הרב יאיר דרייפוס: מפגש עם חב”ד

הרב יאיר דרייפוס • ז' בכסלו תשע"ט

אימת הדין בימים נוראים עפ”י אדמו”ר הזקן איננה מגיעה מחרדת הדין אלא מריבוי החסדים שביום

 

 

דיבוריו של אדמו”ר הזקן לימי הרחמים טלטלו אותי כהוגן והשפיעו עליי השפעה מרחיקת לכת בעיצוב דרכי בעבודת ה’. אדמו”ר הזקן מפרש את הפסוק התמוה “כי עמך הסליחה למען תורא” (תהילים קל) - והלוא הסליחה מפוגגת את היראה. הוא מסביר שאימת יום הכיפורים אינה תוצאה של הדין, אלא של ריבוי החסדים שביום הזה דווקא. החסיד, הוא מלמד, אינו יכול להכיל את גודש האהבה והטהרה, והוא ירא שמא אינו ראוי. זהו החשש מעורר האימה המלווה את הימים הנוראים: האם נצליח להמשיך שוב את הרצון האלוקי הנעלם למלוכה ולקיום העולם? האם אלוקים יחפוץ לגאול אותנו? הפחד שלא נזכה לחסד האלוקי ולגאולה, זהו הפחד העמוק. כך באה לשיאה חוויית האדם הנברא, חסר האונים. מן המקום הזה נפתח הלב לאהבתו יתברך, להכלת שפע בלי גבול.

כששמעתי לפני שנים רבות בשמו של אדמו”ר הזקן שאימת יום הכיפורים איננה מחרדת הדין של מלך יושב על כיסא דין, ברוח שחונכתי בישיבות בצעירותי, אלא תוצאה של רוב שפע וטהרה אינסופיים שיורדים לעולם ביום הכיפורים, ושמרוב שפע אין כלים להכילם והכלים נשברים וחוויית השפע הזה מבהילה ומעוררת אימה, התהפכה תודעת הימים הנוראים אצלי לחלוטין. ואני חב תודה עמוקה לאדמו”ר הזקן שפקח את עיניי, והמתיק לי את יום הכיפורים, והוא התהפך אצלי להתענגות בלב טוב.

*

“אין עוד מלבדו,” זה המוטו של חב”ד, ומשמעו שלילת קיומו הנפרד של העולם. העולם איננו יש ודבר העומד בפני עצמו, מסביר אדמו”ר הזקן[1], הכול אלוקות. המבט הסובייקטיבי כי העולם הוא יש מובחן, פרטיקולרי, איננו אלא סמיות עיניים. תכלית עבודת החסיד היא להשיב את היש לאין, לזכות להארה מיסטית שבאמת אין עוד מלבדו. מזאת מתפתחים מושגים חב”דיים רבים, למשל ‘ביטול היש’, שמשמעו הכנעה, תנועה רצונית שבה האגו המתבונן מצניע את ישותו נוכח האינסופיות האלוקית, ולמעלה מזה - ‘ביטול במציאות’, מצב של התאיינות האגו, הארה גבוהה של ביטול הפער שבין נברא לבורא, התכללות הנברא באור אינסוף.

אך הביטול החב”די המטהר אינו עוצר בשלילת העולם, אלא פונה גם אל האמונה הדתית עצמה. גם עולם זה, עם כל רוחניותו, אחוז במושגים ובהבחנות החוצצים בינו ובין האינסוף. עמדה זו טעונה התבוננות מעמיקה, ויש לה השלכות מרחיקות לכת בעבודת ה’. כאן נתבונן בכמה מהן, ונפתח בתיאור המאמץ החב”די לעמעום הדרמטיות של הימים הנוראים, ההופכים לזמן שהוא ‘יש ודבר בפני עצמו’. נוכח השלווה האלוקית ‘כולא קמיה כלא חשיב’, ואין משמעות אקוטית לימי הרחמים יותר מלימים אחרים. הימים הקדושים, כמו גם השמות הקדושים, שייכים לנגלה, לרובד הנמוך והתשתיתי של עבודת ה’. למעלה ממנו - טיהור היש וביטולו.

תחילת התקופה הנשית

במקום אחר מלמד אדמו”ר הזקן שיש תורת סיני שהיא בחינת אירוסין, ויש תורת משיח שהיא תורת נישואין. במעמד הר סיני התגלתה רק חיצוניות התורה, התורה בבחינת אירוסין, ורק לעתיד לבוא תתגלה הבחינה הפנימית, העונג של התורה, שהוא בבחינת נישואין:

ולהבין הטעם מפני מה אמר על לעתיד דווקא ‘משמח חתן עם הכלה’ - העניין כי יש אירוסין ונישואין. כי בזמן הזה הוא בחינת אירוסין… כי במתן תורה, אף שהיה גילוי פנים בפנים, היינו רק בבחינת חיצוניות בלבד, באיסור והיתר; אבל פנימיות התורה… לא נתגלה אז עדיין… והרי זה דומה לבחינת אירוסין, שגם שם אינו נמשך עדיין בבחינת פנימית רק הארה חיצונית… אבל לעתיד שיהיה בחינת גילוי פנימיות התורה… אז יהיה בבחינת נישואין… ולכך החתן הוא אומר ‘הרי את מקודשת לי’ והכלה שותקת, אבל לעתיד כשתתעלה מעלה מעלה, אז תהיה גם כן משפעת ונקרא ‘קול כלה’.[2]

אדמו”ר הזקן קושר בין התגלות תורת הנישואין, תורת העונג והפנימיות, ובין התעוררות הנשיות והופעת הקול הנשי. דברים אלו התעצמו אצל האדמו”ר האחרון רבי מנחם מנדל. הוא לימד שהפמיניזם הוא מסימני הגאולה, התנערות שכינה מעפרה. אדמו”ר הזקן פרץ דרך חדשה לדבר לא רק על האדם אלא אל האדם ואנושיותו, לבשר תורה ושפה חדשה, תורה של עונג ושל ממשות קיומית, של זיווג וייחוד בין גבריות לנשיות באדם, ולאותת לשחרור התודעה הנשית. היציאה מן הגלות ברחמים שוב איננה תלויה רק בהתגלות מחודשת של אלוקים, אלא בגילוי הפנים של האדם.

האיזון בין הצדדים הכרחי לקיום התורה והאמונה. ליבא לפומא לא גליא - תורה שכל הווייתה גלויה עלולה לאבד את הרוח, את הכריזמה. אמנם היא התשתית שעליה נשענת המסורת, הכובד ההכרחי של הנאמנות לברית, אבל עם זאת האמונה טעונה טיהור כדי שלא תהפוך בעצמה להיות יש ודבר העומד בפני עצמו.

[1] בשער הייחוד והאמונה פרק א ואילך, ובדרושים רבים.

[2] תורה אור ויגש מד, ד.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435