השמר לך פן תזכור את ה’

אחיה סנדובסקי • תשע"ו

החיוב למחות את זכר עמלק מול הציווי להזכיר ולא לשכוח, עומדים בסתירה אחד מול השני.
אז בואו נתבונן במושגים, במקומם בעבודת ה’ ובמפגשינו עם בני אדם.

ש

ש

בשבת הקרובה נקרא את פרשיית ‘זכור’ כחלק מההכנה לחג פורים הקרב ובא: “זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים : אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים : והיה בהניח ה’ א-להיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה’ א-להיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח” (דברים כ”ה, יז” – י”ט). הקריאה בפרשייה זו טומנת בחובה סתירה לכאורה: הציווי בסוף הפרשייה הוא למחות את זכר עמלק ומחיית זכר במובנה הפשוט ביותר הוא שלא יישאר זכר לדבר, שלא יישאר ממנו שום זיכרון. הציווי לקרוא את פרשת זכור ויותר מכך – הציווי הכפול לזכור את שעשה לנו עמלק ולא לשכוח, עומדים כמשמרי זיכרון חזקים ביותר ולא באמת מאפשרים לזכר עמלק להימחות. ננסה לבחון את השכחה ומחיית הזכר מצד אחד ואת הזיכרון מצד שני דרך שני מפגשים (מתוך שלושה) של עם ישראל עם עמלק. בשני המפגשים שם ה’ נעדר מן הסיפור, לא מתגלה, כמעט נשכח.

המפגש הראשון שלנו עם עמלק מתרחש ברפידים, לאחר שהעם מתלונן על צימאונו ורב על כך עם משה ועם א-לוהים. “ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם : ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה הא-להים בידי : ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה : והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק : וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש : ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב” (שמות י”ז, ח’ – י”ג). מלבד ‘מטה הא-לוהים’ שביד משה, א-לוהים עצמו לא נוכח, לא לוקח תפקיד. (אמנם המשנה במסכת ראש השנה מייד מפרשת את סיפור הידיים המורמות אל על כמפנות את עיני ישראל ואת ליבם לאביהם שבשמיים אך הוא אינו מופיע בפסוקים עצמם).

בנוסף –  דווקא ידי משה – אלו האוחזות במטה הא-לוהים, נחלשות ומקבלות כובד. הזיכרון מכביד לא פעם. כמו בזיכרון המחשב או הנייד, גם אצל האדם הזיכרון עלול להעמיס פרשנויות, ידע, עבר, ותמונות – נפח שמכביד את הפעולות הפשוטות ואת הקלילות הנדרשת במלחמה. עמלק הוא ‘עם קל’, עם שנלחם בנו ללא סיבה גלויה הנראית לעין ויש בו את הסתמיות הקלילה כל כך, כזו שאינה נדרשת לזיכרון שיכונן את הלחימה. זוהי ראשוניות לא עמוסה, ‘ראשית גויים עמלק’ , ראשוניות אינסטינקטיבית שלא פועלת מתוך מודעות ובזה סוד כוחה. משה – איש הדעת, שיודע את ה’ פנים אל פנים ומוריד תורה לעולם – מביא איתו למלחמה את הדעת, את מטה הא-לוהים ואיתם גם את הכבדות. ישראל זקוקים לקלילות על מנת לנצח ועל כן מקום המלחמה נקבע ברפידים – ‘שרפו ידיהם מן התורה’ (תלמוד בבלי, בכורות, ה’). יש צורך להרפות ולשחרר את הידיים כדי שיהיו מלומדות לקרב.

גם במפגש עם עמלק בזמן מרדכי ואסתר – נעלם שם ה’ ומסתתר, הן מן האירועים עצמם והשתלשלותם והן מן המגילה. הלחימה והרצון לנצח ויהי מה מצויים יותר אצל אדם שאין לו אלוהים. דווקא שיכחת אלוהים – ככזה המדובר ונזכר ונקרא בשם מאפשרת לחשוף את הזיכרון הקדום ביותר, את האין.

