הקדושה בשואה – שיח לפרשת קדושים, יום הזיכרון לשואה ולגבורה

זוהר מאור • כ"ז ניסן תשע"ט

שתי נקודות מבט הפוכות זו מזו על הקדושה שבשואה – האם הקדושה נוכחת באין האלוקי או ב’מלוא כל הארץ כבודו’ – הרב שג”ר ושמואל ז’ כהנא

ב

ב

השבוע ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובסופו נקרא את פרשת קדושים שבמרכזה עומד מושג הקדושה והצו להיות קדושים. איזה אופציה של קדושה השואה עשויה להנחיל? זאת לאור העובדה שהיא מקרה כמעט יחידי בהיסטוריה היהודית שבו המאבק ביהדות היה מחולן: הנאצים נאבקו ביהדות כגזע ולא כדת, וכך בעצם שללו את האפשרות של “מוות על קידוש השם”.

את התשובה נחפש בעזרת שתי דמויות: הרב שג”ר, דור שני לניצולי שואה, שהשואה נוכחת-נפקדת בהגותו; ושמואל ז’ כהנא, המכונה שז”ך, שאת כתביו על השואה ערכתי לספר שיצא לפני מספר חודשים. שז”ך שהה בוורשה בחודשים הראשונים לכיבוש הנאצי אך נמלט ממנה עוד לפני יישום הפיתרון הסופי. למרות זאת, השואה השפיעה עליו עמוקות, והוא הקים את מוסד ההנצחה הממלכתי הראשון (שקיים עד היום) – מרתף השואה.

עבור הרב שג”ר, חוסר המובנות של השואה, ההסתר האלוקי, והאילמות שהיא גוזרת על השיח הדתי, הופך אותה לביטוי לקדושה שמעבר לעולם, שמעבר להבנה:

ובנוגע לאלוקים, שהשואה חשפה בו את ‘הנורא האלוקי’ שלמעלה מ’דמות אדם’, האם פנים אלו מותירות אותנו חסרי הגנה, חשופים לשרירות לב? האם אלוקים יכול לנהוג באופן קפריזי? האם אין כאן התגנבות של עולם נטול אלוקים למגרשו של אלוקים?! הדת מלמדת שלא כן הדבר - חלילה לאלוקים מעוול, ‘אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא’ (דברים ל”ב, ד) - אך איזה מובן יש למשמעות חסרת משמעות? גם אם יש משמעות, הרי היא בבחינת דיפרנד: מחד, לא מושגת באופן אנושי, ומאידך, האנושי לא יכול להפוך לא-אנושי ובכך להשיג את המשמעות הזרה לו. איזו משמעות יש לאמירה שיש ‘שם’ משהו, משמעות, חוץ מעצם האמירה, ידיעת העובדה, ולא ידיעת המציאות עצמה? ושמא זו כוונת הרבי מלובביץ’ באומרו כי ‘אין לנו שום הסבר וביאור כלל וכלל על השואה, כי אם רק ידיעת העובדה שכך עלה במחשבה לפני’? האם עצם האמירה חסרת המשמעות מתפקדת כמו ‘התארים השליליים’, כדיפרנד? ‘בדיפרנד, משהו “מבקש” להתבטא בהיגדים, וסובל… כתוצאה מכך שאינו יכול לעשות זאת מיד’  - האם האמירה חסרת המשמעות על המשמעות היא בעצם מפגש עם משהו המבקש להתבטא אך אינו יכול לעשות זאת?

(ביום ההוא, עמ’ 76).

במובן זה, השואה היא היא הקדושה - במובן של הטרנסצנדנטי, או במונחיו של רודולף אוטו - הנומינוזי, מה שהוא מעבר להבנה, מעבר לשפה: ‘”קדושים תהיו כי קדוש אני” - יכול כמוני? קדושתי למעלה מקדושתכם’ (ויקרא רבה כד ט).  כמובן, השואה אינה מופע יחידאי של קדושה זו: המעיין בכתבי הרב שג”ר, כמו בפירושו לתורה ס”ד בליקוטי מוהר”ן יראה שכך הוא הבין את משמעות החלל הפנוי לפי רבי נחמן: אלוקים בוודאי נוכח ומתגלה, אבל לא ניתן להבין את ההתגלות הזו; היא חייבת להיות פרדוכסלית, מעבר לשפה (בחלל הפנוי אין אותיות) כדי לשמור, מחד, על האלוקיות שלה, ומאידך לאפשר קיום עצמאי לעולם.

