מקומה של התורה והמסורת.

הדברים אמורים גם בחג החנוכה. לא בכדי אצל רוב המשפחות הדלקת הנרות היא ארוע משפחתי חם, ובמשפחות רבות אף נוהגים לקיים בחנוכה מפגש משפחתי רחב. המשפחתיות היא אחד האורות המרכזיים של חג החנוכה. הדבר בולט בעיצובן של הלכות רבות בחג, וראשונה שבהן היא כמובן ההלכה ש’מצות חנוכה - נר איש וביתו’. מעיקר הדין די בהדלקת נר אחד לכל בני הבית, והדבר מלמד על העובדה שהדלקת הנר נתפסת כמעשה משפחתי.

הלכה נוספת שקשורה לאותו העניין היא המנהג שנשים אינן עושות מלאכה בזמן הדלקת הנרות.[2] הפוסקים נמקו את ההלכה הזו במעשה יהודית והולופורנס, בו בא לידי ביטוי באופן חזק הפן המשפחתי של החג. מעשה הגבורה של יהודית היה תגובה לגזרת ‘תיבעל להגמון תחילה’. גזרה זו הייתה פגיעה ישירה במשפחתיות היהודית, וגבורת האשה היהודיה עמדה בפניה.

עמידתה של המשפחתיות היהודית איננה רק ניצחון מקומי. הזכרנו את הקשר שבין המשפחה והמסורת. ניצחונה של המשפחה הוא הפן העמוק של ניצחון רוח היהדות על ההתייוונות. במובן הזה, נראה שיש לחג החנוכה רלוונטיות מיוחדת בתקופתנו. הוא מזכיר לנו את הצורך לשאת ברמה את קולה של המשפחתיות החמה והחזקה, כתגובת נגד להלך הרוחות של התפרקות ערכי המשפחה. קריאה שכזו בכוחה להפיץ אור גדול במקום שמצפה לו מאוד.

ג

הבית היהודי

הקשר נוסף בו מוזכרים נרות החנוכה הוא מצות המזוזה. ידועים דברי הגמרא המסבירה שמניחים את נר חנוכה משמאלו של הנכנס, על מנת שתהיה המזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל. החנוכיה והמזוזה יוצרות יחד מעגל סביב פתחו של הבית היהודי.

המזוזה היא הצהרת האמונה של הבית היהודי. היהודי מצהיר קבל עם ועולם על כך שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים - בקריאת ‘שמע ישראל’ הנכתבת על מזוזות ביתו. המזוזה איננה רק סמל דקלרטיבי. קביעת מילות ‘שמע ישראל’ בפתח הבית היא שיאה של קבלת העול, כדברי הרמב”ם בספר המצוות המסביר שמדרגת האהבה הגדולה ביותר לה’ היא בשעה שהאדם מפרסם את אהבתו.[3] כך גם כאן: שיא קבלת העול הוא בהצהרה הציבורית על כך, ובקביעה שלה בפתח - נקודת החיבור בין הפנים לבין החוץ. ההצהרה הזו יוצרת קשר ממשי, שהוא המגן על הבית - ‘ולא יתן המשחית לבוא לא בתיכם לנגוף’.

נראה שזהו המובן של ‘פרסומי ניסא’ שבהדלקת נרות החנוכה. פרסום הנס אינו הטפה כלפי חוץ, אלא קבלת עול מלכות שמים.[4] בכך שהאדם שם בפתח ביתו את החנוכיה, הוא מצהיר על כך שהוא מקבל על עצמו את עולה של יהדותו, שהוא למעשה עול מלכות שמים. האורות הדולקים בחשכה מבטאים את הזדהותו של היהודי עם האור הרוחני של החנוכיה, המבטאת את המלחמה ביוונות ובהתיוונות. באור הקטן של החנוכיה מאיר אותו השמן שנשמר בחותמו של כהן גדול, המבטא את טהרתה הפנימית של רוח ישראל שאיננה יכולה להיפגע. שימת האור הזה בפתח הבית, מצהירה על השייכות של הבית הזה לאורו הפנימי והנצחי של עם ישראל.

בדברי הגמרא ביחס למזוזה ולחנוכיה בא לידי ביטוי עניין נוסף: ההקפה במצוות. החנוכיה והמזוזה יוצרות מעגל שלם סביב הבית, כאשר את המזוזה, המצויה בפתח כל השנה, משלימה החנוכיה הניצבת שם בשמונת ימי החג.[5] ההקפה במצוות גם היא ביטוי של קבלת עול. החיים כולם מוקפים בעשיית דברו של הקב”ה ובקיום מצוותיו.

כ

זה אלי ואנוהו

ההקשר השלישי בו מוזכרת החנוכיה הוא מצות ציצית. הגמרא מביאה את דברי רב, האוסר הדלקה של נר בנר, ומשווה את הדין הזה לאיסור להתיר ציצית מבגד לבגד. טעם האיסור הוא כבודה של המצוה: אין זה מכובד להשתמש במצוה, ואפילו על מנת לקיים מצוה אחרת. מימרא ידועה נוספת קושרת את הציצית לעולם הכבוד והנוי:

 “לעולם ישתדל אדם לעשות המצות במובחר נכסיו, שנאמר זה אלי ואנוהו (שמות ט”ו ב’) התנאה לפניו במצות, בטלית נאה בלולב נאה, ממה שחננך התנאה לפניו”.[6]

