היא תעצור את העולם פתאום

אבישר הר שפי • תשס"ז

ניגע ביחס שבין אבל לנחמה ובין חורבן לבניין דרך שיר של דליה רביקוביץ’ ועיון בוויכוח בין ר’ יהושע לפרושים לאחר חורבן בית שני. שיח לשבת חזון (פרשת דברים)

ג
אבל היה לה בן

דליה רביקוביץ

לרחל מלמד-איתן

הכרות שׁהתחילה באמצע החרף
הבשׁילה בסוף האביב.
אשה חיכנית, פיסנית.
היה לה בן
שׁנפל.
היא אופה ומבשלת,
חצי משרה בעיריה.
צהרים תמיד מוכנים על השלחן.
וכל זאת תוך סרוב משׁלם
להסתגל.

על פי דרכה, כאלו בשׁלוה
היא תעצר את העולם פתאם.
קשׁה לדעת מה היא יכולה.
מבלי לומר ממשׁ דברים,
היא באה בדרישה.
הרי לקחו לה בן.
היא לא תצדיק בשׁום פנים
את הלקיחה הזאת.
מי יעז לומר לה:
עכשׁו הזמן שׁתרחצי פּניך
ותתחזקי
מה שהיה היה.

היא יוצאת למסע מפרך מאֹד.
המסע סבובי הלוך ושוב.
במו ידיה היא חותה תחתיה גחלים
שופכת רמץ על גופה בּכונה.
היא רחל. איזו רחל?
שהיה לה בן,
והיא אומרת לו לילה ויום
קיץ וחרף, מועדים וחגים,
אני רחל אמא שלך,
מתוך הכרה שלמה ורצון חפשי
אין לי מנחם.

מתוך: כל השירים עד כה, עמ’ 281
ג
בחרתי לגעת בימים אלו של אבל ושל זכרון החורבן דרך שיר של דליה רביקוביץ’, שבימים אלו ימלאו שנתיים למותה. דליה רביקוביץ’, אישה חשופת לב, יש שיגידו מעבר למידה, בוערת עד כלותה. נפש שרגישות אף פעם לא הפכה אצלה לסיסמה.

רעד הלב והאש שבערה (“תפרו לך בגד מאש… זה לא הבגד אמרתי, זו אני שבוערת”) אצורים בשיריה, שירים חשופים, בעלי פגיעה ישירה ונעדרי מורא (בשונה למשל מתחושת הריחוף וצעיף הדימויים העוטף את המציאות - שכוחם בצידם - בשירתו של עמיחי). אלו הם שירים של מי שליבו דואג בקרבו תמיד (“וידעתי בהרף עין / שבכל השנים שתבאנה כמוני תהיי נבהלת / ולא תשמרי מאש / ולא מנחשול בים / וכמוני לא תאחז בך יד / למשוך אותך לאחור מפני סכנה”), שרק לו כידוע מוסרים את רזי התורה (חגיגה י”ג ע”א).

ג

אבל היה לה בן

השיר ‘אבל היה לה בן’, המוקדש לרחל מלמד-איתן, מתחיל ומספר בצורה פרוזאית למדי אודות אישה חייכנית ופייסנית: “אופה ומבשלת, / חצי משרה בעיריה / צהרים תמיד מוכנים על השולחן”. באמצעו של התיאור נזרקת - ללא הקשר ועדיין בצורה פרוזאית - פיסת המידע המספרת ש”היה לה בן / שנפל”, הנותנת הקשר שונה לתיאור הביתי והבנאלי משהו, ומוציאה אותו מהמובנות מאליו שלו, אל עבר הקשר של ‘אף על פי כן’. ניתן לשער כי פעולותיה היומיומיות המתוארות בבית זה נעשו גם לפני נפילת בנה; אבל עכשיו - אחרי שנפל - זו כבר אינה פעילות ‘טבעית’ אלא פעילות של בחירה, של התמודדות. וזה בסדר, היא התמודדה, היא הציבה את הגשר מעל התהום, גשר עליו גם אנחנו הקוראים מזדרזים לעלות ולהיאנח ברווחה - אנחנו לא נאלצים לעמוד מול הנוראוּת של בן שאובד, מול החלל של הצער האין-סופי שיכולות ליצור המלים “היה לה בן שנפל” - החיים ממשיכים.
אך השורה החותמת את הבית “וכל זאת תוך סרוב מושלם / להסתגל” סודקת באנחת הרווחה כסדק קל, במיוחד אם שמים לב אל הפסיחה המחלקת את המשפט וקוראים קודם כל רק את חלקו הראשון: “וכל זאת תוך סרוב מושלם”. כל הפעילות ההרמונית שתוארה עד כה נעשית תוך סירוב מושלם, מושלמות שכאשר קוראים אותה על רקע ה’חצי’ הנזכר בשורות הקודמות (“חצי משרה בעירייה”) מבינים שהתיאור ההרמוני והשלם היה רק חצי, חצי שלא עולה בערכו על הערך של חצי משרה בעירייה; הסירוב, הוא המקום השלם שלה.
אבל עדיין, ברוך השם היא ממשיכה בחיים, למרות הכל, ולא לחינם ה”להסתגל” עומד כשורה בפני עצמו, מקבל מקום עצמאי ויוצר משחק של ניגודים עם השורה הקודמת: למרות הסירוב עדיין אפשר להפליט אנחת רווחה (אמנם כבר רפה יש להודות), היא מסתגלת.
אבל הבית הבא כבר עומד מנגד ומפורר גם את הרושם הדק של הסתגלות שנותר מהבית הקודם: “היא תעצור את העולם פתאום. / קשה לדעת מה היא יכולה”. וכל העולם הנעים והמסודר שנבנה בבית הראשון - לא רק שעוצר, אלא נמוג ומתפוגג בהדיה של התביעה האין-סופית: “היא באה בדרישה. / הרי לקחו לה בן.” ומי יעז עכשיו להחזיר את המצב לקדמותו, לאווירת הבית הקודם, מי “יעז לומר לה: עכשיו הזמן שתרחצי פניך / ותתחזקי / מה שהיה היה.” התהום כבר נפערה ואין מי שיכסה לה, “היא לא תצדיק בשום פנים / את הלקיחה הזאת” ואין צידוק הדין.
ועכשיו, אחרי שהעולם ‘הרגיל’ התפוגג, אין אלא לצאת “למסע מפרך מאוד”, מסע של אבל קמאי (“במו ידיה היא חותה תחתיה גחלים / שופכת רמץ על גופה בכוונה”), המתפרץ מתוך אותה אישה חייכנית ופייסנית; ואולי לא מתפרץ אלא מצוי שם תמיד, כמסע המחולל את חייה מבפנים, כגחלים הבוערות תחתיה וכרמץ הרוחש על גופה. כל אלו, מתחת למכסה חצי המשרה בעירייה.

