ארץ ישראל כאהבה

הרב שג"ר • תשס"ז

המאמר מציע את האהבה לארץ-ישראל כבסיס לקשר איתה. אהבה לא בשל עדיפותה על אחרות, אלא פשוט משום שזו הארץ שבה באים ישראל בברית עם דודם.

כ

כ

בפסקאות רבות מספור, אנו מוצאים את התייחסותו של הראי”ה, לארץ-ישראל. ארץ ישראל היא נושא מרכזי בהגותו - הן בהקשר הקונקרטי של תורתו - התעוררות הציונות - והן במימד הנצחי של תורתו הרזית. מהי ארץ ישראל אצלנו? מה היחס בין אותה ארץ לארץ המופיעה בכתבי הראי”ה?

ארץ ישראל בכתבי הראי”ה, הינה ראשית כל אהבה - ליתר דיוק התאהבות. משפטי האור והזיו החוזרים ונשנים כמעט בכל פיסקה בכתבי הרב, הינם משפטי אהבה:

זיו אור אלוקים חיים, אור חיי העולמים, חי בכל נעם… באור חיים והויה עליונה, מפוארה ועשירה עושר קדש עולמים… ובכל היקום מתחדש אור וחיים… רצון ושובע טוב פנימי… אוירא דארץ ישראל ממציא את הגידול הרענן של אותיות חיים הללו.

[אורות, עמ’ י”א-י”ב]

אלו שירים, של מי שהוא שיכור אהבה ולא מיין. ידוע הסיפור על ברנר, שאז”ר, זקן הסופרים, סחב אותו פעם לשולחן הרב בסעודה שלישית והוא יצא בחפזה ואמר שיש שם יותר מדי אור, ועל כן אינו יכול להישאר. משלוש דרגות האהבה, אותן מתאר השל”ה הקדוש (שני לוחות הברית, חלק א’, מאמר שלישי ורביעי, עמ’ לו) שהן: דביקה, חשיקה, חפיצה, השלישית היא המתארת נכוחה את הראי”ה. החפיצה הינה תשוקה מתמדת, זיווג לא פוסק, כפי דברי הקודש של השל”ה. המאוהב מואר ושרוי בעולם מענג ומאיר של חסד. הכל קורן, מונהר, מלא זיו ושרוי בהרמוניה נפלאה. חש הוא את עצמו חפשי ומשוחרר. חווית ההתאהבות הינה חוויה מפאזה אחרת: הארה, התגלות, תחושה ממשית של גאולה. אינטנסיביות מיסטית של אחדות, שקיפות, חסד וישועה עד כי לא בכדי תיארו המיסטיקנים בכל הדורות את חוייתם המיסטית במונחי ההתאהבות.

אין ספק שאיש הא-להים, חניך וולוז’ין, הראי”ה, התאהב בארץ ובחלוציה. עם עלייתו לארץ הקודש, נפתחו בפניו מרחבים שלא הכיר לפני כן ושלא כאחרים, מרחבים אלו לא רק שלא סתרו אצלו את תורת אבות, אלא שהפכו לעיקרי תורתו. מושגי האחדות, הכלליות, האידיאליות, הקדושה שבטבע, החופש, האוניברסליות, הגאולה, ההרמוניה וההתפתחות המתעלה - מושגים טבולי אורות אלו, שהראי”ה חוזר וללא הרף משורר אותם - הינם שירי התאהבות. שירי שיר השירים. ארץ ישראל ואהבת הארץ, העם והתורה שהינם האהבה בה”א הידיעה: אהבת אלוקים של הראי”ה.

