הרהורים על בריאה וחורבן

הרב יאיר דרייפוס • תשע"ז

ש

ש

‘ויאמר ה’ אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה…כי ניחמתי כי עשיתים’

‘ויקרא את שמו נח לאמר

זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו

 

א. הבריאה כסיפור של נח

שלושה ראו עולם בנוי וחרב ובנוי - נח דניאל ואיוב.

סיפור בריאת העולם הוא סיפורו של נח שראה עולם בנוי וחרב ובנוי, ששרד את המבול ונפתח לספר. לשחזר שמים וארץ ועולם של דומם צומח חי מדבר דצח”מ וגן עדן וקול אלוקים בגן ועץ החיים ועץ הדעת וכמיהות אינסופיות וחלומות גדולים ואיש ואישה וזוגיות ופוריות ונחש ותאוות והתחלת אנושות ובריאת שפה ורמזים לעולמות התהו שקדם וערב שבת בין השמשות של עולמות השדים שלא גמרו להיברא ואינסופיות הטוב והמאיר ואינסופיות המחשכים והמפלצתיות, ופער טראגי בין בורא שהוא ושנותיו לא ייתמו, לבין נבראים שהם כצל עובר וכחלום יעוף, ומאידך נברא אדם חירותי ובעיקר חופשי שבכוחו להיות כאלוהים בורא ומחריב, נבראה תודעה מפוצלת של סובייקט אנושי אצילי ופגום, נשא של פערים בין אובייקט לסובייקט, בין תוהו לתיקון, בין מקיף לפנימי, בין הכנעה לחופש, בין דוכרא לנוקבא, בין בורא לנברא, בין דין לרחמים, בין ראשית לבין אחרית, בין מזרח לבין מערב, בין חלל פנוי חרב לבין מליאות של ברכה ושמחה, ונבראה התגלות וטבע, דין ורחמים, דיבור ודממה, ניגון ושעשועים, שמים ואדמה, אור וחושך, מדבריות וימים מודע ועל מודע, אונה שמאלית של מלל ותודעה ואונה ימנית של תמונות דמיון ופנטזיה, ועוד מיני פצלות ופצלי פצלות, שנעות בין הבעה לבין מה שלמעלה משפה.

 

ב. קללת האדמה ותיקונה[1]

‘ולאדם אמר…ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך’[2]

‘…לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי’[3]. בעקבות חטא אדה”ר הופרה הזיקה בין האדם לבין האדמה. נח הובטח שיבוא תיקון לקללה. כך מפורש בפסוק[4]: ‘ויקרא את שמו נח לאמר, זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה’.

רש”י בשם התנחומא פירש: התקין להם מחרשות מגלות וקרדומות. הטכנולוגיה והציויליזציה הם התיקון לקללת האדמה. זו הנחמה  פורתא - השימוש במדע ובטכנולוגיה לתיקון הקללה הקדומה.

לעומת זאת - כיוון שונה במדרש רבה[5]: ר’ יוחנן אמר…אלא בשעה שברא הקב”ה את אדה”ר השליטו על הכל; הפרה היתה נשמעת לחורש והתלם נשמע לחורש. כיון שחטא אדם מרדו עליו - הפרה לא היתה נשמעת לחורש והתלם לא היה נשמע לחורש. כיון שעמד נח - נחו. ומנא לן - נאמר כאן נייחא ונאמר להלן ‘למען ינוח שורך וחמורך’, מה נייחא שנאמר להלן נייחת שור, אף כאן נייחת שור.

רשב”ל אמר…עד שלא עמד נח היו המים עולים ומציפים אותם בתוך קבריהם..כיון שעמד נח - נחו. נאמר כאן נייחא ונאמר להלן נייחא - יבוא שלום ינוחו על משכבותם, מה נייחא האמורה כאן נייחת קבר אף נייחא האמורה כאן נייחת קבר.

הכיוון של המדרש ברור: התיקון הוא בעצם יצירת החוקיות של הטבע. לפני נח שולטים בעולם כוחות שונים, לטבע אין חוקיות. עם נח חודר ה’לוגוס’ לעולם, נוצרת משמעות ברורה של חוקי טבע סדירים. לפי התורה הטבע אינו מבוסס על חוקיות עצמאית קשוחה ובלתי ניתנת להפרה. הטבע הינו ברית של חסד – אלוקים מתגלה בטובו בטבע שיש בו סדירות וחוקיות. אלמלא ברית זאת היה האדם נותר חשוף וחסר הגנה מפני זעמו של האל.

מנוחת השבת מסמנת את בריאת המנוחה - נוח, הטבע נח, ההוויה במנוחה, אינה אחוזה תזזיות בלתי נשלטות.

אפשר, כמובן, לראות התאמה בין מדרש רבה לבין התנחומא, באופן שיצירת המדע היא חלק משִיבת הטבע לחוקיות ולשליטה.

 

ג. בריאת החוקיות כתיקון קללת הכאוס

הטבע הוא כאמור הגילוי של הברית ושל החסד האלוקי. כך במדרש[6]:

אם בחוקותי תלכו..ונתתי גשמיכם בעיתם - חוקים שבהם חקקתי את השמים ואת הארץ, שנאמר [ירמיהו לג] ‘אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי’, חוקים שבהם חקקתי את השמש ואת הירח, שנאמר [שם לא] ‘כה אמר ה’ נותן שמש לאור יומם, חוקת ירח וכוכבים לאור לילה’. חוקות שבהם חקקתי את הים שנאמר [משלי ח] ‘בשומו לים חוקו’. חוקות שבהם חקקתי את החול שנאמר [ירמיהו ה] ‘אשר שמתי חול גבול לים’. חוקים שבהם חקקתי את התהום שנאמר [משלי ה] ‘בחוקו חוג על פני תהום’ - חוק וחוג לגזירה שווה.

