ועמך כולם צדיקים

הרב שג"ר • תשס"ז

דרשת הרב שג”ר מהתוועדות י”ט כסלו תשס”ז. הרב עוסק ברלוונטיות של תורת הצדיק לבתי המדרש שלנו, ובאפשרות להתקשר עם הצדיק לאחר מותו.

 

א.

ישנם כמה עניינים ביום י”ט כסלו, וכל אחד מהם קשור לחתונה [1].

ראשית, י”ט כסלו הוא היארצייט של המגיד ממזריטש, וזה בוודאי קשור לחתונה; יום פטירת הצדיק דומה לחתונה, כפי שכתוב בגמרא: ‘עלמא דאזלינן מיניה כהילולא דמי’ [2] - העולם שאנו הולכים ממנו דומה לבי הילולא. ‘בי הילולא’ הוא המקום שבו יושבים החתן והכלה, ואם כן, פטירת הצדיק, כשהוא הולך לעולמו, זו חתונה - הנשמה שלו מתחתנת, חוזרת למקורה. היא מעלה מיין נוקבין לשכינה, כפי שכתוב בספרים, ומעוררת את הזיווג של קודשא בריך הוא ושכינתיה. וי”ט כסלו הוא כמובן גם יום יציאתו של אדמו”ר הזקן מבית האסורים, וגם יציאה מבית האסורים קשורה לחתונה, כמו בפסוק ‘מוציא אסירים בכושרות’, שחכמים דרשו אותו על החתן והכלה, ‘מבית האסורים יצא למלוך’. יש כאן אתנו שני חתנים, האמת היא שחשבתי שזה בעצם העניין של החסידות - הרי כל מה שהחסידות עושה זה לזווג זיווגים ולצרף צירופים. אדמו”ר הזקן, אומרים בחב”ד, היה נשמה חדשה, צירופים חדשים, נשמה שלא היה כמוה בעולם. שני החתנים גם יש להם צירופים חדשים. לא אפרט, אבל לכל אחד יש את הצירופים שלו, ועכשיו הצירופים מצטרפים לנשמות חדשות.

אז ראשית כל נפתח בברכה, לכל אחד מהם, שיהיה זיווג טוב, שייצרו צירופים מקוריים משלהם, שיהיו לכם באמת חיים טובים, חיים שמחים, בעזרת השם… לחיים, לחיים…

 

ב.

חשבתי ללמוד את הדרשה של האדמו”ר מפיאסצנה, מספר ‘דרך המלך’ [3], שעוסקת בנושא של הצדיק. אולי נתחיל דווקא בנקודה הזו: כתוב “ועמך כולם צדיקים”. בספרי חסידות מוסבר, שלכל אחד ואחד יש בחינה של צדיק, בכל אחד ואחד יש צדיק. מהו בעצם הצדיק? הצדיק, כפי שהאדמו”ר מפיאסצנה אומר כאן, הוא אדם שפתח דרך חדשה בעבודת ה’, האיר משהו שהוא ייחודי לו. כל צדיק וצדיק, כמו שהאדמו”ר מסביר, יש לו את האור שלו. אנחנו משתמשים במושג של ‘נשמה’, הנשמה הייחודית שלו.

 

לְמה למעשה אנחנו מתכוונים ש”עמך כולם צדיקים”? דווקא בעולם שלנו קל מאוד להבין את זה. כל אחד ואחד נושא צירוף מקורי משלו. היום זה דווקא מאוד פופולרי לדבר במושגים הללו: כל אדם מעצב את עצמו מתוך עצמו, לכל אדם יש את השירה הייחודית שלו. אפילו האדם הבנאלי ביותר, המשעמם ביותר, שלכאורה אין בו שום חידוש - דווקא בעולם שלנו הפסיכולוגיה אומרת שגם הוא אמן. כל אחד הוא אמן (כל אחד ‘מצדיק’ את עצמו), אמן במובן זה, שהחיים עצמם הם יצירת אמנות. הפסיכולוגים מלמדים שהתת-מודע של כל אחד הוא בעצם משורר, הכותב את השירה הייחודית שקשורה בנסיבות החיים שלו, בשורש הנשמה שלו, במה שהוא. הוא מחבר את השיר הייחודי שלו, המקורי שלו, השיר שאף אחד לא יכול לחקות.

 

הצדיק, מבחינה זו שכתוב בספרי חסידות, הוא לא רק אדם שעושה מצוות ומעשים טובים. זה שאדם עושה מצוות ומעשים טובים עדיין לא הופך אותו לצדיק; המיוחד בצדיק, כפי שהיינו מגדירים בימים האלה, שיש לו איזו כריזמה, איזו השראה מיוחדת. זה מה שהצדיק עושה ביחס לעצמו, וזה מה שהוא עושה ביחס לחסידים שלו, לסובבים אותו. רבי נחמן אומר בכמה וכמה תורות שהצדיק הוא “איש אשר רוח בו”, אדם שיכול לתת השראה, לתת רוח.

