אין עוד מלבדו – קולות של ייחודים

הרב יאיר דרייפוס • תשע"ח

ש ש ש ש  ייחודים ישנים היזכרות במאמרי ‘קולות מעץ החיים האבודים’[1] דיבוריו של אדמו”ר הזקן לימי הרחמים טלטלו אותי כהוגן והשפיעו עליי השפעה מרחיקת לכת בעיצוב דרכי בעבודת ה’. אדמו”ר הזקן מפרש את הפסוק התמוה “כי עמך הסליחה למען תורא” (תהילים קל) – והלוא הסליחה מפוגגת את היראה. הוא מסביר שאימת יום הכיפורים אינה […]

ש

ש

ש

ש 

ייחודים ישנים

היזכרות במאמרי ‘קולות מעץ החיים האבודים’[1]

דיבוריו של אדמו”ר הזקן לימי הרחמים טלטלו אותי כהוגן והשפיעו עליי השפעה מרחיקת לכת בעיצוב דרכי בעבודת ה’. אדמו”ר הזקן מפרש את הפסוק התמוה “כי עמך הסליחה למען תורא” (תהילים קל) - והלוא הסליחה מפוגגת את היראה. הוא מסביר שאימת יום הכיפורים אינה תוצאה של הדין, אלא של ריבוי החסדים שביום הזה דווקא. החסיד, הוא מלמד, אינו יכול להכיל את גודש האהבה והטהרה, והוא ירא שמא אינו ראוי. זהו החשש מעורר האימה המלווה את הימים הנוראים: האם נצליח להמשיך שוב את הרצון האלוקי הנעלם למלוכה ולקיום העולם? האם אלוקים יחפוץ לגאול אותנו? הפחד שלא נזכה לחסד האלוקי ולגאולה, זהו הפחד העמוק. כך באה לשיאה חוויית האדם הנברא, חסר האונים. מן המקום הזה נפתח הלב לאהבתו יתברך, להכלת שפע בלי גבול.

כששמעתי לפני שנים רבות בשמו של אדמו”ר הזקן שאימת יום הכיפורים איננה מחרדת הדין של מלך יושב על כיסא דין, ברוח שחונכתי בישיבות בצעירותי, אלא תוצאה של רוב שפע וטהרה אינסופיים שיורדים לעולם ביום הכיפורים, ושמרוב שפע אין כלים להכילם והכלים נשברים וחוויית השפע הזה מבהילה ומעוררת אימה, התהפכה תודעת הימים הנוראים אצלי לחלוטין. ואני חב תודה עמוקה לאדמו”ר הזקן שפקח את עיניי, והמתיק לי את יום הכיפורים, והוא התהפך אצלי להתענגות בלב טוב.

*

“אין עוד מלבדו,” זה המוטו של חב”ד, ומשמעו שלילת קיומו הנפרד של העולם. העולם איננו יש ודבר העומד בפני עצמו, מסביר אדמו”ר הזקן[2], הכול אלוקות. המבט הסובייקטיבי כי העולם הוא יש מובחן, פרטיקולרי, איננו אלא סמיות עיניים. תכלית עבודת החסיד היא להשיב את היש לאין, לזכות להארה מיסטית שבאמת אין עוד מלבדו. מזאת מתפתחים מושגים חב”דיים רבים, למשל ‘ביטול היש’, שמשמעו הכנעה, תנועה רצונית שבה האגו המתבונן מצניע את ישותו נוכח האינסופיות האלוקית, ולמעלה מזה - ‘ביטול במציאות’, מצב של התאיינות האגו, הארה גבוהה של ביטול הפער שבין נברא לבורא, התכללות הנברא באור אינסוף.

