אחרי פטירת מורי ורבי הרב שג”ר זצ”ל

בניה ינאי • תמוז תשס"ז

קווים לדמותו של הרב שג”ר

כ

ב

גדול היה רבינו, עמוק עמוק מי ידענו, חדר לפנים מחדר, לפני ולפנים - איש סוד.

שלא לחינם לא נודע ברבים, שהרבים שידעוהו, דימו לחשוב שידעוהו, איש פלא שרק מעטים ממתיקי סוד ידעו לעמוד על אופיו, שכן עמידה על סוד העולם מחייבת זהירות ועדינות “אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלוקים נהלך ברגש”,

ואף משהכירוהו לא הכירוהו - וגם אני משפגשתי בו בראשונה, אע”פ שמיד עמדתי על גדלותו התקשיתי בו מאד, תהיות, קושיות ומחשבות רבות עמדו בדרכי להתקרב לצדיק, כמסופר וכמתואר שקשה היא הדרך ארוכה ומפותלת ו”אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ” - ואף היום תכלית הידיעה שלא נדע, והרבה הרבה יותר ממה שקראתי לפניכם - מצוי כאן.

 

גם הוא עצמו לא נתן עצמו לכל עובר ודאג להסתיר את עצמו, לצנן את בעירת ליבו שלא תכלה את שעוד נותר בו,

כך היתה דרכו תמיד - אומר ולא אומר, “מטי ולא מטי”, לפעמים מדבר במבט חטוף, לפעמים רומז רמיזות אישיות בשיעור שלם, כשתלמידים שונים הבינו שהדברים מכוונים אליהם. אולי דווקא זה מה שמשך אותנו כל כך, כל אותם התלמידים שבאו מעולם שאומר אמירות ודופק על השולחן ופתאום פגשו באדם שאמירותיו נאמרות בלי להאמר, בעדינות וברגישות, בלי יומרה ופאתוס. הספק שקינן תמיד אפילו בבסיס הוודאות עידן אותה ושמר עליה טהורה ונעימה למפגש, פתוחה לשינוי, מזמינה. אולי זה מה שכל כך נגע וגרם לנו ללכת עם דבריו ימים שלימים, אולי זה מה שהעניק לשיעור הנוגע ביום חמישי “כשניתן להריח כבר את הריח של הצ’ולענט של שבת” את טעמו שלו ודבק גם בנו כשחזרנו אל בתינו אל נשותינו וילדינו והביא גם אליהם את ריחו הטוב.

 

איש סוד שגם לקראת תום ימי השבעה ושמיעת אינספור דיבורים וחלקי דיבורים בחודשים האחרונים אני מרגיש ש”תעלומה ואין קורא לה” שאין תלמיד עומד על דעת רבו, ולוואי ואזכה לעמוד על דעתו עוד רבות בשנים:

מי היה הרב שג”ר?

איש הלכה ועיון - ראש ישיבה שמעביר שיעורים בחריפות למדנית, או איש רוח עדין ורגיש? חדשן נועז בן-פרצי הפורץ גדרות ועולה בחומה, או יהודי חרדי שלא סטה ולו מעט מההלכה, שלא יצא אף פעם מבית הוריו? איך הצליח להאיר פנים לכל כך הרבה אנשים ועם זאת להשאר ביישן מאד, מופנם, כזה שממעט להרים פנים ולהסתכל בפני המדברים אתו?

כיצד נטע את יתידו כה חזק באוויר? איך הצליח להשאר כה יציב בתוך עולם כה מתנודד אותו חווה על תנודותיו כחלק ממנו - בשר מבשרו? איך הצליח מחד להשאר זך וטהור - חתום בחותמו של כהן גדול - ועם זאת להבין ולהכיל גם את מקומות הטומאה הייאוש והספק שהיו בנו, חלק מתלמידיו - לשכון איתנו בתוך טומאתנו?

צירופים חדשים - מוסריות עדינה ותובענית, עם קבלה עצמית ונתינת מקום גם לחולשות, עולם רוחני עשיר ומלא כמיהה לאין סוף עם אחריות חברתית-מוסרית, רגישות ואכפתיות עמוקה, תובענות אינסופית שכן מקום מנוחתנו הוא רק באלוקים, ואין זמן והחיים לא יימשכו לנצח, יחד עם נימות מזרחיות של הרפיה - הרפו ודעו כי אנכי אלוקים.

רגישות ופתיחות אפיינה אותו מאד ועם זאת היה בו משהו כמוס, ענן סכך וכיסה עליו, מנע מגע והותיר אותו תמיד אי שם בערפל אשר שם האלוקים.