 

אולי הנקודה שמַבחינה בינינו לבין החסידים ה’רגילים’ היא אותה נקודה של “ועמך כולם צדיקים”. פתאום יש איזה רצון של כל אדם לחבר את השפה המקורית שלו, את הצרוף שלו, את הסגנון שלו. מה שהחסיד לומד מהרבי זה לא רק תוכן, הוא לא לומד מהרבי רק רעיונות ותורות. הוא לומד הרבה יותר: מה שהוא לומד מהרבי זה סוג של אור, זה סגנון. אתה יכול לזהות מישהו מיד אם הוא ברסלבר, אם הוא חב”דניק, יש לו הופעה חב”דניקית כזו. ברגע שהרבי עבר משטריימל למגבעת אז כל החב”דניקים עברו אחריו, וכך זה בכל דבר ודבר. מה שמסביר כאן האדמו”ר מפיאסצנה, הוא שכל אחד הוא צדיק, לכל אחד יש את הנשמה הפרטית שלו. ‘נשמה’ זה לא תוכן, נשמה זה השראה - נשמה זה נשמה. ההבדל הוא, שהצדיק הוא גם שורש, הוא ‘אבא’, כפי שהוא אומר כאן, לנשמות התלויות בו, לנשמות שבאות מהשורש שלו - וזה בעצם מה שהחסיד לומד מהצדיק. קחו מרכזניק, רואים עליו שהוא חסיד של הרב צבי יהודה; קחו ש”סניק - הוא כמו עוד ענף מהרב עובדיה יוסף. מה שהוא למד, הוא למד מרבו את התחביר, לפעמים גם את התנועות, הוא למד את צורת החשיבה, את הסגנון. זה בעצם הדבר שמייחד אותו.

– שיחניק?

שיח זה עוד לא חסידות, אבל פעם זה יהיה גם כן…

– הרב שג”ר, אתה עוד תהיה פה כשזו תהיה חסידות?

אם אני אהיה כאן? בנקודה הזו אני חסיד של הרב קוק. הרב, בכמה מקומות, יוצא נגד ההידבקות בנשמה של הצדיק. הנשמה של הרב קוק הייתה נשמה כללית. נשמה כללית פירושה, שהוא יוצא נגד להידבק בנשמה של רבי מסוים. למשל באורות ישראל אומר הרב, שאם אתה נדבק במישהו מסוים אתה מקבל גם את החסרונות שלו. נשמתו של הרב הייתה גם נשמה חסידית; במובן זה הוא היה הכל. יש בו צד ברסלבר - בתקופה של יפו היו לו ‘ליקוטי תפילות’ בסטנדר, כנראה הייתה לו איזו תקופה ברסלבית, ומובא בשם הרב קניג (אבא של הרב קניג של היום) שאמר עליו שהוא “הברסלבר האמיתי של הדור”. מצד שני הוא היה גם חב”דניק - הוא בא ממשפחה חב”דית, היו מכבדים אותו בדרושים חב”דיים עם הסטייל החב”די, והוא ידע את השפה: סובב, ממלא. הוא הכיל את כל הסגנונות, נשמה כללית. אחד הדברים שאנחנו לומדים מהרב זה את הנקודה הזו: אנחנו צריכים שיהיו לנו הרבה נשמות. נאמר אולי, שבע נשמות. לרובנו זה קשה, אבל אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעבוד את ה’ דרך הנקודות השונות. הבעיה כמובן בגישה הזו, היא שמרוב אקלקטיקה זה עלול להפוך למשהו שטחי; אנחנו צריכים למצוא את המקום המקורי שלנו, מקום שיהיו בו כמה צירופים וזיווגים, אבל שיהיה משהו עמוק, משהו שיש בו מסירות נפש, משהו שיש בו באמת עבודת ה’. אני אומר כתשובה לשאלה על חסידות שיח: אין חסידות שיח - יש חסידויות שיח. כל אחד הוא חסיד בפני עצמו.

– כל אחד הוא אדמו”ר בפני עצמו?

לכל אחד יש את ה’מלכות’ שלו, כמו שלרבי יש חסידים. יש אחד שהמלכות שלו זאת אשתו, אחד שהמלכות שלו על אשתו וילדיו, וזה כבר מתפשט קצת יותר; אבל כל אחד יש לו נשמות שתלויות בו.

 

ג.

אם כן, אני חושב שזוהי באמת הנקודה של הצדיק. אולי נקרא קצת בפנים, מאמצע הדרשה:

 “כי נודע שנשמת הצדיק היא בחי’ אב לשאר נשמות ישראל שממנה נזונות ומאירות”, הנשמה של הצדיק יכולה להאיר את אלה שבאים משורשה. “כל איש ישראל יש לו נשמה פרטיית לעצמו”, כל אחד ואחד יש לו את הצדיקות שלו, את הנשמה הפרטית שלו, “והצדיק נשמתו לא לעצמו בלבד רק נשמה יותר גדולה להאיר גם לשאר ישראל. והאם אין כל אחד יודע שהבעש”ט ז”ל ושאר הצדיקים ז”ל לא לעצמם בלבד רק גם לכל ישראל שהתדבקו בהם האירו, ולא לזמנם בלבד רק גם לנו ולכל הדורות הבאים טהרו קדשו והאירו. לא בסדר הנהגה בלבד שנתנו לנו איך להתנהג עשו לנו טובה וקדשו אותנו רק הם הביאו אור וקדושה לעולם וכל האוחז בו מתקדש”.

