אני נושא עימי את צער המילה

מאיר קליינר • תשע"ו

בעמידה אל מול השואה, מנסים אנו למלא את הבלתי ניתן להבנה על ידי מילים, תמונות וסרטים אך האם יש ביכולתנו למלא את החלל הפנוי ממנו יתברך?

ש

ש

שואה.

ששת המיליונים.

מחנות ההשמדה.

מיליון וחצי ילדים.

תאי גזים.

כל שנה מחדש מגיע היום הזה, היום שבו נתפסת השפה האנושית במערומיה, אולי בעצם ביומרנותה המגוחכת והמכאיבה , השפה המבקשת לתאר את שאינו ניתן לתיאור ולתת מילים לנשגב והנורא ממנה , המנסה בכל כוחה להעניק לנו אחיזה במה שלא ניתן לאחוז בו , מבקשת לה חלל בתוך החלל הפנוי מאלוקות. ממנה .

” אֲבָל בְּהֶחָלָל הַפָּנוּי שֶׁהוּא מַקִּיף כָּל הָעוֹלָמוֹת כַּנַּ”ל וְהוּא פָּנוּי מִכּל כִּבְיָכוֹל כַּנַּ”ל אֵין שָׁם שׁוּם דִּבּוּר, וַאֲפִילּוּ שֵׂכֶל בְּלא אוֹתִיּוֹת כַּנַּ”ל וְעַל כֵּן הַמְּבוּכוֹת הַבָּאִים מִשָּׁם, הֵם בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה ‘כְּשֶׁשָּׁאַל עַל מִיתַת רַבִּי עֲקִיבָא, זוֹ תּוֹרָה וְזֶה שְׂכָרָהּ הֵשִׁיבוּ לוֹ: שְׁתֹק כָּך עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה’ הַיְנוּ שֶׁאַתָּה צָרִיך לִשְׁתּק, וְלִבְלִי לִשְׁאל תְּשׁוּבָה וְתֵרוּץ עַל קֻשְׁיָא זוֹ כִּי כָּך עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַדִּבּוּר עַל כֵּן אַתָּה צָרִיך לִשְׁתּק עַל שְׁאֵלָה זוֹ כִּי הוּא בִּבְחִינוֹת עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה שֶׁאֵין שָׁם דִּבּוּר לְיַשֵּׁב אוֹתָהּ…”(ליקוטי מוהר”ן , ס”ד )

השואה מחייבת שתיקה , היא מכריחה אותנו לעמוד נבוכים אל  מול תהום אינסופית שנפערה במציאות האנושית כולה , תהומות הרוע החבויים במעמקי הנפש האנושית צפו  והביאו על העולם מבול של רוע ואכזריות נוראה[1]שכמותם עוד טרם נראו  ויחד איתם נשטפו אל התהום האמון באדם ובצלם אלוהים שבו , האמון שבין האדם לא-לוהים והאמונה הפשוטה באהבתו של ה’ לעמו.

בהמשך התורה מזהיר ר’ נחמן  מן הסכנה הכרוכה בעמידה על סף התהום ומן הניסיון להציץ ולדלות משמעות מתוך החושך הסמיך של החלל הפנוי :

”  וְשָׁם בֶּחָלָל הַפָּנוּי יֵשׁ כְּבֵדוּת לֵב כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג בְּחִינוֹת הֶחָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ”ל וְכָל הַחָכְמוֹת הַבָּאִים מִשָּׁם, יֵשׁ בָּהֶם כְּבֵדוּת לֵב שֶׁנִּשְׁאָרִים בְּקֻשְׁיָא עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְאִי אֶפְשָׁר לִמְצא שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַך … וְעַל כֵּן אָסוּר לִכְנס וּלְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הָאֶפִּיקוֹרְסִית וְהַמְּבוּכוֹת אֵלּוּ כִּי אִם צַדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה כִּי משֶׁה הוּא בְּחִינַת שְׁתִיקָה.. “(ליקוטי מוהר”ן , ס”ד )

הסכנות שמפניהם מזהיר ר’ נחמן ברורות ופשוטות אלא שנדמה לי כי משהתרחשה השואה ניטלה מאיתנו ה”פריבילגיה” להניח את עבודת המשמעות והפשר לצדיקים לבדם , השאלות מנקרות ועודן מנסרות בחללו של עולם , הן  עדיין דורשות מאיתנו לאחות עולם מלא שברים וקרעים.

 אולי אילו היה ר’ נחמן חי היום בינינו היה מבקש להפוך את יום השואה ליום השתיקה ובמקום טקסים מרובי מילים , סרטים ומחזות היינו מהלכים שותקים , נבוכים  ,ובעיקר  מצפים להתגלותן של מילים חדשות , של שפה חדשה , לא בכדי את תורת החלל הפנוי מסיים ר’ נחמן בחזון מופלא על שפת הניגון , שפה שאיננה מילולית , שפה שמעבר לכל טעם והגיון , שפה החודרת למקומות עמוקים וראשוניים הרבה יותר , שפה שבמהותה חורגת מן האנושי המצומצם והמוגבל כל כך בתפיסתו.

” וְיָבִינוּ מַה שֶּׁהָיָה אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאָז יֵדְעוּ …שֶׁבֶּאֱמֶת יֵשׁ שָׁם אֱלקוּת .. כִּי אָז יִתְגַּלֶּה ראשׁ אֲמָנָה הַנַּ”ל בְּחִינַת: “תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵראשׁ אֲמָנָה” בְּחִינַת הַנִּגּוּן הָעֶלְיוֹן שֶׁל ראשׁ אֱמוּנָה הַנַּ”ל שֶׁעַל יָדוֹ נִתְבַּטֵּל כָּל הַמְּבוּכוֹת שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ”ל … הַיְנוּ, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה הַנִּגּוּן וְהַזֶּמֶר שֶׁל ראשׁ אֱמוּנָה כַּנַּ”ל וְעַל יָדוֹ יִתְבַּטְּלוּ כָּל הָאֶפִּיקוֹרְסִית אֲפִילּוּ שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ”ל “.

 

ש

” שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה “

 

 

 

 

 

 

[1] מפורסמת הגהתו של ר’ קלונימוס קלמן שפירא הי”ד לשיחה שנאמרה בגטו ורשה בחנוכה תש”ב ובה טען כי זוהי אמנם צרה גדולה אך היו כמותה כבר דוגמת חורבן ביהמ”ק וביתר אך לאחר שנה  חזר בו וכתב : ” רק כהצרות שהיו עד שלהי דשנת תש”ב היו כבר , אבל כהצרות המשונות ומיתות רעות ומשונות שחידשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל משלהי תש”ב , לפי ידיעתי בדברי חז”ל..לא היו כמותם וה’ ירחם עלינו ויצילנו מידם..יום ו’ ערש”ק י”ח כסלו תש”ג”

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435