 

מחיה מתים היה - ראשית את עצמו, אוד מוצל מאש המלחמה, בן לניצולי שואה שהצליח לחיות, ובאמת - שנכח והתרגש ואהב וזכר, שכשדיבר - דיבר, וכששתק שתק, שידע לכאוב באמת ולהפגע באמת ובאמת גם לסלוח.

שמתוך חייו שלו הצליח במגעו להחיות גם מתים רוחניים רבים בדמות תורות זנוחות ומעלות אבק של אי רלוונטיות, מתים רוחניים כאנשים כבויים שקבלו אצלו לפתע זיק של חיים, סוגיות עיון מופשטות שנראה שכבר מזמן פסקה חיותם ולפתע בשיעור קרמו עור וגידים ונגעו עד תהומה של הנפש. אולם יותר מכל הצליח גם להחיות את החיים עצמם - לתת אופק אחר, אור חדש, להראות את מבוא השערים אל הנפש פנימה - וכל זה מתוך מודעות וערנות, פיקח וגלוי עיניים, בכנות וישירות שידעה להפוך גם לבבות אבן ללב בשר.

באשר שכל חיה יש לה צל מיוחד, שבזה הצל דיקא היא רוצה לנוח שם. וכן יש צל מיוחד לכל חיה וחיה. כי כל חיה וחיה בוחרת לה איזה צל, ובאותו הצל דיקא היא רוצה לשכן שם, כפי הצל המיוחד לה. וכן יש לכל עוף ועוף ענף מיוחד, שבאותו הענף דיקא הוא רוצה לשכן. ועל כן חקרו אם יכולים למצא אילן כזה, אשר בצלו ישכנו כל החיות. שכל החיות יהיו בוחרים ויתרצו לשכן בצל אותו האילן, ועל ענפיו (של אותו האילן) ישכנו כל צפרי שמיא. וחקרו שנמצא אילן כזה, ורצו לילך לשם אל אותו האילן. כי הענג המופלא שיש שם אצל אותו האילן אין לשער. כי יש שם כל העופות וכל החיות, ושם אין שום הזק משום חיה. וכל החיות וכו’ מערבים שם, וכולם משחקים שם, ובודאי הוא תענוג מופלג מאד להיות שם אצל אותו האילן… והלכו איזה זמן עד שהיו רואים (מרחוק) את האילן. והסתכלו וראו, והנה אין האילן עומד במקום כלל.

כי-אם, אם הוא בתכלית העניוות שהוא אין ממש, אזי אינו עומד בשום צד כי אי אפשר לומר עליו שהוא בצפון או בדרום מאחר שהוא אין ואפס ממש” כי “כשיש להאדם לב, אין שיך אצלו מקום כלל, כי אדרבא, הוא מקומו של עולם.

 

פלא הוא בעיני כיצד הצליח אדם אחד, צנום וקטן להעניק מקום לאנשים שונים ומשונים, להוות קורת גג לחבורת מגודלי שיער - זקנים ובעלי קוקו גם יחד, לדבר ולגעת באנשי נגלה ונסתר, תוהו ותיקון.

איִן, לב טוב וענווה גדולה יצרו מרחב ונתנו מקום, העדר היומרה לומר דברים בוודאות, למשוך, לכוון ולהנהיג, חוסר הפאתוס יחד עם תחושת הנוכחות האלוקית החזקה יצרו משכן, תודעה ענווה של עפר שיש בו משיכה עזה לעליונים ותחתונים, מקום שנותן מקום לחיות שונות ומשונות, מעופים בעולמות שונים ומשונים.

 

שליחים רבים למקום, אנשים טובים שמנסים לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, להשיב בנים אובדים לרועה ישראל, אולם פעמים רבות בניסיון להשיב רבים מעוון נצבע העולם כולו בצבעים קודרים, העולם מתגלה כמקום תפל וריקני, רדוד וגס, כזה שמתנהל רק על פי ומתוך יצרים אפלים ונמוכים ומתוכו חובה להציל את שאפשר. רוח אחרת היתה עם הרב שג”ר - הוא ביקש להשיב את העוון עצמו, למצוא בו עצמו את הטוב, לתת אמון באמירה הפשוטה של המציאות, עוד קודם לקילוף כל קליפותיה - להקשיב וללמוד מכל דבר באשר הוא שם, ומתוך אמון מלא בהתרחשויות ובמאורעות לשמוע את דבר ה’ הבוקע מתוכם.

 

הצדיק אבד ואין איש שם על לב - אבד האיש שישים את הדברים על הלב,

הצדיק אבד ואין איש שם על לב - כי מי ששם את הדברים על הלב הוא האובד,

כי הלב הוא הוא שאבד.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435