למרות ששז”ך עמד בפני חוויה דומה של השואה כגילוי של הבלתי מובן, תפיסת הקדושה שלו הפוכה, לפחות ממבט ראשון:

כשנחרב המקדש ולא יכלו לקיים את המצוות הקשורות עם המקדש, הקורבנות התמידים והמוספין, קבעו חז”ל שיש ללמדם או לעשות זכר כל שהוא במקומם; למדו את דיני המקדש ויצאו חובת מצוות המקדש או עשו זכר להם שנחשב להם כאילו קיימום.  ועכשיו, במחנות, אין ביכולתנו לקיים את המצוות בכלל - וגם להן יש תחליף, תפילה או לימוד, ואם זה בלתי אפשרי יש תחליף נוסף החשוב מכל, שיש בו מעין קדושה עליונה, קודש קדשים, קדושת השם: האדם בעצמו בכל אבריו ובכל גופו נעשה המצווה, ועל זה נאמר: “נעשה אדם בצלמנו”   [האדם] הפך לקודש קדשים, למצווה קדושה.

אדם מישראל, שלא יכול בשואה לקיים מצווה, הרי הוא בעצמו נהפך למצווה, והוא נהפך לתורה חיה, סובלת ומאירה. וכך אומר ר’ יואל לחברו במחנה בשעה שמובילים אותם בפורים לתאי הגאזים, “הצטערתי שאין בידי לקיים השנה משלוח מנות והנה נהפכנו אנחנו בעצמנו למשלוח מנות, שתי מנות, הגוף והנפש, משלוח מנות לשמים…

(גוילין נשרפין ואותיות פורחות, עמ’ 84)

ובקטע אחר:

הקב”ה אומר לישראל, “הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו”. ובמציאות של השואה נתקיים ההפך, את תורתו עזבו ואותו שמרו, אולם על ידי זה ששומרים עליו נהפכו כל החיים לחיי תורה ולמצוות, הכל נתקדש במצוות קידוש השם. ועל ידי זה נהפכו כל החיים שבמחנות לחיים קדושים, ונתמלאו בתורה ובמצוות. וכל השלדים שהסתובבו במחנות, המוזלמנים והאטוּמים, נהפכו לגיבורים, גיבורים המקדשים שם שמים. השריד הוסיף: “במחנות שבהם הייתי לא {היה ניתן} לקיים מצוות והחיים היו חיי עבדים, אסירים נידונים למוות, חיים חילוניים של חולים כרוניים נטולי תקווה, אולם יחד עם זה היתה בהם קדושה מסוימת. מצוות התורה לא היו אבל קדושתן היתה בכל החיים. כך הרגשנו וכך היה: החילון נתקדש”.

בשעה שאמר לי את זה, נמשכה מחשבתי למפעלו הכביר של הרב קוק זצ”ל שהצליח לקדש את החולין שבבנין הארץ. הכל קדוש שם והכל קדוש כאן. תקופה של התגברות קדושה

(שם, עמ’ 85).

לפי שז”ך השואה לא מהווה גילוי של האין האלוקי, אלא להפך, של ‘מלוא כל הארץ כבודו’. דווקא מכיוון שהמאבק הנאצי ביהודי נעדר לכאורה ממד דתי, ודווקא בגלל שהמציאות במחנות העבודה וההשמדה לא באה לשלול את היהדות אלא את עצם האנושיות,  הפכה עצם האנושיות, עצם החיים האנושיים לגילוי האלוהי הנשגב ביותר. למרות ההשוואה של שז”ך לתפיסתו האימננטית של הרב קוק, בכדי להעניק פשר לעמדתו של הראשון עלינו להבחין ביניהם בחדות, נוכל לעשות זאת לאור המדרש הידוע הבא:

“כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור, שניהם שוין?! אף על פי שכתוב בשבת זכור ובעמלק זכור אינן שוין… השבת כתיב בה ‘זכור את יום השבת לקדשו’, לכבדו במאכל ובמשתה ובכסות נקייה, ובעמלק כתיב ‘זכור את אשר עשה לך עמלק’, על מה אתה זוכרו על שולחן ריקה שנאמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים”

(תנחומא כי תצא).

“מלוא כל הארץ כבודו” של הרב קוק והחסידות הוא “על שולחן מלא”, ממקום של מלאות, ורגשת הטוב במציאות עצמה. השואה לעומת זאת, היא תחושת הנוכחות האלוקית בכל ממקום של פרדוכס, של ריקות. כאן חזרנו לתפיסתו של הרב שג”ר - החלל הפנוי מאפשר לנו לחזור לעולם ולמצוא קדושה בו עצמו - זוהי קדושה שמעבר לאותיות, הקדושה של הניגון הנפלא שצדיק האמת מוצא בחלל הפנוי, כפי שמתאר רבי נחמן בתורה סד.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435