השכחה דורשת ממני לקלף את כל מה שאני יודע, לתור אחרי הלא ידוע, אחרי הדברים שהם מעל טעם ודעת. הזיכרונות עלולים לא פעם לשמש כתחפושות. לא פעם אנחנו נפגשים עם מישהו, מעלים זיכרונות משותפים ונדמה שדווקא זיכרונות אלו מייצרים את הזיקה שבינינו. אך האם אין סכנה שהם יקפיאו את הזיקה הזו, יחסמו העמקה של הקשר ולא יקלו על התקרבות? לא פעם הזיכרון מסתיר מוגבלות, התקבעות של דפוסי חשיבה והתנהגות וחוסר אמון ביכולת להשתנות. העלאת העבר מקבלת פעמים רבות חיים ועניין משל עצמם – כמו בהעלאת גרה, ומהווה בריחה מהעתיד וחוסר נכונות לחיות בהווה.

ש

על הפסוק בפרשת נח ‘ואל אמה תשלחנה מלמעלה’ אומר הבעל שם טוב (עמוד התפילה ט”ו) ‘אחר שיצא התיבה מפיו אין צריך לזכור אותה להלן, והעניין שלא יראה שהולכת למקום גבוה, דוגמא שאין יכול לראות בשמש, וזהו ‘תכלנה מלמעלה’. ובמה אתה יכול לעשות כן – ‘בוא אתה וכל ביתך אל התיבה’ היינו בכל גופך וכוחותיך תבוא אל התיבה’. דווקא היכולת לשחרר את המילה מכל הכוונות והעומס הרב של מה שהיא מזכירה לי ואפילו לשכוח את המילה עצמה – מאפשרת למילה ללכת למקום גבוה. בנוסף, היכולת לשכוח את המילה מאפשרת לי לבוא בכל גופי וכוחותי אליה בלי שזיכרונות ישנים ידירו חלקים ממני מלהיכנס ואף מתאפשרת רק כשאני בא כך.

כשאני עומד מול העולם וזוכר יותר מדי את ה’, איפה הוא נמצא ואיפה לא, איך הוא נקרא ואיך לא, מה הוא אוהב ומברך ומה לא – סימן ששכחתי. סימן שהעמסתי יותר מדי עליו ומכובד המשקל שהנחתי על כתפיו יתברך אני כבר לא מאפשר לו להגיע למקום גבוה. סימן שהסתכלתי טוב טוב לאן זה הולך, מתוך מחשבה שאני יכול לראות..

במעשה משבעה בעטלירס של רבי נחמן מברסלב מובא סיפורו של הקבצן העיוור. דווקא העיוור הוא זה שיכול להסתכל אל השמש, ‘שאינו עיוור כלל רק אין לו שום הסתכלות כלל על העולם’. וכך מספר העיוור על עצמו – ‘ואני זקן מאד ועדיין אני יניק לגמרי ולא התחלתי עדין לחיות כלל, ואף על פי כן אני זקן מאד.. כי ענו ואמרו, שכל אחד יספר מעשה ישנה, מה שהוא זוכר מזיכרון הראשון, היינו מה שהוא זוכר מעת שהתחיל אצלו הזיכרון. והיו שם זקנים ונערים, והיו מכבדים את הזקן הגדול שביניהם שיספר בתחילה… (וכאן סיפרו להם שמונה זקנים זיכרונות ישנים).

ואני הייתי אז תינוק לגמרי, והייתי גם כן שם, ועניתי ואמרתי להם: אני זוכר כל אלו המעשיות, ואני לא זוכר כלום ענו ואמרו: זאת היא מעשה ישנה מאד יותר מכלם. והיה חידוש גדול אצלם, שהתינוק זוכר יותר מכלם’.

ש

מברך את עצמי ואתכם שנזכה בקרוב להרים כוסית לחיים ולעצום עין או שתיים, שנזכה להיות קצת פחות יודעים וזוכרים, קצת יותר שוכחים, חיים, זוכרי זיכרונות קדומים, שתויים ועצומים. עד דלא ידע..

 

 

 

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435