אם כן, מה שהצדיק הביא לעולם, המונחים שהוא משתמש הם ‘אור’, ‘קדושה’, סוג של חיוניות. אדם שנדבק בצדיק, כפי שהוא אומר בהמשך, אין פירושו שאני עושה את ה’הנהגה’ של הצדיק אלא זה הרבה יותר מזה. אקרא באמצע הקטע הבא:

“כן כל הנהגות החסידות שצריכים להתנהג. לא שהאזהרות וההנהגות לבד הם כל החסידות ומי שמחקה את הנהגות החסידים ועושה כמעשיהם כבר חסיד הוא, כי העיקר הוא להכניס בקרבנו את אורם וקדושתם של הבעש”ט ושאר הצדיקים זצ”ל”.

אם כן, הנקודה היא להכניס את התחושה, להכניס בקרבנו את האור של אותו צדיק. מה הכוונה? כשאנחנו לומדים תורה של הצדיק, הרבה פעמים מדברים בחסידות - רבי נחמן, אדמו”ר הזקן - שאדם צריך להידבק בנשמה של התנא. זה אמור לא רק בלימוד חסידות אלא גם בלימוד גמרא, הלכה, במה שנקרא ‘חיצוניות התורה’. להידבק בנשמתו של התנא; כשאנחנו לומדים משנה או גמרא, אנחנו לא מבחינים מי אמר מה - אביי, רבא, כולם מופיעים בעינינו כדמויות אנונימיות ואנחנו מתייחסים בעיקר לתוכן הדברים. להידבק בנשמת התנא, או הצדיק, פירושו של דבר שכשאני לומד אני לא מתרכז רק באמירה אלא גם באומר. דרך האמירה אני יכול להכיר את מי שאמר את התורה. כמו שאילו היינו זוכים לפגוש את רבי נחמן הייתה נוצרת בנו איזו הארה, איזושהי תחושה של הנוכחות שלו - כך, בצד מסוים, כשאתה לומד ליקוטי מוהר”ן יש לך נוכחות. לא באותו סדר גודל כמו שהיינו פוגשים אותו, אבל יש נוכחות שלו, אתה יכול לזהות אותו. אם היית פוגש אותו ברחוב היית אומר: או! זה האור שהאיר לי כשלמדתי ליקוטי מוהר”ן! וכנ”ל לגבי אדמו”ר הזקן, המגיד - כל אחד ואחד יש לו את האור של התורה שלו.

 

ד.

זה באמת אחד הפלאים הגדולים, שגם כשאותו צדיק מסתלק לעולמו, האור שלו עדיין נמצא. אין בעולם מציאות של אור בלי גוף, בלי כלי, בלי לבוש. והתורה שלו, הספר שהוא מלמד, זה בעצם הכלי שבאמצעותו האור שלו עדיין מאיר בעולם. אתה יכול באיזשהו מקום לפגוש אותו, להתקשר איתו, באמצעות התורה שלו. כל אחד מאתנו הרי יודע: אינו דומה כשאתה לומד איזה דרוש מתורה אור, ליקוטי תורה, או מליקוטי מוהר”ן, או אם אנחנו לומדים משהו מהכתר שם טוב - בכל אחד מהם אנחנו חשים את הנוכחות הייחודית, האור שהצדיק האיר, הדרך המיוחדת. בנקודה הזו, אפשר גם להתפלל דרך הצדיק: אתה יכול להתפלל את התפילה של ר’ נחמן, את התפילה של אדמו”ר הזקן, של הרב קוק. כל אחד ואחד יש לו את התפילה שלו, את הצינור שלו, הדרך שלו להידבק באין סוף ברוך הוא, וזה בעצם המושג של ההתקשרות לצדיק.

 

הוא מתאר בהמשך, שלמעשה המתפלל, הלומד, החסיד, הוא עצמו הופך להיות כלי או מדיום להשראת האור של הצדיק, וזה המובן האמיתי של ההתקשרות לצדיק. הצדיק יכול לתת לנו השראה, להאיר לנו, ליצור בנו איזושהי דבקות. פתאום אדם חש שלבו מתלהב לעבודת ה’, הוא מקבל איזו השגה גבוהה; לא פעם הוא לא יזהה אותה עם מה שהוא, כי הוא, באמצעים שעומדים לרשותו, לא היה יכול להגיע לזה - אבל הוא מגיע לזה כתוצאה מהדבקות שלו בצדיק, כתוצאה מכך שהוא הפך להיות הכלי שלו, המדיום שלו.

 

ה.

וזה מה שהוא אומר כאן, שלא מספיק להתנהג כמו חסיד אלא “העיקר הוא להכניס בקרבנו את אורם וקדושתם של הבעש”ט ושאר הצדיקים. וכיוון שבקדושה יתירה צריכים הנהגה יותר קדושה, לכן צריכים להתנהג לפי פקודתם והנהגותיהם”. זאת אומרת, זה לא מתחיל בחיקוי החיצוני, בזה שאתה לובש גרטל או מגדל פיאות או אפילו שטריימל - אלא להפך: החיקוי החיצוני צריך להיות תוצאה של הדבקות. “וכמו שאמר דוד המלך שמרה נפשי כי חסיד אני, לא שמתנהג בדרך החסידים בלבד, רק כי חסיד אני, אני בעצמותי חסיד”. היום הרבה פעמים החסידות, כפי שהיא נתפסת, זה רק כוס תה ודג מלוח ואיי-איי-איי, כובע מופשל אחורה, פאות מתנפנפות. זה נורא נחמד; אבל אדמו”ר הזקן רצה שהיגיעה של החסידים שלו תהיה יגיעת נשמה ולא יגיעת גוף, לא יגיעת בשר. הרבה פעמים החבר’ה מבינים: טוב, סך הכל לרקוד, עושים כושר, מזיעים, מרגישים מי יודע מה. אבל זו לא הדבקות, זו לא שלהבת אש, זו לא ההתענגות שהתורה החסידית והדרך החסידית יכולות להעניק לנו.