אך הביטול החב”די המטהר אינו עוצר בשלילת העולם, אלא פונה גם אל האמונה הדתית עצמה. גם עולם זה, עם כל רוחניותו, אחוז במושגים ובהבחנות החוצצים בינו ובין האינסוף…

מן ההסתגרות בתיבה אל ההתמודדות עם המים הרבים

“ויעקב הלך לדרכו” (בראשית לב). בחב”ד נוהגים להכריז את הפסוק הזה בשלושה מועדים: במוצאי יום הכיפורים, במוצאי שמחת תורה ובשבת בראשית. אלו שלושה זמנים שבהם אנו עוברים משיאים של עבודה רוחנית אינטנסיבית אל האפרוריות של חיי היומיום. בכל שנה מגיע הרגע שבו יום הכיפורים חלף, שמחת תורה עבר, והנה כל המועדים של תשרי כבר מאחורינו. לפנינו פרושה שגרת החורף הארוכה, עם כל הקשיים וההתמודדויות הממתינים לכל אחד מאתנו. ההכרזה בחב”ד נועדה לשנות את נקודת המבט הזו: יעקב מסמל את היכולת להכניס את הקדושה לחיי החולין, את ההבנה שאלוקים שוכן לא ברגעים הגדולים, בהתרוממות הרוחנית קצרת הטווח, אלא בהתמודדות האפורה עם קשיי הקיום האנושי. דווקא כשיעקב הולך לדרכו, הוא פוגש מלאכי א-לוהים.

אדמו”ר הרש”ב תיאר את הימים הנוראים כיריד שבו הולכים ומצטיידים בשפע של חבילות וסחורות רוחניות, אבל התכלית היא לשוב הביתה ולפרוק אותן, להשתמש בהן במהלך החיים הרגילים. לימדתי את הרעיון הזה בקבוצה אחת במוצאי שבת בראשית, ונשמעה אנחת רווחה. אנשים אמרו: איזה יופי, כל החורף לפנינו, והסיפור מתחיל עכשיו. התחושה התהפכה מכבדות של סוף עידן לרעננות של התחלה חדשה.

זהו מהפך מנטלי בתודעה הדתית, שמשקף תנועה יסודית בתפיסה החב”דית. האדמו”ר רבי מנחם מנדל, האחרון לשושלת חב”ד, סיפר משל על שלושה אנשים המבקרים בארמון המלך. הראשון התרגש כל כך מגודל המעמד, שכבר על מפתן הארמון התעלף ולא יכול להמשיך. השני נכנס פנימה, אבל קרס בדרך ולא הצליח להגיע אל המלך. רק מי שידע לכבוש את התרגשותו הצליח לעבור את כל השלבים ולהגיע אל המלך. הנמשל הוא התהליך של חגי תשרי: יש שמתעלפים כבר בראש השנה, ויש שהשיא שלהם הוא יום הכיפורים. אבל איפה נמצא המלך? התשובה היא שהוא נמצא בחשוון, ורק מי שיוליך את החיפוש הרוחני שלו אל החורף יגיע אל תכליתו.

זו אמירה חתרנית, המשקפת את ההתנגדות החסידית להתרגשות המאולצת של הימים הנוראים. מפורסמת השנינה החסידית על הפסוק “אל תפנו אל האלילים” (ויקרא יט), שהחסידים קראו אותו כמזהיר מפני התמקדות מופרזת בעבודה של ימי אלול - “אל תפנו אל האלולים”. אני איני מזדהה כל כך עם האמירה הזו, כי אני חושב שלימים הנוראים יש ערך בפני עצמם. עם זאת, מתבטאת בזה אמירה יסודית יותר של אדמו”ר הזקן. צריך לדמיין אותו עומד באוקראינה שלפני מאתיים שנה, מדבר עם חסידים שרובם עניים מרודים וקשי יום, אנשים שבשבילם הימים הנוראים הם באמת סוג של פנטזיה, והאדמו”ר אומר להם שבסופו של עניין החיים אינם נמצאים שם, שעליהם לחפש את המיצוי הרוחני שלהם בקשיים של היומיום. אל האנשים האלה הוא פונה בתורה שלו על המים הרבים:

