גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה

הרב נעם סמט • תשע"ז

ש

ש

עמנואל לוינס וז’אק דרידה, שני הוגים יהודיים בולטים מן המאה העשרים, הקדישו מהגותם למבט מעמיק בהכנסת האורחים, והציבו בפנינו משהו מהמורכבות שלה. נצעד קצת בעקבותיהם בשבילי הפרשה שלנו.

 

“וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה.”

 

התביעה של האורח היא אין סופית: הוא דורש להתקבל בנוחות ובאופן מלא, להיות בבית, כאשר תביעה זו עצמה למעשה מפרקת את הבית שאליו הוא נכנס, מאיימת על יציבותו. כיצד יוכל הבית להכיל את האחר? הזרות של האורח, רגליו המלוכלכות, רעבונו - כל אלו מפריעים את שלוותו של הבית. המארח נדרש להכיל ולקבל, לפתוח את ביתו, ולא להסתפק בעמדת השכן המינורית והמרוחקת.

היכולת לארח באמת תלויה ביכולת של הבית להתגמש, לא להתקשח בעמדתו. קירות הבית נדרשים להיות יריעות אוהל מתנפנפות, פתחים לארבע רוחות השמים. המארח נדרש לוותר על מקומו, לרוץ מפתח האוהל אל האורח. האפשרות לפגוש את האחר באמת, לתת לו מקום בתוכי, מצריכה וויתור על האגו הנוקשה, הרפיה מעמדה יציבה של נוכחות וקבלת פניו של האחר כקודמים לי.

 

עם זאת, הכנסת האורחים אינה מפרקת את הבית. ההיפך הוא הנכון: למעשה, היא תנאי הכרחי לביתיות עמוקה.

המעשה הפותח של הפרשה כורך את הכנסת האורחים בפקידתה של שרה. הויטאליות והקיום של הבית הם תוצר של הכנסת האורחים, שדווקא בכוחה לשחרר את החסימות של הבית,להפוך אותו לבית של ממש. המבט הזר של האורח, בקיעת קירותיו של הבית - אלה הופכים לתנועה מפרה ומעוררת, המגלה משהו חדש בבית עצמו. למעשה, המארח זוכה גם הוא להתארח בביתו יחד עם האורח. רק עם כניסתו של האורח נהיה הבית לבית, שהרי הכנסתו חושפת את האינסופיות של הבית עצמו. הפריון תלוי בוויתור הזה, בעמדה הרפויה והנינוחה של ה’היות בבית’.

 

*

 

לדברים אלו משמעות רבה במערכת היחסים שבין אדם לחבירו, ובזמננו הם מהדהדים היטב גם במבט רחב על המתרחש בעולם. שאלת הזר והאחר, האפשרות לקבל את פניו של האורח בלי לפרק את הבית - אלו שאלות המנסרות בחללו של עולם. האם התנועה הלוינסית הזו היא מן האפשר? האם אפשרית קבלה מלאה של האחר, ללא תנאי והגבלה?

רש”י מלמד אותנו גם על גבולותיה של הכנסת האורחים:

ורחצו רגליכם – כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. אבל לוט שלא הקפיד, הקדים לינה לרחיצה, שנאמר (יט ב) ולינו ורחצו רגליכם:

המדרש מדגיש את גבולותיו של הבית, ורגיש לקפידתו של בעל הבית - “והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו”. ברקע ניצבת הברית העמוקה של הבית - ” כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה’ עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:”. לבית יש מסורת ודרך, ואלו הם תנאי להמשכו ולפריונו לא פחות מהכנסת האורחים.

כיצד עולים שני אלו בקנה אחד? איך מכניסים את האורחים בלי לפגום בבריתו של הבית? דומה ששאלות אלו ניצבות לפתחנו היום יותר מתמיד.

 

*

 

הכנסת האורחים של אברהם מביאה אותנו לירושלים. בסיום הפרשה אנחנו פוגשים בה  מפורשות –  “אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה:”, ונזכרים בתיאורו של ישעיהו את הר ה’ כמקום של הכנסת אורחים עמוקה: “וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם:”. העליה לראות ולהראות לפני ה’, ההזמנה להתארח בביתו, מתרחבת אל הגוים כולם הנוהרים אל ‘הר בית ה”. ירושלים האוטופית מצטיירת כנקודת מפגש ואיזון, שהגוים כולם באים אליה על מנת ללמוד את תורת ה’ - “וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה’ מִירוּשָׁלִָם”.

ישעיהו, נביאה של ירושלים, מעמת אותה בפתיחת ספרו באופן חזיתי עם סדום, גם היא מן הפרשה שלנו - אל מול רשעתם של ‘קציני סדום ועם עמורה’ הממלאים בזמנו את המקדש, הוא חוזה לירושלים עתיד של צדק ומשפט: ‘אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה’. הצדק והמשפט ממסורתו המשפחתית של אברהם אבינו נמשכים אל ירושלים, ומשתלבים בדמותה כעיר של הכנסת אורחים. עיר הא-להים היא מקום הבית שידע להיות אוהל פתוח בלי לאבד את ביתיותו, המקום שבו מלמדים תורה אבל לא מפסיקים לצפות לאורח.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435