 

ובאמת צריך זהירות רבה. במובן מסוים, אני חושב, אנחנו לא יכולים היום לחקות את החסידות. רובנו לא נהיה ברלברס ולא חב”דניקים, גם אם נתקרב לזה. אנחנו צריכים באמת למצוא את הצירופים שלנו, את הדרך שלנו. מבחינה זו, זה כנראה חלק מהטיפוס, חלק מהאופי; זה נכון ביחס לציבור, אבל זה נכון גם ביחס לכל אחד ואחד שצריך למצוא את הצדיקות המקורית שלו, לחבר לו את השפה הפרטית שלו. למצוא את החיים שלו, לעצב את החיים שלו - נשתמש שוב במונחים מודרניים - כאמנות גדולה, אמנות של יכולת לחיות מתוך דבקות אלוקית, מתוך תענוג אלוקי, מקוריות אלוקית. וכמו שאמרתי קודם, “ועמך כולם צדיקים” - כל אחד יכול למצוא את הנקודה שלו, את האות שלו, את האמירה שלו (כמובן, יש כאלה שיותר כלליים, יש כאלה שפחות - אבל זאת הנקודה).

 

כפי שהוא אומר כאן, זה אמור גם ביחס לצדיק הכללי. אני חושב שזה דבר מאוד נכון: אנחנו צריכים ללמוד את התורה של רבי נחמן, אבל היום היא תאיר באופן שונה. האופן שבו אנחנו לומדים, אם תלכו למשל לשיעור של ברסלב, או חב”ד, זו לא הצורה שבה אנחנו לומדים את רבי נחמן או את אדמו”רי חב”ד. לכל דרך יש כמובן את היתרונות שלה, אבל אנחנו צריכים למצוא את החסידות כפי שהיא מאירה לנו. כדי שבאמת עבודת ה’ שלנו תהיה עבודה ממשית; כמו שראשוני החסידות פרצו את הדרך שלהם, שהייתה דרך של מהפכה, וגם לוותה בהתנגדות רבה - ככה, בהרבה מובנים, זה מה שאנחנו צריכים היום לעשות.

 

ו.

נמשיך לקרוא בדבריו של האדמו”ר מפיאסצנה:

אור הצדיקים לא לעצמם בלבד היה רק לכל העולם, כמו השמש שמאיר לעולם ומי שפותח את חלונותיו האור שופע לו, כן מי שמקרב את עצמו אליהם משיג קדושה ונשמה יתירה מן אור הצדיקים. לא בזמן שהיה [הצדיק] בעולם הזה בלבד רק גם עתה. ורק כשמתרחקים ח”ו מהם אז בהסתלקות הצדיקים גם אור נשמתם עולה ומסתלק מן עולם הזה, כי נודע שכל נשמה בעולם הזה אי אפשר לה שתתקיים בלא גוף, וכנודע מהריזינער זצ”ל שלכן כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת מפני שהחכמה שיתירה על מעשיו בלא גוף היא ואי אפשר לה להתקיים.

 הייתי אומר, שיש צדיקים שיש להם עוד נוכחות בעולם הזה; ויש צדיקים שאחרי שהם נפטרו, או קצת אחרי שנפטרו - נעלמו מהעולם, אין להם עוד נוכחות. אדמו”ר הזקן, ודאי שיש לו נוכחות מאוד חזקה, מאוד ממשית. יש צדיקים שבאמת כבר אין להם את הנוכחות הזאת, והסיבה היא - כפי שהוא אומר כאן - שאנחנו נעשים הגוף של הצדיקים, ואז נשמותיהם וקדושתם ואורם אתנו, זה יוצר את הנוכחות. במידה שעדיין הצדיק הזה משפיע, עדיין הדרך שלו, השפה שלו, הצינור הייחודי שלו עדיין משמש כצינור, עדיין יש בני אדם שניזונים מזה, יש בני אדם שזה מאיר להם -  במידה כזו הוא עדיין נמצא בעולם. ואז ממשיך האדמו”ר מפיאסצנה, ומביא את פירושו של בעל ה’תולדות יעקב יוסף’ על הפסוק “הושיעה ה’ כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם” [4]: פסו אמונים מבני אדם - לכן גמר חסיד. החסיד, הצדיק, נגמר מפני שבני אדם כבר פסו ממנו; אין אנשים שעדיין הולכים לאורו, וממילא גם הקדושה שלו מסתלקת.

 

ז.

אני חושב שהדברים מתקשרים לחלוקה שמופיעה בספר יצירה, עולם - שנה - נפש.

כל דבר נמצא במקום ובזמן ובנפש; וזה נכון - ובעל התניא מדבר על זה - גם לגבי ההתקשרות לצדיק. אפשר להתקשר לצדיק דרך הנפש שלו: הנפש שלו, כפי שלמדנו עכשיו, היא התורה שלו. כשאתה לומד את התורה של הצדיק, אתה מתקשר אליו, אתה מנכיח אותו. האור שלך מאיר לו. אתה יכול לקחת את הספר ביד ולהתחיל לרקוד איתו, אם זו שעת השראה גדולה, להגיד לו ‘לחיים’ על החידוש שאמר.

