יללה נחמה וגאולה: הרהורים ליום השואה

הרב יאיר דרייפוס • תשע"ח

על דרכם של רבי נחמן והאדמו”ר מפיאסצנה לנוע בין סבל לגאולה. מתוך הספר ‘חתונה של אבודים’.

ר’ נחמן - התמודדות עם סבל העולם

בסיפורו המופלא ‘מעשה משבעה קבצנים’ מספר רבי נחמן על זוג ציפורים שאיבדו זה את זו. זהו תיאור אופייני שאת המבנה הבסיסי שלו אפשר למצוא בגלגולים שונים. הציפורים הן “רק זוג אחד בעולם”, אך הן איבדו זו את זו ואינן מצליחות להיפגש. בשלב מסוים הן מפסיקות לחפש, וכל ציפור בונה לה קן ושוקעת ביללות של געגועים. אלו געגועים אינסופיים שאין להם פתרון, ביטוי של שבר ופער המצוי בבסיס ההוויה.

העולם, כפי שמתאר אותו ר’ נחמן כאן, שקוע כולו ביללות. היללה היא המנגינה השוררת בעולם, וכל מי ששומע אותה מצטרף מיד. הבעיה היא שאף אחד אינו באמת יודע מה מקור היללה. אולי הם חושבים שהם יודעים, אולי כל אחד מוצא את הסיבות שלו ליילל; אבל ר’ נחמן מגלה לנו שכולם רק מצטרפים בעל-כורחם אל היללה היסודית, אל קריאות הגעגועים והתקווה של הציפורים האבודות.

כדי להושיע את העולם צריך לחקות את היללה של הציפורים, אבל בלי להצטרף אליה ולשקוע בתוכה. חיקוי היללה הוא דימוי נפלא לעמדה הייחודית של הצדיק. כדי להושיע, על הצדיק מצד אחד להזדהות עם הבעיה, לחוש את השבר והקלקול, ומצד שני לא להיבלע בתוכו, לשמור על נקודת מבט חיצונית. הצדיק הוא מי שיודע להיות בו זמנית בפנים ובחוץ, להתלבש בלי להיתפס. הצדיק בוכה עם העולם, אבל הוא תמיד גם שומר על עין אחת פקוחה, הוא אוחז בנקודה אריכמדית שיכולה לשנות את המצב.

מהי המשמעות של חיקוי היללה? מדוע הצדיק יכול באמצעותה להושיע את העולם? הנקודה אליה מכוון כאן ר’ נחמן היא עדינה ביותר: הצדיק יודע להפוך את היללה עצמה לגאולה. הוא יודע לחבר את היללה למקורה, להשמיע מתוכו את הקול היסודי של הציפורים, ולא רק להצטרף לבכיות המקומיות של חיי היומיום. הבעיה מתחילה כאשר היללה מתנתקת ממקורה, כאשר בוכים כי זה מה שעושים כולם ואף אחד כבר אינו זוכר למה. לעומת זאת, היללה האמיתית היא קול שנובע מבפנים, צעקה ראשונית כמו צעקת התינוק שזה עתה נולד, שעוד לא למד לבכות כדי להשיג משהו. כמו בגילוי הקול, הצדיק יודע להפוך לתיבת-התהודה ליללת הגעגועים של העולם, להשמיע מתוכו קול ראשוני שמרומם את המציאות השבורה ומשיב לה את רוחה.

הפלא בעמדה הזו הוא היכולת להיות בו זמנית גם בפנים וגם בחוץ. אפשר לתאר אותה במילים של ר’ נחמן עצמו, המדבר באחת מתורותיו על כך שכל חסרון שיש לאדם הוא חסרון בשכינה, בעיה של הקב”ה עצמו.[1] אבל ניסוחים כאלה עלולים להטעות, כיוון ש’השכינה’ אינה מהות נפרדת, חיצונית לסבל האנושי. המילים כאן מטעות אותנו, הן כבולות בעולם הפירוד, בהבחנות שאינן מאפשרות את העמדה המורכבת המבוקשת כאן. כי באמת יללתם של בני האדם היא הד ליללת הציפורים, צער השכינה מפעם בצער האנושי, והצדיק אינו מחליף אחד באחר. העמדה הייחודית שלו מתגלה בכך שהוא יודע לחשוף את העומק שביללה האנושית עצמה, ליילל כמו כולם אבל ממקום אחר, לגלות את העומק של הקול המקורי. המודעות שלו למקורה היסודי של היללה מאפשרת לו להפוך אותה לתנועה שמרוממת את השבר, מוצאת גאולה בקולות הגעגועים. רק יללה כזו, המצליחה להפיח רוח במציאות הפגומה, יכולה להביא לתיקון ולאיחוד המחודש.

ג

האדמו”ר מפיאסצנה - הגאולה בעומק היללה

את התיאור של ר’ נחמן על הפיכת היללה לגאולה, אפשר לראות בדרשה שאמר האדמו”ר מפיאסצנה בגטו וורשא. ר’ קלונימוס קלמיש שפירא פעל בפולין בין שתי מלחמות העולם, וחיבר ספרים חדשניים על חינוך חסידי - ‘חובת התלמידים’, ‘הכשרת האברכים’, ‘בני מחשבה טובה’ ועוד. הספר ‘אש קודש’, בו מקובצות דרשות שאמר בפני חסידיו בגטו ורשא, נטמן באדמת הגטו ונמצא לאחר סיום המלחמה. דרשות אלה מבטאות את ההתמודדות האמיצה והמורכבת שלו כמנהיג רוחני עם נוראות התקופה.

