הניגון כמודל חינוכי במשנתו של ר’ נחמן

אברהם זדה • 

התבוננות בפעולתו החינוכית של הניגון על הנפש לפי רבי נחמן.

כ

כ

כל פגישה עם עולם הצלילים מעוררת בנו תחושה. כמעט ולא נמצא אדם שהמוזיקה לא משפיעה על מצב רוחו ולו במשהו. המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחיינו: אנו שומעים את הצלילים בטבע, בזרימת הנהר, בציוצי הציפורים, בסערת הרוח ובמטר הגשמים. גם להתערבות האדם בטבע יש מוזיקה משלה: אם בהלימת הפטיש, בנסיעת המכונית ובכלי העבודה שלנו; ואם בהליכה ובדיבור ובמנגינה הבוקעת ועולה ממעמקי הגרון.

הפליאה הגדולה, החבויה בין התווים היא טיב הקשר וסיבת ההשפעה שיש לעולם הניגון והצליל על מצב רוחו של האדם. איך על ידי צלילים המופקים מכלים שונים, טבעיים ואלקטרוניים, ניתן לכוון את רוח האדם לתנועות גדולות של שמחה עד בכי?

זו השאלה הראשונה בה נרצה להתבונן. תקוותנו היא שמתוך שאלה זו נוכל לדלות, בעז”ה, הבנות חינוכיות שהניגון מלמד.

את התובנה שאי אפשר ליצור מוזיקה בלי הבנה רגשית של מהי אהבה אנו מגלים כבר אצל החכמים היוונים בתקופתו של סוקרטס ואפלטון:

יהיה זה חסר טעם לומר על הרמוניה שהיא מתפרדת ואף נוצרת מדברים מתפרדים… שהרי ההרמוניה אינה אלא התלכדות של צלילים, והתלכדות של צלילים אינה אלא התמזגות כלשהי, והתמזגות אינה יכולה להיווצר מדברים נפרדים כל עוד הם נפרדים… המוזיקה מיזגה את כל הגורמים הללו בהשכינה ביניהם אהבה ותמימות דעים, כי גם המוזיקה אינה אלא תורת אהבה העוסקת בהרמוניה ובקצב (“המשתה” הוצאת חרגול תל אביב מהדורה ראשונה תשס”א עמ’ 48).

 

הצליל כשלעצמו לא מהווה מוזיקה. מה שמיוחד במוזיקה הוא בזה שהיא מסוגלת ליצור הרמוניה מתוך מגוון רחב של צלילים. כל צליל עומד בזכות עצמו מצד אחד, ומאידך מצטרף ומתמזג עם צלילים נוספים בתוך מבנה מסוים של קצב. המוזיקה שוכנת בתוך ההרמוניה, ביכולת שלה לקחת כל צליל, ומלמדת אותו לתת מקום לצליל שנסמך לו. כחלק מהמבנה כל צליל הוא הכרחי, בלעדיו היצירה תהיה חסרה.

הצליל כיחידה סגורה לא מאפשר את יצירת המבנה. עליו להיות נכון לשחרר את גבולותיו מתוך נכונות להתחבר עם הצליל שלידו בהתמזגות שלא מבטלת את ייחודו ומתוך כך נוצרת כבר מנגינה. המנגינה נוצרת כאשר האהבה שוכנת בין הצלילים בבחינת פנים בפנים אחד לשני.

המנגינה היא כבר ישות כשלעצמה. היא אמנם רוכבת על הצלילים אבל היא מעבר להם. יש לה חיים משל עצמה. הצלילים והתווים קוטפים אותה מעולם המנגינות האידיאי שבו היא חייה עד שהגיע המלחין שהבחין בה ויילד אותה לעולם. כמו פרצוף אנושי - הפרצוף מורכב מכך וכך פרטים ואברים: עיניים, אף, אוזניים, פה, שיניים, לחיים וכו’ אבל אלה רק כלים שמאפשרים לפרצוף לצאת מההסתר לגילוי. (וברובד יותר עמוק: לתת מרחב לעיניים להתפשט החוצה בהבעת פנים שלמה. והעיניים מסתירות את הפנים - את הלב).