 

זו דרך אחת; אבל בחסידות מדברים גם על מקום וזמן. מקום זה הציון של הצדיק, שגם בו יש נוכחות. זה גם דבר מאוד מעניין. בחב”ד דיברו על זה הרבה, בעקבות אדמו”ר הזקן, שכתב שתי אגרות על הסתלקות הצדיק: אחת בפטירתו של ר’ מנחם מויטבסק, שהיה גדול החסידים שלו, שעלה לארץ, וכשנפטר שלח האדמו”ר אגרת לבני ארץ ישראל; וישנה עוד אגרת, שכתב בהסתלקות ר’ לוי יצחק מברדיטשב. הוא מביא את הזוהר שאומר שהצדיק, כשהוא נפטר, נמצא בעולם יותר מבחייו [5]. אדמו”ר הזקן מסביר, וזה באמת הסבר מאוד נפלא, שאני חושב שהוא מאוד ממשי לגבינו: כשאדם חי, אתה קולט אותו דרך מה שהוא קורא ‘הלבושים’ שלו: דרך הדיבור שלו, דרך המעשה שלו, דרך הגוף. ברגע שהוא הולך לעולמו, אתה כבר חווה אותו כמי שהיה ואיננו, אולי גם לא יהיה; והמחשבה הזאת עצמה נותנת לו נוכחות הרבה יותר חזקה, הרבה יותר מרוכזת. היא כבר לא נוכחות שמסתננת ומועמת דרך הלבושים, אלא כאילו התמצית שלו. ברגע שהנשמה עולה למעלה, כך הוא מסביר בנקודה נוספת, היא נעשית ‘מיין נוקבין’ לשכינה, כדי ליצור את הייחוד של קודשא בריך הוא ושכינתיה. פירושו של דבר, שברגע שהחיים של אותו צדיק מסתיימים - החיים שלו הם התורה שלו, היכולת שלו לחיות את החיים - הם עולים למעלה, עוברים איזושהי טרנספורמציה, והטרנספורמציה הזו עצמה היא זו שיוצרת את התשוקה, היא זו שיוצרת את הגעגועים, והיא גם מביאה לנוכחות החזקה שלו; וזו בעצם הנקודה של ה’ציוּן’.

אני חושב שזה דבר מאוד ממשי. זה כמובן קיים גם בחב”ד; הרבי מליובאוויטש היה עולה כל יום לקבר חמיו, היה מבלה שם כמה שעות, מביא את כל הפדיונות, את כל הפתקאות. אני די משוכנע - זה יישמע אולי קצת מוזר - שהייתה לו איזו פרקטיקה, איך להתקשר לחמיו. זה ברור לי לחלוטין, אחרת מה הוא עשה שם כל כך הרבה שעות. ומדברים על זה; יש כמה מאמרים בחב”ד על ההתקשרות לצדיק, בצורה מאוד פרטנית.

 

בצד מסוים, כמו כל הדברים מהסוג הזה, התחלה של זה קיימת אצל כל אחד מאתנו: אם אתה הולך לציון של מישהו שאתה קשור אליו, שלמדת את התורה שלו, שאתה אוהב אותו, זה עצמו מאפשר איזה סוג של התקשרות, הייתי אומר אפילו סוג של דיבור פנימי איתו. בארץ, למשל, אחד מהמקומות שיש להם מבחינה זו עוצמה מאוד חזקה הוא בית הקברות בצפת, קבר האר”י ז”ל, זה מקום שאתה חש בו נוכחות מאוד חזקה, יש שם אנרגיות מאוד מועצמות. כמו כל דבר, אפשר לתפוס את זה כעניין פסיכולוגי; אבל זה לא כך. זו הבחינה של ההתקשרות במקום, בציון של הצדיק.

 

אבל יש עוד התקשרות, שהיא התקשרות של  ההילולא - ההתקשרות בזמן. אם זה היארצייט, או אירוע משמעותי אחר בחייו של אותו צדיק - האירוע הזה עצמו גם כן מאפשר לנו סוג של היזכרות, של התקשרות, בנשמה של הצדיק.

 

– האם הדברים מקבילים, להבדיל, לדברי היידגר, על כך שדווקא במוות החיים מקבלים את האותנטיות שלהם?

המושג הזה של העלאת מ”ן, הוא נמצא בקבלה ובחסידות, לא צריך להשוות אותו. היידגר לא מדבר על המוות במובן הזה, אני לא חושב שהאמין בהישארות הנפש. הוא דיבר על חיים לקראת המוות, חיים אותנטיים, וזה משהו שונה לחלוטין. גם זה נמצא, להבדיל, בחז”ל, שאמרו ‘בכל יום יהיו בגדיך לבנים’, ‘שוב יום אחד לפני מיתתך’ - אם אדם חי בתחושה של לקראת המוות, זה עצמו יוצר נחרצות מאוד חזקה. ‘עלמא דאזלינן מיניה’ וכו’, בזה פתחנו. הוא מדבר מנקודת מבט של החיים, די ברור שהוא לא חרג מהתפיסה הארצית.