ג
היא רחל

ובאמצע הבית: “היא רחל. איזו רחל? / שהיה לה בן”. בשיר אחר כותבת דליה: “למות כמו רחל / כשהנפש רועדת כמו ציפור / רוצה להימלט” (כמו רחל, כל השירים, עמ’ 190). ובהמשכו: “מנוחה גדולה ירדה עליה. / …הניחו אותה בין אבני הרים / ולא הספידוה. / למות כמו רחל / אני רוצה”. רחל בשירים אלו איננה רחל החסודה (כדמות המדרשית של רחל המוסרת את הסימנים לאחותה) אלא רחל הרועה לבדה את צאן לבן, רחל שלא נגררת עם שיירת החיים אלא יכולה לעמוד למולם; רחל הרחוקה מרחק ארבע עשרה שנים של קרח, של חורב, של אהבה, מכניעותה של אחותה אם הבנים; רחל התובעת “הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי”, וכמו התביעה שבשיר גם כאן התביעה היא לבֵן, וגם כאן מהדהד המוות. רחל גם מייצגת את הזכות להסיר את לבושי הפחד וההגנה אותם אנו עוטים ביום-יום, ולהיחשף לחללו של המוות המרחש מתחת לחיים, את הזכות לשלוח אליו מלים (“והיא אומרת לו לילה ויום… / אני רחל אמא שלך”), את הזכות שלא להמשיך בשגרת החיים, שלא לרחוץ את הפנים, ולא לומר “מה שהיה היה”, “בחושך לפרוש מן השיירה העוברת / אולי אחרי מחלה קשה / כמו רחל”.
רחל כאן, שהיה לה בן, כהרמז גם למשוררת רחל (בלובשטיין), שבשירה הידוע מהדהדים התקווה עם החלל שהיא מותירה כאחד: “בן לו היה לי ילד קטן / לאחוז בידו ולפסוע לאט / …אורי אקרא לו, אורי שלי / …רסיס נהרה. / לילדי השחרחר”. רחל היא הזכות שלא להיכנע למקריות - האכזרית כמו גם הטובה - של החיים, היא רחל ש”קשה לדעת מה היא יכולה”. היא הזכות שלא להצדיק את החיים, את הדין, הזכות לבוא בקושייה שאין לה מענה (חוץ מ”כך עלה במחשבה לפני”), הזכות לעצור את העולם פתאום.
לא במקרה הפנתה דליה רביקוביץ’ את תביעתה האישית לבן, אל רחל: “היא סיפרה ששנים רבות נמנעה מלהביא ילד לעולם, משום שחשה כי אינה בטוחה בעולם, ומשום שהעולם מלא צער וסבל. וכשכבר בער בה הרצון להרות הייתה כבר מבוגרת והתקשתה. “בן לו היה לי”, ציטטה את המשוררת רחל ואת רחל המקראית, שהתחננה להיפקד. “ניסיתי הכול”, אמרה לנו, “ודבר לא עזר”. ואז ידעתי שאני צריכה להגיע לקבר רחל. הגעתי לפנות ערב למבואות בית-לחם, חיכיתי עד שאחרונת המתפללות תצא, ואז, בחשיכה, ביקשתי מהחייל שעמד שם להיכנס. נכנסתי, ולמולי - מצבתה של רחל. נשברתי. נשכבתי על האבן ובכיתי כפי שלא בכיתי מעודי: הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי. כעבור זמן קצר נפקדתי” (אליעז כהן, מקור ראשון).