ישנם שני סוגי מלחינים: יש מלחינים אינטואיטיביים - קודם יש להם אינטואיציה שלמה, ברק שהבריק בהם ונפח בנשמתם לחן מסוים. ואז עבודתם הקשה היא למצוא את התווים שיבטאו אותה בצורה הכי טובה. וככל שיש למלחין שפה מוזיקלית עשירה כן ייטב ליצירה להתבטא. ויש מלחינים שאינם יודעים את הלחן אלא כמגששים באפילה מוזיקלית ומחפשים אחר התוו מתוך חוסר וודאות וידיעה, ומדלגים בעדינות עד שהם רואים בשלבים איך לנגד עיניהם מתפתחת לה המנגינה. לעתים מתוך תחושה שהיצירה זרמה דרכם והם רק היו צינור מיילד או לעתים בתחושה שהם אלה דרך ישותם ממש בנו אותה.

ר’ נחמן מדמה את המלחין לרועה צאן ולהיפך. יש בראייה זו הבטה מסוימת על המציאות לא רק כפיזית אלא גם כשירית (מלשון שיר). יש את שירת הבריאה כולה. המציאות היא שיר שיש לדעת לנגן ולשיר אותו. מה שמאפשר את מחזוריות העולם ותפקודו הנכון היא השירה. בזכות השירה העשבים גדלים ויש אוכל לבהמות וחוזר חלילה. העולם זקוק לשירה כדי להתקיים. ומאידך העולם עצמו הוא השירה הגדולה. כמו תינוק שנולד שעצם קיומו הוא שיר להוריו כך המציאות היא שירו של הקב”ה - “והנה טוב מאוד”.

בהקבלה חינוכית לנאמר עד כאן: דבר ראשון, אולי צו ראשון, הצליל המנחה יהיה של אהבה. אהבה גדולה ואינסופית של המחנך אל תלמידיו. מה שצלילים צריכים יותר מכול על מנת לצמוח זה את אהבתו הכנה של מחנכם. מבלי זה נבול יבול כל פרח ויתכנס כל צליל אל עצמו. כחומה אטומה אשר איש לא יכול לבוא בשעריה. עליו להיות בעל עין טובה לראות את הטוב שבתלמידו. לראות מה מייחד אותו, איזה צליל מיוחד בוקע ועולה ממנו, בעזרת חדות ההקשבה והראייה. מה שר’ נחמן מבאר בתורותיו על כך שהצדיק מלמד על צאן מרעיתו את כף הזכות. רואה בהם את הנקודה הטובה. הנקודה הטובה היא הצליל הטהור הנשמתי שנשטף בתהליך צחצוח פנימי.

רועה הצאן יודע להקשיב ויודע להלחין. שתי תכונות בסיסיות שקיימות במלחין אמת. וכפי שכתבנו על שני סוגים של מלחינים. מחד הוא יודע להקשיב לצלילים העולים מולו. לראות את הטוב שבהם ומדוע הם בעצם “טובים מאוד”. מאידך הוא לא משאיר את הצליל כפרט כשלעצמו אלא מחבר אותו אל צינור של אהבה שמפגיש אותו עם צלילים השונים ממנו וזה לומד לכבד אותם ולהתכלל עימם. בכוח אהבתו, יש במחנך את היכולת ליצור הרמוניה שיודעת את גבולותיה.

כך נוצר גרעין פנימי שמהווה את הישות המאחדת את כל הפרטים שלה לכדי מהות אחת. מהות שיש לה פרצוף ואופי. פרצוף כיתה. יש לו עיניים ובעיקר יש לו לב. מוזיקה עם נשמה.

הצלילים הם גוף. המנגינה נופחת רוח חיים בגוויה. רוח החיים היא האהבה - ההרמוניה שיש בה שלמות פנימית ולא רק חיצונית אסתטית.

במובן הזה המלחין הוא חלק מנשמת אפה של המנגינה. תהליך (ואולי מהלך) המנגינה הוא בשורש נשמתו. המחנך הוא בבחינת מלך ואין מלך בלא עם. הוא כלי ששם עצמו ריקן אל התלמידים ואז יש ביכולתו להעניק להם מחכמתו ובינתו.

יציאת מצרים המוזיקלית נכונה על כל אדם. יציאה מהמיצרים הפנימיים היא חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה. שבירת הקירות הדמיוניים של האדם.