אנחנו מדברים כאן על משהו אחר, על נקודה שונה. יש קשר בין שתי הנקודות הללו - של הנוכחות, של ‘עלמא דאזלינן מיניה’, עם המושג הזה של העלאת מ”ן, שבאמצעותו יש סוג של נוכחות הרבה יותר כבירה של הצדיק. אבל בפשטות, זו באמת תחושת חיים; אדם צריך תמיד לחיות את הרגע במלוא חריפותו. הרגע של האירוסין, הרגע שבו החלטנו להתחתן - צריך באיזשהו מקום לחקוק אותו, להיות תמיד מסוגל לחזור אליו, ואתה יכול לחקוק אותו רק אם אתה תופס אותו ביחידאיות שלו. תופס אותו בזה שהוא לא יחזור, בזה שהוא חד פעמי. בזה אתה חוקק אותו, ובאופן אבסורדי, בזה אתה מנציח אותו ויכול תמיד לשוב אליו ולשאוב ממנו כוחות.

כ

ח.

זה, אם כן, קצת ביחס לנקודה של הצדיק. בעולם שלנו, העולם ה’מזרוחניקי’ שלנו, אנחנו הרבה פעמים לא נמצאים בתוך ההוויה הזו, היא נראית לנו כהוויה זרה. ואני חושב שזה בכלל לא נכון; כפי שאמרתי, אני לא יודע אם אנחנו יכולים, ואם זה נכון - בעקבות הרב קוק - להיות דווקא חסיד מסוג מסוים, אבל העבודות, התחושות, ההתקשרויות הללו, אין לי ספק שיש להן הרבה מקום גם בעולם שלנו.

 

ט.

הדברים האלה נמצאים בכמה מאמרים שקשורים לי”ט כסלו, גם של הרבי מליובאוויטש וגם של קודמיו. אולי אומר נקודה אחת מתוך אחד המאמרים שמופיע כאן [6], מאמר משנת תשכ”ו. הרבי מליובאוויטש מסביר, או מסכם, מאמר של אדמו”ר מהרש”ב, אביו של חמיו הרי”צ. הוא אומר שיש הבדל בין המשכה של ברכה לבין תפילה:

והענין הוא, דתפילה היא מלמטה למעלה, היינו שהמתפלל הוא למטה ומבקש שישפיעו לו מלמעלה, וברכה היא מלמעלה למטה, שהמברך הוא למעלה מהשורש שממנו נמשכת הברכה וממשיך אותה מלמעלה למטה. וזהו שברכה היא בדרך ציווי, דכיוון שהמברך הוא למעלה מהשורש שממנו נמשכת הברכה, לכן בכוחו לצוות. וזהו שברכה היא דווקא במי שבכוחו לברך, [ודלא כתפילה שכל אחד יכול להתפלל, ויתירה מזה שכל אחד נצטווה להתפלל], כי בכדי לברך, צריך המברך להיות למעלה מהשורש שממנו נמשכת הברכה. ומזה מובנת המעלה בברכה לגבי תפילה, דבתפילה, שהיא בקשה שימשיכו את ההשפעה, אין ודאות שתתמלא הבקשה. ובברכה שהיא בדרך ציווי - ודאי שתומשך ההשפעה, כיון שהמברך בכחו לצוות. והמעלה בתפלה לגבי ברכה היא בההמשכה עצמה, דההמשכה שע”י תפלה היא נעלית יותר. דעניין הברכה הוא להמשיך מה שכבר נמצא בהמקור ולא דבר חדש, ועניין התפלה הוא בקשה מהקב”ה שגם באם לא ישנה ח”ו ההשפעה גם בהמקור, ולא עוד אלא שנגזר עליו שיהי’ חולה ח”ו וכיו”ב, מ”מ, תומשך לו השפעה חדשה מאור אין סוף שלמעלה מהשתלשלות. דזהו שאומרים בכמה תפלות יהי רצון, דפירוש יהי רצון הוא שיהי’ רצון חדש.

אם כן, התפילה היא מצב שבו המתפלל נמצא למטה, ועכשיו הוא מתחנן לקדוש ברוך הוא שישפיע לו שפע מלמעלה; והברכה היא מצב שבו המברך הוא למעלה, וממשיך את הברכה מלמעלה למטה - הוא נמצא בעמדה של ציווי, לעומת המתפלל שנמצא בעמדה של בקשה. לכן הברכה מחייבת איזו עוצמה רוחנית, איזה שפע רוחני, כדי שהמברך יהיה ‘למעלה’. ואז הוא מדבר על המעלה של כל אחת מהן: את הברכה, המברך יכול לברך רק מתוך המקום שהוא נמצא; אבל התפילה יש לה מעלה, וזה מתקשר למה שדיברנו, והיא היכולת להמשיך אורות חדשים, נשמות חדשות. היכולת לשנות את מה שקיים. זה מה שהוא מכנה ‘להמשיך מאור אין סוף שלמעלה מהשתלשלות’ - לתפוס את הדבר המקורי, שאותו דיברנו כתכונה של הצדיק, צירופים חדשים, נשמות חדשות. כמו אדמו”ר הזקן, שהיה נשמה חדשה כפי שאמרנו.


י.