בדרשה שנאמרה בשנת תש”ב הוא מדבר על המגרפה, כלי ששימש לאיסוף אפר הקרבנות במקדש, ולפי הגמרא גם היה משמיע קולות נגינה מופלאים:

“איתא בגמרא ערכין: “אמר רבא בר שילא אמר רב מתנא אמר שמואל, מגריפה הייתה בבית המקדש… עשרה נקבים היו בה, וכול אחד ואחד מוציא מאה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר”.[2] וצריכין להבין למה הוצרכה כלי הדשן לזמר, ודווקא זמר של אלף בני אדם יותר מכול כלי השיר…עד שביריחו היו שומעין את קול המגריפה… וצריכין להבין מה ענינו לפי מצבנו…

אבל כל הקרבנות שהיו מקריבין היו בחינת “תחת בנו” שנאמר באברהם אבינו, שהחוטא וכן המביא דורון לעולה היה צריך ליתן את נפשו קרבן לה’, ונתנה התורה עצה שיקריב קרבן בהמה. לכן קרבנות של בהמות מראות לנו שאחר שהקריבו ונעשו דשן, רואים יותר מה רבו הקרבנות שהקריבו, וכשאנשים מישראל נעדרים מפני רצונו יתברך, שכך עלה במחשבה לפניו יתברך שהם יעלו לקרבן אליו יתברך, אז רק אחרי שנעדרו רואים יותר כי רב הוא. רב בכמות ורב באיכות. מתחילה כשהיו עימנו… עד כמה ששמחנו והשתעשענו בהם, מכל מקום לא ידענו כל כך להעריך את אשר היה לנו, ולא ידענו מה טוב היה לנו כשהיו עימנו. ואחר שנחסרו רחמנא ליצלן רואים יותר מה מאד חסרים הם לנו, הלב מתגעגע וכואב ואין במה להתנחם בלתי בדברי הקב”ה למשה רבינו: כך עלתה במחשבה לפני.”[3]

האדמו”ר אומר כאן דבר נורא. כאשר בני אדם חיים יחד, אפילו הם קרובים ואוהבים, הם אינם שמים לב מספיק אחד לשני. בזמן-אמת איננו יודעים להעריך את האנשים הסובבים אותנו. גם בקשרים הקרובים ביותר, ואולי דווקא בהם, תמיד ישנו ממד של החמצה. רק כאשר האנשים האלה אינם, אנו מרגישים את גודל ההעדר; אנו נפגשים עם מה שהיה דרך אובדנו. זוהי תחושת החמצה שאין עליה נחמה, והאדמו”ר חווה אותה באופן אישי - בנו וכלתו נהרגו בהפצצה בתחילת המלחמה, לאחר מכן גם בתו נחטפה ונרצחה, והוא נותר לבדו מכל משפחתו.

הסמל להתגלות הזו, בה נחשפת גדולתו של האובדן, הוא ערימות האפר שעל המזבח, העקבה הדוממת של מה שהיה ואיננו. אבל עבור האדמו”ר האפר הפך מסמל לממשות, מזכר לקרבנות הבהמה שבמקדש למציאות המזעזעת של קורבנות אנוש רבים מספור. ובכל זאת, הוא מצליח לראות באפר לא רק סימן להחמצה ואובדן אלא גם פתח להתעוררות ואפילו גאולה:

“והמגרפה הנעשית לאפר הקרבנות, היתה מוציאה קול זמר כל כך גדול, כי כול מיני זמר בבית המקדש היו להשמיע במרום קולם… לכן הרמז הוא שלא לנו בלבד מעורר כל כך דשן הקרבנות אחר שעלו למרום, יותר מבתחילה, רק גם כן במרום, ואת אשר לא יכלו לפעול בחיותם, פועלים הם עתה במרום לעורר רחמים רבים וישועת ישראל תיכף ומיד…

לכן בעבודת הקרבנות שהעלו ישראל באש הקדושה את הכול לה’, נשאר האפר בחינת יסוד העפר שאינו נכנס בקדושה, והוצרכו לתרום אותו. ובמה תורמין אותו? במגרפה שהוציאה מיני כלי זמר שהיא שמחה וישועת ישראל, כי בישועה ושמחה יכולין להעלות הכול, ולהפוך מחשוכא לנהורא… ועתה נתעורר ה”חבל על דאבדין ולא משתכחין”, ועל ידי התעוררות ה”חבל” הגאולה מתעוררת.”

אלו דברים שרק מי שהיה שם יכול לומר אותם. האדמו”ר מסתכל על האפר, על האובדן שלא ישוב, ורואה בו את הכוח שמעורר את הגאולה. את ה”חבל על דאבדין”, תחושת הגודל של ההעדר, הוא מצליח להפוך לשירה וזמרה, לישועה ושמחה שיכולים להעלות אפילו את אפר הקרבנות. עד שהגיע האדמו”ר מפיאסצנה, מעולם לא היה הקשר האבסורדי שבין המגרפה לזמר בוטה כל כך, ומעולם לא נגלתה כך העוצמה הגנוזה בו. היכולת שלו לקשר בין המצב הנורא בו הוא נתון ובין התיאור התמוה של הגמרא, היא המפתח להתעוררות המופלאה שהוא יוצר, לאמונה בכך שבאובדן יש כוח הדוחף לישועה. זו דוגמה מוחשית ונוקבת לתנועה שעליה מדבר ר’ נחמן, לגאולה שבעומק היללה.

ע

ע

[1]               ליקוטי מוהר”ן קמא, תורה פט.

[2]               ערכין, דף י עמוד ב.

[3]               ר’ קלונימוס קלמיש שפירא, אש קודש, ירושלים תש”ך, עמוד קמו-קמט.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435