בריאת החוקיות בעצמה היא גילוי החסד הגבוה שגאל את העולם מכָּאוֹס. בדרך כלל תופסים את חוקיות הטבע כניגוד לאמונה. לעיתים נדמה שהגילוי הגבוה של הקב”ה הוא בארועים החריגים, בניסים, במאורעות יוצאי דופן. המדרש מלמד שחוק הוא חקיקה של נוכחותו יתברך. האמונה מתעצמת דווקא מתוך היות העולם כפוף לחוקיות.

גם במישור של עבודת ה’ - בנפש, נדמה כאילו ההתמדה והקביעות מרחיקים מהאמונה, מהממשות הרוחנית ומהריגוש הדתי ורק התרחשויות יוצאות דופן עשויות לעורר באמת.

האמת היא הפוכה; הדברים החריגים הם מקריים. אי אפשר להגיע לשום הישג של ממש ברוח או בחומר בלא ההתמדה, הקביעות והשיגרה. רק בכלים של התמדה ניתן לכונן את האמונה.

חז”ל מלמדים שהשראת שכינה בעם ישראל אחוזה בהיותו מיוחס. ‘אין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות בישראל’- השראת שכינה אפשרית רק בעם שיש לו אבות, עבר, שורשים, רציפות משפחתית גניאולוגית, מסורת מדור לדור וכיו”ב. התפרצות רוחנית מזדמנת ומקרית היא אפיזודה ואין לה ממשות. לאוה”ע אין יחוס וממילא אין אצלם אמונה[7].

גם במישור האישי, חיי האדם ואמונתו מקבלים את משמעותם הממשית מכוח היותו המשך של אבותיו ואבות אבותיו. רק מפרספקטיבה כזו יש למעשה האדם ערך אובייקטיבי ממשי ולא מיקרי. התפרצויות רוחניות וריגושים מזדמנים הינם נטולי משמעות.

 

ג. הכנעת האדם לחוקיות של הטבע

‘עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו’[8].

בבבלי[9] ישנן שתי מימרות של ריש לקיש:

ואמר ר”ל מאי דכתיב ‘עובד אדמתו ישבע לחם’ [משלי יב] אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה ישבע לחם ואם לאו לא ישבע לחם. [רש”י: כעבד לאדמה לעסוק בה תמיד לחרישה והשקאה וניכוש ועידור]

ואמר ר”ל עכו”ם ששבת חייב מיתה שנא’ ‘ויום ולילה לא ישבותו’ [רש”י: ..וקא דריש ליה לא ישבתו ממלאכה, דאבני אדם נמי קאי]

כוונתו של ר”ל ברורה: האדם כפוף לחוקיות של הטבע. ההתמדה של אדם בעמלו ובמלאכתו טבועים בו כחוק טבע. מי שאינו עמל בכול כוחו בהתמדה מפר את חוקי הטבע ואין לו זכות קיום.

באשר לעבודת האדמה - האדמה אינה מצמיחה מאליה בדרך נס עצי גן עדן. העמל הרצוף של חרישה וזריעה ושאר מלאכות הוא המעורר את כוחה של האדמה, והוא גם המקור לשובע. השביעה היא הביטוי למליאות, להפנמה של החיים ולהפיכתם לבעלי ערך. זה התיקון לקללת האדמה.

 

גם בלימוד תורה, השובע והמליאות אינם תוצאה של הברקות והתנוצצויות שמיימיות חדשות, אלא של עיסוק בדברים ישנים ומוכרים בהתמדה ובקביעות. הרבה פעמים אנחנו מגלים שבעצם אין צורך לעשות דברים חדשים, שהישן הוא טוב ושצריך לעסוק במאמץ אינסופי של שיפור והתקדמות הדרגתית. זה בעצמו הופך לדרך של התחדשות. השיפור הינו פרי של התמדה ועקביות ויכולת להתרכז במשימה מסוימת לפרק זמן קצר או ארוך. הקידום הממשי של האדם נובע מיכולתו להחליט ולציית להחלטה בהתמדה בלי להיכנע למצבי רוח ולחוסר עקביות. יום ולילה לא ישבותו.

ש

ש

ש

 

 

[1] דברים שלמדתי מהרב שג”ר

[2] בראשית ג, יז

[3] בראשית ח, כא

[4] בראשית ה, כט

[5] בר”ר כה, ב

[6] ויק”ר לה, ד

[7] בעל ה’תורה תמימה’ פירש ששבע מצוות בני נוח אינם ביטוי לאמונה אלא לסדר חברתי מתוקן. כך כתב:

…כי הנה תוכן שבע מצוות של בני נח ידוע; דינין, ברכת השם, עבודת אלילים, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מן החי. והנה כל המצוות האלה אין בהם אף שמץ רוחניות, רק כולם מיוסדים על קיום העולם וישוב העולם וישוב המדינה וחיים בטוחים של חברת האדם וקניניו ורגש חמלה ורחמים על היצורים, כאשר יבין ויודה כל בר דעת.

[פ’ וזאת הברכה ל”ג, ב]

[8] בראשית ח, כב

[9] סנהדרין נח:

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435