אני באמת חושב שהיום יש הרבה נשמות חדשות. יש היום חבר’ה, אתה פוגש אותם, כל מיני צירופים חדשים, ‘לא שערום אבותינו’. זה לא הבדל רק בתוכנה, ההבדל הוא בג’וקים עצמם. הג’וקים כבר לא עולים על המסך שלי, אני לא יודע בכלל איך לתפוס את זה. באמת היום רואים נשמות חדשות בעולם הדתי. אני באמת חושב שזה אחד הסימנים לביאת המשיח; כתוב שבזמן הגלות אין נשמות חדשות, הכל מחזור של החומרים הישנים. זה כמו שאנחנו בתחושה: אתה פוגש מישהו, מיד אתה אומר ‘כבר פגשתי את הטיפוס הזה’, וריאציה של מישהו שכבר פגשת. מישהו פעם טען שיש שלושים ושישה טיפוסים, וכל אחד אתה יכול לקטלג. זה נכון, באופן כללי אתה מזהה מיד, פני שור, פני אריה… לעתים מאוד נדירות אתה פתאום פוגש צרוף חדש ממש, אתה מופתע, ברגע הראשון אתה לא יודע איך לקלוט את הצירוף הזה, והיום, ברוך ה’, יש כל מיני צרופים חדשים, באמת אני מרגיש את זה. אם נדבר בלשון משיחית, שהרבי היה אוהב לדבר בה, זה אחד מסממני הגאולה. בעולם הדתי, אם אני משווה את זה לדור שלי (למדתי בכרם ביבנה), הדמויות היו משעממות, בנאליות, כולם אותו דבר; כיום ברוך ה’ יש באמת חידושים, במובן המקורי והעמוק ביותר של המילה.

 

יא.

מכל מקום, אני חוזר עכשיו למאמר, הוא מדבר על כך שיש מעלה יותר גבוהה, שיש ‘ברכה של חסידיך’ [7]:

ונאמר וחסידיך יברכוכה, דהמשכה זו היא בכוח חסידיך דווקא. והעניין הוא, דזה שחסידיך יברכוכה הוא בסמיכות ובהמשך ליודוך ה’ כל מעשיך, הוא, כי ההמשכה במלכות (שע”י חסידיך) היא ממקום נעלה מאד (אור אין סוף שלמעלה מהשתלשלות) שאין שייך בו השגה אלא הודאה בלבד, יודוך. וההמשכה משם (באופן דברכה) היא בכוח חסידיך דווקא.

אם הברכה היא המשכה של משהו קיים, והתפילה היא יצירה של אור חדש - ‘ברכה של חסידיך’ היא יכולת לברך ממקום חדש, להמשיך ברכה שעוד לא הייתה. וכאן יש נקודה, שאפשר לומר שהיא מייחדת את אדמו”ר הזקן:

וממשיך בהמאמר, שההמשכה שע”י הברכה דחסידיך היא ע”ד ההמשכה שע”י תורה. דע”י התורה נעשה שינוי וחידוש בעולם [היינו שנעשה דבר חדש שלא הי’ גם בשורש ומקור העולם], והשינוי והחידוש הוא (לא בדרך בקשה, כבתפילה אלא) בדרך ממילא. וכמו רשב”י שהמשיך ירידת גשמים ע”י אמירת תורה.

בהמשך מביא הרבי דוגמאות נוספות לכך, שבאמירת התורה אפשר לחדש דברים. אם כן, אני חושב, בזה הוא בא לציין את המיוחד לאדמו”ר הזקן. בחב”ד תמיד אומרים, ‘אימתי אתי מר… כשיפוצו מעיינותיך חוצה’, בסיפור הידוע על הבעל שם טוב שנכנס להיכלו של משיח; ‘חוצה’ - הכוונה היא לא רק במובן החברתי, אלא גם במובן של להוריד את התורה עד למטה. זה באמת מה שמייחד את אדמו”ר הזקן, כפי שהוא גם מביא כאן באחד הקטעים, שהוא נתן לחסידות הסבר על דרך ההשגה וההבנה. אם נשווה את רבי נחמן לאדמו”ר הזקן, זה מאוד בולט: רבי נחמן לא מסביר, כל התורה שלו היא בחינות. זו שירה; תאר לך שבאמצע השיר יופיע המשורר להסביר את השיר שלו - זה יקלקל את כל השיר. רבי נחמן, בשפה המודרנית, יוצר מטאפורות חדשות, שפה חדשה. הוא מקשר דבר לדבר, ובזה הוא בונה את העולם ואת התורה, בזה הוא מחדש את העולם, והדרך הזו מושכת אנשים רבים ללמוד את תורתו. אדמו”ר הזקן, מבחינה זו, יש לו גם את היכולת לצרף, לבנות סמלים חדשים, הרבה פעמים הוא עושה את זה; אבל עיקר הכוח שלו הוא כוח ההסבר, ההצגה. גם זה הרבה פעמים מושך אנשים, היכולת להסביר ענייני קבלה באופן שאפשר להשיג אותם, במבנה של הדברים שלו, בדקויות הפסיכולוגיות וכו’. כל גישה כמובן יש לה את היתרונות שלה, המעלות שלה, הדרך שלה, וכל אחד ידבק במקום של שורש הנשמה שלו. בכל אופן הייחוד של אדמו”ר הזקן, בכך שיכול היה ‘להמשיך’ באמצעות אמירת התורה. אם דיברנו קודם על הצדיק כפותח דרך חדשה, פותח שביל חדש, פותח צינור חדש - הרי יש את הדרך של הברכה, כפי שנאמר קודם, יש את הדרך של התפילה, ויש את הדרך של התורה. הדרך של אדמו”ר הזקן הייתה הדרך של התורה. כבר בימי חייו האשימו אותו שסטה מהדרך של רבו המגיד, משום שהדגיש מאוד את הצד של ההשגה, של ההתבוננות, של ההכרה, שבדרך כלל בחסידות הרי התנגדו לזה, לא עבדו בדרך הזו. רבי נחמן בוודאי, אבל גם החסידות הפולנית. יש ניגוד עמוק בין תורה סדורה, שיטתית, סיסטימטית, לבין האמת הפנימית שלא מופיעה כשיטה. החסידות לא מאמינה בשיטה, ולא במקרה אין ספרי חסידות שיטתיים, למעט ספר התניא שקרוב לכך. אדמו”ר הזקן היה יכול לקחת את אותן השגות, ולנסות לבנות אותן בצורה כזו; בחב”ד יש שיטה, שיטה מאוד מסודרת ומשוכללת, ובזה הם רואים את המעלה, בהפצת המעיינות חוצה, ביכולת להוריד את התורה החסידית עד החוצה ממש.