המימרא של רב הונא, שסביבה סובבים דברינו, קשורה כולה לעולם הנוי: המקיים את המצוה זוכה לנוי - ‘הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה’. במצוות החנוכה בא פן הנוי וההידור לידי ביטוי באופן בולט מאוד: המנהג הרווח בעם ישראל מזה דורות הוא המנהג המוצג בברייתא כמנהגם של ‘המהדרין מן המהדרין’ - להדליק נר לכל אחד מבני הבית. כך גם מזכירים הראשונים כבר את ההידור בהדלקה בשמן זית דווקא.[7] קשירת הנוי וההידור לחג החנוכה דווקא, הפוכה מהצפוי. הנוי והאסתטיקה נתפסים בדרך כלל כשייכים לעולם ההתיוונות דווקא, ולא היינו מצפים למצוא דרישה לנוי דווקא בחג  הניצחון על היוונים. דומה, שהדרישה הזו באה ללמד אותנו על מקומו האמיתי של הנוי. אין בחג החנוכה שלילה של הנוי, אלא להיפך: העלאה ותיקון שלו. אין רע בנוי ובהדר אלא כשהם עומדים בפני עצמם כמעטפת ריקה, ואינם אופן הבעה חיצוני של עולם פנימי משוכלל ומפואר. כיוון שכך, יש לפאר את המצוות ולנאותן עד כמה שאפשר.

כ

ולהלכה

שלושת ההקשרים[8] שהצגנו לעיל בנויים קומה על גבי קומה. יסודם - באור המאיר בבית פנימה, אורה של המשפחה. פנימיותם, באור קבלת העול בשמחה, המסובב את פתח הבית ומחבר פנים וחוץ. חיצוניותם - בנוי וההדר של חג החנוכה, המאיר עיני הבריות בחביבותה של המצוה,[9] ובדבקותם של ישראל בהידוריה.

לדברים שלעיל השלכה גם על האופן שבו ראוי למעשה להדר ולקיים את המצוה. לכתחילה ראוי לקיים את החג במעגל המשפחתי. בהלכה מוזכר שראוי שיעמדו כל בני הבית סביב המדליק את הנרות, וממילא ודאי שראוי שכל אחד יהיה בביתו בחג, ולא בישיבה, בטיול וכד’. עוד ראוי להשתדל ולהדליק את החנוכיה בפתח, בסמוך למזוזה. בימינו נוהגים רבים להדליק את חנוכיותיהם בחלון, מפני הרואים. לפי דברינו כאן - ודאי שראוי להשתדל ולהדליק בפתח ממש. פשיטא עוד, שמן הראוי להדר ולהדליק בחנוכיה יפה ובנרות יפים, שהם הדרו של החג.[10]

ג

ג

[1]   עבודה שמן הראוי לעשות [ולא תיעשה בדברים שלהלן], היא לבחון את הסוגיה כולה בפרספקטיבה של המוטיבים הללו. ייתכן, שניתן לראות בארבעת הדינים שהובאו כאן מעין כותרות לחלקי הסוגיה השונים, ולסדר סביבם את שאר הסוגיה.

[2]   על פי דברינו כאן, אולי ההימנעות ממלאכה מלמדת שמעיקר הדין היה ראוי שהאשה תהיה זו שתדליק את הנרות, מעין נרות השבת.

[3]   אגב, אולי בזה המקור לנוכחותו של ציבור רב בחתונה. שיא האהבה הוא בפרסומה ברבים.

[4]   הרב שג”ר, במאמר שהתפרסם ב’כתלנו’ – בטאונה של ישיבת הכותל, קשר בין פרסום הנס של חנוכה לאהבת ה’ ולדברי הרמב”ם. לפי דברינו פה - בפרסום הנס יש אספקט מודגש יותר של קבלת עול.

[5]   נראה שלא בכדי גם החנוכיה וגם המזוזה הפכו להיות ‘סממנים יהודיים’. בבתים רבים מוצבת החנוכיה במקום בולט בבית גם בשאר ימות השנה ולא רק בחנוכה. החנוכיה הפכה להיות סמל זהות יהודי החורג מתחומיו הצרים של חג החנוכה. [אגב, מעניין שבבתים רבים נמצא ריכוז של כמה מן הסממנים שבמימרת רב הונא יחד: בוויטרינה נמצא זה לצד זה את החנוכיה, פמוטות הנרות של שבת וגביע הקידוש. אלו, יחד עם הציצית שבבגד והמזוזה שבפתח יוצרים יחד את מעגל הסמלים של הבית היהודי.]

[6]   אוצר המדרשים עמוד רע ד”ה פרק ששי. גם בנוסחים אחרים של המימרא הזו מופיעה מצות ציצית, אך כאן הנוסח הבולט ביותר.

[7]   רמ”א סימן תרעג סע’ א.

[8] חדי עין הבחינו מן הסתם בכך שלא עסקתי בקידוש היום, מפאת קוצר המקום והזמן. בקיצור אומר, שלדעתי היחס בין חנוכה לקידוש היום הוא יחס מהופך. ההנגדה לקידוש היום מדגישה את על-הזמניות של החג. מכל מקום, יפרש כל אחד כדעתו הרחבה - ואשמח לשמוע.

[9] ‘מצות חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד’ רמב”ם, הלכות חנוכה, פ”ד הי”ב.

[10] כל הדברים הללו הלכות פשוטות הם, ולא כתבתים אלא מפני פן חדש שהתחדש לי בהם מתוך הדברים שלעיל.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435