ע

אהבת הציונות-הדתית לארץ ישראל

אין לי ספק, שאהבת שיר השירים הזו היא החוויה הציונית דתית הבסיסית. האינטימיות של שיר השירים, איננה אינטימיות בין שניים מנותקים מסביבתם. היא לא יכולה להתקיים בתוך הבית, לדוגמא. התפאורה הארץ-ישראלית היא חלק ממנה, ספוגה בה ומספיגה אותה כאחד:

‘…לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים: נשכימה לכרמים, נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים, שם אתן את דודי לך: הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים, דודי צפנתי לך…’

[שיר השירים ז’, יב’-יד’]

כאשר אנחנו הולכים באביב ובקיץ לטייל בטבע, אנחנו מרגישים כמו בשבת. אולם, הדברים אמורים דוקא בטבע הארץ-ישראלי. דוקא בו חש היהודי קדושה. ארץ ישראל הינה המקום היחידי, שבו היהודי יכול לחזור ולחוש קדושה הרמונית זו:

 ‘אין הטבע מתגלה למשורר הישראלי בכל הדרו ויפיו, מפני שבר האומה והרחקתה מהחיים הטבעיים הבריאים… התחיה הלאומית, הניכרת בבנין הארץ, כשהיא נלקחת עם מקורה חי, תוכל כבר להחזיר רשמים הגונים מזיו הרוחני של הדר הטבע…’

[אורות עמ’ עח]

שיר השירים, השיר של השירים, הוא אמנם שיר האהבה האביבי של ארץ ישראל: הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הנצנים נראו בארץ ועת הזמיר הגיע, הוא שיר אהבה ישראלי, משום שאהבתו ספוגה בנופים ובעונות השנה של הארץ. דימוייו לקוחים משם: השולמית ששערה כעדר העיזים שגלשו מן הגלעד, שאפה כמגדל הלבנון הצופה פני דמשק ושעיניה ברכות בחשבון, הינה הרעיה הארץ-ישראלית. הטבע, הזמן, האהבה והאדם חוברים בשיר נפלא זה, ולא בכדי פירשו חז”ל שיר זה כשיר האהבה שבין כנסת ישראל לבין הקב”ה. זו כבר לשון דתית מסוג אחר. כזו הספוגה בארץ, ואהבה ואביב. לעיתים -  על אף הפער העמוק שבין קודש לחול - אני נזכר בהקשר זה, במילותיה של חנה סנש: ‘אלי, שלא יגמר לעולם החול והים…’ בכריכה של האל עם החול זהו טבע אחר; טבע אלוקי.

אכן יש בעולם מקומות יפים יותר מארץ ישראל, אך היופי ה’חוצ-לארצי’ הינו יופי אסתטי, אולם קרינת קדושה יהודית-ישראלית, יש רק כאן, בארץ.

כ

תורתו החדשה של הראי”ה

התורה הגואלת של הרב, איננה רק תיאור, אלא היא המשכה של אורות: האורות של ארץ ישראל. אורות שלא האירו לפני התגלות תורה זו. הרב הוא זה שהמשיך והבקיע אותם חזרה לעולם. זהו כינון של תודעה דתית אחרת ושונה מזו שהייתה לפניו. ישראליות דתית - ולא רק יהודית. בכל מקרה ובלי קשר למה שקורה - עלינו לשמוח את שמחת התורה החדשה הזו, שהיא התורה שלנו. לשמוח על עצם חידושה, וגם אם בלא מעט פעמים קשה לנו לשמוח עם הישראליות ופניה הנוכחיות, הרי שנותר לנו לפליטה לשמוח על התורה המתחדשת כאן, על הדבקות שגדלה כאן.

במובן העמוק, תורת הרב לא רק זיהתה את תהליך הגאולה, אלא אִפשרה אותו וסללה את הדרך הלא-פשוטה של היהודי לשיבה מהגלות. הגאולה, איננה תהליך היסטורי-מטריאלי. בלי הרוח במפרשיה, שהיא עצם המובנות של הגאולה - היא לא תתחולל.

מה היתה תורת הגאולה, לפני הרב?