הנגינה נמצאת שלב אחד מעל לשתיקה. המדרגות הן בסדר זה: שתיקה, דיבור, צעקה, שתיקה וניגון:

ישנה שתיקה ריקה מתוך קטנות מוחין שפשוט אין מה להגיד. משהו ילדותי. כאשר הפנימיות מתחילה להתמלא ואולי כשההקשבה מתחילה להתרחש אזי יוצאים מריקנות פנימית ומתעוררת תשוקה למפגש. התשוקה יוצרת את הדיבור.

הדיבור יוצא אל הזולת. נכון לפגוש אותו. ישנה ישות שמטפסת ורוכבת על האותיות והמלים. ישותו של הדובר מתרחבת ופולשת אל הזולת ונוצרת נקודת מפגש בדיבור של זה ובהקשבה של זה. ובדיבור חי ואמיתי שחושף את הישות בצורה נקייה ומקולפת ישנה אהבה והרמוניה. ההתרחשות האמיתית נעשית ברובד המוזיקלי של הדוברים. הבעות הפנים והתנועות והקולות שישנם בדו השיח. התוכן הוא החומר המוצק להתרחשות רוחנית.

בנקודת המפגש נוצר איזון עדין בין הנשמות. איזון של התשוקות לכדי התכללות. יש איזון שמכיל בתוכו את תנועת הרצוא ושוב יחדיו. שם ישנה שתיקה שאי אפשר ולא כדאי לדבר אותה. הנשמה נפגשת עם נשמת הזולת. מפגש שנמצא מעבר למלים. מה שמתבטא הוא רק הלבן שבין האותיות. האין. העונג העליון. אהבה שבה הישויות נשאבות לכדי שכחה עצמית ומתעצמות מאידך.

לעתים ישנו שלב שבו היכולת לדבר נעלמת. ישנו סירוס במקום ברית. הסירוס נעשה על ידי הזולת לעתים אף לא במכוון, עצם נוכחותה של ישות אחרת היא מסרסת וזו משנה את הסטאטוס מזולת שעומד למולך בגובה העיניים לאחר שמתבונן בך במבט מסרס. ואזי ישנם דיבורים רבים שנדחקים אל חלל השאול שבבטן וזו מצטמקת ומתרחבת וכואבת, כי ישנה שתיקה אך זו כבר שתיקה כבדה. לא מלאה ולא ריקה. פשוט מעיקה. מעוברת. ומצטברים קליפות רבות, דמיוניות ושלשלאות של שתיקה חובקות וחונקות את הנשמה. אז מציאת נתיב המילוט יכול להיווצר בזכותה של צעקה מתוך השאול. הצעקה שמנערת את הקליפות באירוע טראומטי. בחשיפה חזקה אל הממשי. צעקה כזו מאפשרת כמו שיטפון במדבר לחזור להלך בנתיבים שנחסמו.

ישנו שלב עליון וגבוה מכל אלה שהוא הניגון. ניגון האמת. הניגון שלא מבחין בין האותיות לרווחים שביניהם. יודע הוא שהוא זקוק לצלילים ולרווחים שבין הצלילים. לחלל הפנוי שבין האותיות. מקום שנמצא מעבר לטוב ולרוע. שבו כבר המציאות מתאחדת ומתלכדת לכדי נקודה אחת. אין הבדל בין הסובב לפנימי בין העיגול ליושר. כי כולא חד. הוא מגלה שהאהבה היא פן אחד של מטבע שבו גם הצד השני הוא גילוי לא פחות. גם ההסתר הוא גילוי. ההעדר והישות היינו הך. זה הניגון שבחלל הפנוי שרק מי שהיטיב לעבור את השלבים הקודמים וחווה את האהבה בעומקה ואת ההתכללות והשתיקות השונות, יכול לדעת שהאהבה והשנאה הן אותה גברת בשינוי אדרת. שהרוע הוא גילוי אלוקי אף יותר גבוה מהטוב. ושלא נדע. והפלא הגדול מכל אלה שלמרות ובגלל כל זאת ישנו ניגון שמתנגן לו. על קו התפר בין היש לאין. בין הקיים ללא קיים. בין הכול ללא כלום. משם הוא יונק - מתוך הפער שטבוע עמוק בנשמת אפה של הבריאה.