ג

יב.

אם כן, נתחיל במה שפתחנו, בבחינה של הזיווגים. ישנו המדרש הידוע, הדן בשאלה מה עושה הקדוש ברוך הוא מאז שברא את העולם: יש מאן דאמר שמזווג זיווגים, ויש מאן דאמר שמוריד שאול ויעל וכו’ - מביא סולמות. הוויכוח הוא בנקודה הזו: גישה אחת אומרת שכל מה שקיים בעולם זה צירופים - מביא סולם, מוריד, מעלה, משחק עם החומרים שקיימים בעולם. אבל הזיווג הוא באמת בריאת יש מאין, זה כבר דבר חדש, דבר שעוד לא היה לפני כן; זהו בעצם הזיווג האמיתי. אם הזיווג עדיין ממשיך את המצב הקודם, עוד איזה צירוף של מה שהיה קודם, הוא איננו זיווג, איננו המשכת נשמה חדשה.

 

טוב, אסיים בברכה, אני לא יודע אם זו ברכה במובן שהרבי דיבר עליו כאן - אולי תפילה יותר טוב…

– תורה, תורה.

תורה? תורה זה קצת מסוכן, אני אתחיל להגיד כאן תורה חדשה, כל מיני…

נאחל לכולנו, ראשית כל לשני החתנים שכבר נמצאים כאן, לשאר החתנים שבדרך, בעזרת ה’, וגם לנו (אלה שכבר התחתנו זה פשיטא), שנצרף צירופים חדשים, נמשיך נשמות חדשות.

שנצליח באמת להיות נשמות חדשות, הקדוש ברוך הוא אוהב גם כן חידושים, לא אוהב וורטים ישנים, אלטע זאכען, הוא גם כן אוהב שיחדשו לו. באמת שתהיה לנו התחדשות, נשמה חדשה. בהמשך שם, שלא קראנו, הרבי מדבר על התעברות נשמה של צדיק - לפעמים אדם מרגיש מתוך הזדהות עם הצדיק, עם אישיות, הוא פתאום מתחיל לחיות אותה. הוא מתחיל לחיות את הנשמה של הצדיק מבפנים, יכול לומר את החידושים שלו, וגם לעשות את העבודה שלו. גם את זה אני מאחל לעצמנו, שבעזרת ה’ תהיה לנו התעברות של הנשמה של הצדיקים.

 

היום, אני חושב, זו אולי הנקודה החשובה: שיצמחו לנו לא רק תלמידי חכמים - וזה דבר חשוב, גם הידע וההיקף והלמדנות - אבל המשימה שמוטלת עלינו היא מעבר לזה: צריך תלמידי חכמים שתהיה להם השראה, שתהיה להם דעת. דעת זה הדבר הפנימי, שנמצא מעבר למילים ומעבר לאותיות. זו אחת המשימות שמוטלות עליכם, הייתי אומר, יותר מאשר עלינו, כפשוטו - באמצעות עבודה, באמצעות לימוד, הגות, הגות אישית; מצד אחד אסור לפחד, צריך תמיד להשתדל להיות בעזות דקדושה, כמו שרבי נחמן אומר ובחב”ד זה בטח מאוד בולט, ומצד שני לדעת לקבל וללמוד. ובעזרת ה’, נקווה שבאמת נצליח לחדש, להתחדש ולהמשיך אורות חדשים.

ג

 

יג.

 

מה אתה אומר?

– כרגע לא הצלחת להגיד תורה חדשה.

כל מה שאמרתי עכשיו זה הכל דבר חדש, מה? טוב, רבייסי, לחיים, ניגון, נו?

ג

ג

[1] בהתוועדות נכחו שני חתנים (מאורסים) מתלמידי הישיבה, והרב התייחס אליהם כאן ובהמשך.

[2] עירובין נד, א. לעיון מעמיק באמירה זו ראו “הסתלקות הצדיק”, דברי הרב שג”ר בהתוועדות ל”ג בעומר תשס”ד, שִכְתב איתן אברמוביץ, ערך אלחנן ניר.

[3] פרשת יתרו תר”צ.

[4] תהלים יב, ב.

[5] זוהר חלק ג’, דף עא עמ’ ב: על דא תנינן, צדיקא אף על גב דאתפטר מהאי עלמא, לא אסתלק ולא אתאביד מכלהו עלמין, דהא בכלהו עלמין אשתכח יתיר מחייוי.

[6] מאמרים מלוקטים, חלק ב, י”ט כסלו ה’תשכ”ו.

[7] שם.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435