המרחב היהודי בגלות, לא היה מרחב ארצי-אוביקטיבי אלא פנימי. הסוביקט היהודי, ‘הנקודה הפנימית’ בלשונו של השפת אמת. זהו מרחב ביתי: ‘יעקב קראו בית’, וכבר אינו ההר והשדה של אברהם ויצחק. היהודיות שוכנת במשפחתיות, בזרע יעקב שמיטתו שלימה, ב’היות אצל עצמו’ הביתי. ההתמסרות, המושרשת בברית עם הקב”ה, הינה התנועה היהודית הבסיסית. נקודה פנימית זו, לפי השפת אמת, הינה גם הקיום העל-טבעי של היהודי. הגלות, לפי הגדרות אלו, הינה יצירת מרחב משפחתי מוגן, א-היסטורי, שאיננו מתחשב בחוקי הסביבה הטבעיים ואינו חי לפיהם:

‘עזבנו את הפוליטיקה העולמית, מאונס שיש בו רצון פנימי… אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה…’

[אורות, עמ’ יד]

במונחים פסיכולוגיים: היהודים חסרים את החיבור הנלהב לדברים, המהווים את האובייקטים הליבידיניאליים הראשוניים, של עמים ושל אומות היסטוריים אחרים, חיבורים, שבסופו של דבר, מכוננים את חיוניותם ואת התמדתם בתור עמים ואומות: אדמה, טריטוריה ואדריכלות; שפות מקומיות ולאומיות; חוקים, מנהגים ומוסדות. וכך כותב פרנץ רוזנצווייג:

‘משמעות העובדה, שמושאי התשוקה היהודית - ארץ געגועיה, למשל - נחשבים קדושים היא, שהתשוקה נעשית אין סופית; קדושת הארץ, מגבירה עד אין קץ את געגועיו אל הארץ, לאחר שאבדה לו… ואינה מניחה לו להתערות מעתה ואילך עד תומו בשום ארץ אחרת’.

יוצאת דופן מכל האובייקטים הללו, הינה המשפחה:

‘וקדושת הארץ, מכריחה את עם ישראל לאצור את מלוא רצונו להיות עם, בנקודה האחת - שהיא באוה”ע רק אחת הנקודות - קרבת הדם’.

ג

הזהות העצמית של היהודי

משמעות הברית - בין זו הזוגית ובין זו עם הקב”ה - מתבטאת דוקא בביתיות. לא במקרה, הדימוי הנשי היהודי העיקרי, הינו הדימוי האמהי-משפחתי:

‘…אשרי כל ירא ה’ ההולך בדרכיו: אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך: הנה כי כן יבורך גבר ירא ה’: יברכך ה’ מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך: וראה בנים לבניך שלום על ישראל:

[תהלים קכ”ח, א’-ד’]

זאת דמות אחרת של הרעיה - למעשה הרעיה האם-הגפן והבנים - שתילי הזיתים סביב השולחן. ישנו פער לא פשוט בין הרעיה האימהית לבין הרעיה האוהבת ונאהבת שבשיר השירים. את מידת החידוש שבשיר השירים נוכל ללמוד מכך שהיו חכמים שרצו לפסול את שיר השירים מלהכלל בכתבי הקודש.

יסודה של הברית בהתגלות ובבחירה הסגולית של עם ישראל - וכאן אשתמש בניסוחים של רוזנצווייג - פירושה שגם בסדר הדברים הנוכחי, בשליטת הטבע והחוק החברתי, ישנה אפשרות של ממשות ושל חופש. נקודת העל-טבע, המופנמת בברית, עשויה ליצור סולידריות ואהבה משפחתית ממשית ואף גבוהה יותר, מאותה אהבה רומנטית של שיר השירים, משום שהיא מקבלת את השותפות המשפחתית כחזות הכל - מעבר לה לא קיים כלום, או לכל הפחות החוץ מוטמע פנימה, לתוך המשפחתיות הסולידרית. זוהי ההתגלות והבחירה, שדוקא השרירותיות שבהן, הופכת את הברית לגורל. כך ולא אחרת. לא בגלל גורם חיצוני זה או אחר -אלא מתוך הכרעה פנימית עמוקה.

הברית פירושה, שהתורה לא נמצאת בתחרות עם חכמות זרות לא משום שהיא יפה מהן, אלא משום שהן לא קיימות באופק של היהודי. זאת הטאוטולוגיה החב”דית של “אנכי ה’ - ‘אנוכי מי שאנוכי”. הזהות העצמית של היהודי.

 

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435