כ
לעצור את העולם

הזכות לעצור את העולם פתאום מהדהדת ברבים משיריה של דליה, ולאו דווקא בכיוונו של המוות. לעתים זו דווקא האהבה; בשיר ‘הזמן הניצוד ברשת’ כותבת דליה על סוג של מסע סיבובי, אך הפעם כאמור אין זה מסע של אבל: “שוב הייתי כאחת הילדות הקטנות, / שנוסעות בלילה אחד סביב לעולם כולו / ובאות עד ארץ סין / ועד מדגסקר, / ואלא ששוברות צלחות וספלים / מרוב אהבה, / מרוב אהבה, / מרוב אהבה” (כל השירים, עמ’ 67). לפעמים הזכות לעצור את העולם באה בבקשה קטנה מאישה בעלת חצאית משובצת: “היא רוצה וניל… / תן לה וניל” (‘פורטרט’, כל השירים, עמ’ 135) ולמרות קטנותה של הבקשה (“האם היא ביקשה ממך הרבה דברים? / תודה שלא.”), היא עוצרת את העולם, ולמרות קטנותה נדמה שאין לה מענה ולא יכול להיות לה מענה, כפי שאין גם מענה לבקשתן של הילדות הקטנות לאהבה. ואולי כאן המשותף לכל אותן דרישות העוצרות את העולם פתאום - אלו דרישות שלא יכול להיות להן מענה. אלו דרישותיו של הלב החפץ, שהעולם לעתים כה קטן לעומתן ולא יכול להכיל. “מותה נגרם קרוב לוודאי מכישלון חריף של הלב”, “מצאו שם הגדלה של הלב” (מתוך דו”ח הפטירה, ידיעות אחרונות, 16 באוקטובר 2005).

כ

אין מנחם לה

השורות החותמות את השיר: “אני רחל אמא שלך, / מתוך הכרה שלמה ורצון חופשי / אין לי מנחם”, במיוחד כאשר קוראים אותן בימים אלו, מעלות את המתח שבין האבל לנחמה. והלא גם במגילת איכה קראנו “כי רחק ממני מנחם” ו”אין מנחם לי”; אך ממגילת איכה אנו ממשיכים ל”נחמו, נחמו”, ולעומת זאת כאן זו בחירה מוחלטת במסע תמידי סביב חלל המוות, החורבן וחוסר המוכנות להתנחם. שני הקטבים, בהקשר של חורבן הבית, מיוצגים בוויכוח המפורסם שבין ר’ יהושע לפרושים:

משחרב בית האחרון רבו פרושין בישראל שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין. נטפל להם ר’ יהושע, אמר להם: מפני מה אין אתם אוכלים בשר? אמרו לו: נאכל בשר, שבכל יום היה תמיד קרב לגבי מזבח ועכשיו בטל?! אמר להם: לא נאכל. ומפני מה אין אתם שותים יין? אמרו לו: יין נשתה, שבכל יום היה מתנסך ע”ג המזבח ועכשיו בטל?! אמר להם: לא נשתה. אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל - שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים, מים לא נשתה - שמהן היו מנסכין מים בחג, תאנים וענבים לא נאכל - שמהן מביאין בכורים בעצרת. שתקו. אמר להם: בני, להתאבל יותר מדאי אי אפשר, ושלא להתאבל כלל אי אפשר; אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלים. עושה אדם עסקי סעודה ומשייר דבר מועט זכר לירושלים. עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירה דבר מועט זכר לירושלים. שנאמר (תהלים קלז): אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי.
תוספתא סוטה, פרק טו

האם ר’ יהושע הוא מהאומרים “עכשיו הזמן שתרחצי פניך / ותתחזקי / מה שהיה היה”? ואם אמנם כן, האם זאת רק מפני ש”אי אפשר” או (בגרסה אחרת של הסיפור) משום ש”אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה” - אבל אם יכולנו לעמוד מן הראוי היה לנו לחיות באופן תמידי את חלל החורבן? ואיזו עמדה יהודית יותר (אם ניתן לשאול כך): האם הבחירה בחיים שמייצג ר’ יהושע, או שמא חוסר הקבלה את סדריו של העולם ה’טבעי’ והשאלה התמידית והנוקבת עליהם, כרחל הממאנת להתנחם על בניה כי איננו עד שישוב, עד אשר יכלה המוות?
ואולי אלו עמדות היכולות וצריכות לחיות זו ליד זו, וה”דבר מועט” המשתייר (“ומשייר”) איננו נועד לצאת ידי חובה בעלמא כי “מה שהיה היה”, ולמרות קוטנו במישור המרחבי, למרות שהוא מותיר את רובו של המרחב לחיים ה’רגילים’ החייבים להימשך - במידת העומק, הוא פותח בהם חלל מפולש וחסר מענה.
עד שנענה.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435