חנוכה ושבת

אלחנן ניר • תשע"ז

על הזיקה וההבדלים בין שבת לחנוכה, על הביתיות ועל היציאה אל החוץ.

ש

ש

השנה נתחיל להדליק את החנוכיה במוצאי השבת הקרובה, שבת וישב, ונמשיך בכך משך כל ערבי השבוע ואף במוצאי השבת הבאה, שבת פרשת מקץ. 

חנוכה ושבת הולכים ביחד, ולא רק משום שההתייחסות ה’רשמית’ היחידה בתלמוד לחנוכה מצויה במסכת שבת.

אמנם שבת היא המועד המקראי המובהק ביותר, בעוד חנוכה היא המועד הכי פחות מקראי שיש לנו ואפילו חז”ל כמעט שלא התייחסו אליו, אך עדיין ניתן למצוא זיקות עמוקות בין שני המועדים הללו. לפני הכל זאת הדלקה, האור המייצר תחושת משפחתיות ופמיליאריות. השבת מגיעה אחר ששת ימי המעשה האינטנסיביים ומלאי הטרדות, וחנוכה בא אחר המעבר המורכב מהסתיו אל החורף, ולא פעם אף אחר חודשי חורף קרים וחשוכים, אחרי פרעות ראשונות של גשם ושטפונות. והנה כולם מתכנסים פנימה - הנרות מאירים, הסביבונים מסתובבים, הילדים שמחים בדמי החנוכה והסופגניות החמות אף הן פועלות את פעולתם לטובה.

אולם על אף המשותף בין השבת לחנוכה נראה שקיים הבדל ביניהם - אולי אפילו סוג של תחרות סמויה. בעוד בשבת ישנן פתילות שאסור להשתמש בהם, שכן יש חשש שהמדליק באותם פתילות יבוא לתקן את הפתילה בשבת, הרי שבחנוכה כל השמנים והפתילות מותרים; בעוד בשבת הנרות נועדו להנאה הרי שבחנוכה אסור להשתמש וליהנות מאור הנרות. כך, בעוד השבתמתפקדת כמרחב מופנם ואקס-טריטוריאלי, כ”מעין עולם הבא”, שההדלקה בה היא אך כלפי פנים ושאין להוציא בה מרשות לרשות שכן רשות הרבים מופרדת בה לחלוטין מרשות היחיד, הרי שהדלקת החנוכה מערערת על הדיכוטומיה של פנים וחוץ. המלאכה מותרת בה והנרות כמו מבקשים לצאת החוצה, למשוך אור ישיר מרשות היחיד לרשות הרבים, לצאת מן הפנים אל החוץ ולמוסס את חומות ההפרדה.

כי בשבת יש רכיב טוטאלי. ויש בה אסור ומותר והיא כאמור דואגת להגדיר פנים וחוץ ובהכרח גם טובים ורעים. “שקשה עליו על האדם ליכנוס בתוך קדושת שבת כי רם ונשא הוא השבת, כי הוא שמא דקודשא בריך הוא ואיך יכול לקרב אל מקום גבוה ורם כזה?” (ר’ מנחם נחום מטשרנוביל, מאור עיניים לחנוכה). לעומת זאת בחנוכה יש רכיב של פיוס, של נינוחות המורגשת בכל בית ובית - נינוחות המאפשרת אף לאותם ש’לא תמיד הם חלק מהסיפור’, לילדים כמו לשכנים רחוקים, לבוא לנר מחבר ולהרגיש חלק.

ולכן, פתילות ושמנים שאין מדליקין בהם בשבת - מדליקים בהם בחנוכה, שכן “בחנוכה, כביכול, השם מוריד את עצמו למטה מעשרה אל אדם לקרבו” (שם). בחנוכה קיימת הזמנה, קיימת קרבה של הקב”ה לאדם ושל הלב האנושי לזולתו שכולה הזמנה - בוא, הכנס פנימה. בוא נהיה ביחד בקור הזה.

ודווקא על רקע ההזמנה העמוקה והאמתית הקיימת בחנוכה לבוא פנימה – יש בה גם יציאה החוצה. יציאה אל מקום החיצונים והקושי וניסיון להאיר במשהו אף את ההוויות האלו. לכן אסור לנו ליהנות מהאור הזה שכן הוא מבקש להאיר תחומים אחרים לחלוטין מהנינוחות הביתית שבתוכה אנו נתונים בחנוכה, הוא מאיר את החוץ: “הנר ממוקם ‘על פתח הבית מבחוץ’ והרי ‘לפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ’. הנר איננו שייך רק לבית ולביתיות אלא גם למרחב אחר, חשוך, שמחוץ לגבולות המוכרים והנודעים - המרחב הדמוני” (הרב שג”ר, להאיר את הפתחים, עמ’ 46). בשל כך בחנוכה אני מאיר את האהבה והידידות האנושית העמוקה ורק מתוכה אני יכול לבוא ולהדליק את הרחוב, את השדה, את המרחבים הלילתיים של הקיום. שלי.

חנוכה - בניגוד לשאר החגים המתחילים בראש חודש, בראשית החודש או באמצעו – הוא החג היחיד שמתחיל בסוף החודש, בזמנים שהאור הולך ופוחת. חנוכה הוא סוד המגע במרחבי ה’פוחת והולך’. קשה אכן ליהנות מאותם מרחבים - אבל חנוכה מזכיר לי ומזמין אותי לראות אותם. להסכים שהם קיימים. כי ההסכמה הזאת פותחת פתח להמשך חורף של תיקון, של בגרות, של קרבה אמיתית.   

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435