… ולזאת ע”י ירידת והתלבשות נפש האלקית בנפש הבהמית דוקא לעסוק בטרדות ומחשבות הפרנסה בענינים גשמיים שהם הנקראים מים רבים הנ”ל יכולה לבא לבחי’ אהבת בכל מאדך. שהוא בלי גבול כנ”ל, שהיא מדרגה היותר גבוה מהיותה קודם ירידתה בגוף שהייתה רק נהנית מזיו השכינה כו’…[3]

אדמו”ר הזקן רואה את השיא של עבודת ה’ במקום הנסתר דווקא, באור המתגלה מתוך החושך. עיקר העבודה שלנו אינו בזמנים של ההתרוממות ושל תחושת הקדושה, אלא בזמנים היבשים, חסרי הטעם, הימים שאין בהם חפץ. זו תפיסה שנגזרת ממיסטיקה שלילית, מתנועה של שלילת העולם. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם יש מאין, והחסיד מבקש להחזיר את היש אל האין, לבטל את משמעותו ואת תוקפו של הקיים. העבודה של אלול היא עבודה ביש, במקום המואר; אבל אדמו”ר הזקן אינו רוצה להיאחז במה שיש, הוא חותר אל האין. אם מפנים את המאמץ הרוחני אל המקומות הסתומים, הסתמיים, חסרי ההתגלות, מגיעים אל האור שמעבר לחושך, האור הגבוה יותר מכל הארה גלויה.

ניקח את הדברים אל המקום שלנו. אדם נמצא בישיבה, ויש בזה בחינה של ימים נוראים: יש רבנים, יש ספרייה תורנית, הסביבה סטרילית, אין התמודדויות חריגות. עולם נקי. הרבה אנשים שגדלו בישיבות מחשיבים אותן למקום האמתי שלהם. היציאה לחיים נתפסת בעיניהם כסוג של ירידה, כישלון. זה יוצר תודעה מוזרה מאוד, של אנשים מבוגרים שגם אחרי שנים רבות עדיין רואים את השנים שלהם בישיבה כמימוש העיקרי של חייהם. הם מתרפקים על הלימוד, על התפילות, על חוויית הימים הנוראים, וזה נשאר כמין מגדלור שמאיר למרחוק. החיים שלאחר מכן, המאמצים של הקמת המשפחה ושל הפרנסה, אינם ‘הדבר האמיתי’; העיקר הוא להיזכר בתיבת נח של צעירותך.

הדברים של אדמו”ר הזקן אופייניים לעמדת החסידות, שלא נבנתה על האתוס הליטאי של לימוד התורה. אם אתה יודע שהקדוש ברוך הוא לית אתר פנוי מיניה, שהוא נמצא גם במקומות הבלתי צפויים, אז גם כשאתה בישיבה אתה כבר יודע שזה לא כל הסיפור שלך. גם הישיבה היא כמו יריד - אוספים חבילות, ולוקחים אותן הלאה. ואפשר גם אחרת - שגם הישיבה תהיה החיים, להביא את החיים אליה פנימה, ולא לחיות בתודעה שאנו מוקפים מים זידונים.

אצלי, שגדלתי על האתוס שהישיבה היא תיבת נח שמחוצה לה יש רק מציאות סתמית ובנלית של עמל חיי שעה, הדברים האלה יצרו מהפך עצום. העיקר אינו ההסתגרות בתוך התיבה, אלא ההתמודדות עם המים הרבים שמציפים אותה. דווקא היהודי שעמל לפרנסתו, ששומר על יראת שמים ומתמודד עם יצריו, הוא הדגם הראוי. אדמו”ר הזקן אומר לנו: קחו במלוא הרצינות את החיים שלכם, כל אחד במקום בו הוא נמצא. זה צריך ללוות אותנו בדרכנו. כל אחד שקם לעמל יומו - זו עבודת ה’ שלו, במובנים רבים הרבה יותר מכאשר היה בחור ישיבה…

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

[1] פורסם בספר ‘שבעה רקיעים’ - עמ’ 65

[2] בשער הייחוד והאמונה פרק א ואילך, ובדרושים רבים.

[3] תורה אור, ט, א.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435