במקום הזה רק צדיק האמת יכול לשכון. ברוב חוצפתנו העזנו לכתוב את הדברים אך לחוות אותם יש להיטהר ולספור שבע שבועות תמימות תהיינה. לנקות עצמנו מבלבולים ודמיונות. יש לטעום ויש להיות. ויש אין ואין יש ויש אין שהוא יש ואין יש יש אין. וד”ל.

ונחזור לענייננו: בית המקדש, אומר ר”ן, הוא בנוי מהנקודות הטובות של עם ישראל כולו. אוסף הנקודות האלוקיות שבכולם מהווה את המקום שבו שורה שכינה. ברגע שכל אחד תופס את עצמו כאינסופי אזי הוא מחובר לאלוקות ומתחדש בכל יום כמעשה בראשית. כמו ילד.

בבית המקדש הייתה נגינת הלויים. נגינה של כל הנקודות הטובות גם יחד. המקום שבו נוגנה הסימפוניה האדירה של המציאות כולה. שירת הבריאה הייתה עולה ממקום המקדש. מהחיבור בין עליונים לתחתונים. חיבור של דמיון ושכל. חיבור שמאפשר את העלאתם כלפי מעלה וחידושם של כל הנקודות הטובות דרך הזיווג של הכרובים. באותה התכללות של הנער והנערה שעל פני הכפורת בקודש הקודשים. בית שאין בו שירה אין בו שכינה. אין בו אהבה. חיים חסרי שירה הם לא חיים. יש בהם ריח מיתה ל”ע.

הניגון הוא תבנית רגשית. הוא יוצר בנו תחושה. עשרה מיני ניגונים יש ששילובם מעורר שמחה, מתקן את הברית. כי הברית זה החיבור עם הזולת. והניגון מחולל את המפגש איתו. עשרה נקודות טובות מאירות שמחברות אותנו לשלמות, וזו יוצרת שמחה. אין שמחה אלא בשלום, בשלמות, בשלמים. השמחה נוצרת על ידי הבירור של הדמיון. הוצאת הנקודה השכלית הטובה מתוך הבלבול והכאוס, בתהליך של בירור ובניית הניגון, וממילא השמחה, מתוך זה. כי בשורש כל דבר מסתתר לו הניגון שמחייה אותו. ולקיחת הניגון ובירורו, והכנסת נשמה יהודית בו, מוציאה אותו מתוך העטיפות הגשמיות, ומעניקה לו נופך רוחני ענוג ונפלא. ומכיוון שנוגעים בנקודת העונג שבניגון, על ידי העלאתו ומציאת הטוב שבו בוקעת ועולה השמחה מכל אברי הגוף, עד לריקוד של הגוף כולו מהשכל והרגש והרגליים: מושכל, מורגש ומוטבע. כי ישנה שלמות שהיא הרמוניה בין כל החלקים, בין השונה והדומה.

ואין לשכוח את כלי הניגון של הבעל מנגן. כשהמנגן מנגן בדבקות עצומה, אזי הוא בטל אל הכלי שאיתו הוא מנגן ונהפך לאחד עימו, וממילא הוא צינור לניגונים גבוהים במיוחד באותו הזמן ולדיוקים גדולים מאוד. היכולת להרפות וללחוץ בזמן הנכון ובשלב הנכון מגיעה ממקום של דבקות. כי כל זמן שזה מגיע מהשכל אזי נראה הדבר כטכני ומלאכותי. אולי אסתטי אך חסר חיות. ובזכות אותו ביטול ישנה המתקת הדינים שבהרמוניה. הנוקשה נעשה לרך וענוג. הדינים הם של אהבה ומקובלים ורצויים.

ורועה הצאן שמגדל את תלמידיו וילדיו אל לו לשכוח את כלי הנגינה שאיתו הוא מתחבר אליהם. על ידו הוא שר להם ומשמח אותם. מרעיף אליהם אהבה מנשמתו. בונה אותם ומלמד אותם את סוד הבירורים והייחודים. סוד ההתכללות. הקשבה לשירת הבריאה ושירת הנשמה. בעין טובה לקבל את התורה מבחוץ לבפנים. לגלות את סוד הייחוד העליון והתחתון. את סוד הברית העליון והתחתון. המעור והלשון.

 

 

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435