כי עלה השחר

נריה סופר • תשס"ט

מאבקם של יעקב והמלאך מתרחש בזמן המעבר מן הלילה ליום. בסוגיות על זמני קריאת שמע אנו מוצאים התייחסויות שונות לאותו רגע. שיח לשבת פרשת וישלח.

a

a

a

ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבור את מעבר יבוק: ויקחם ויעבירם את הנחל ויעבר את אשר לו: ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר: וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף-ירך יעקב בהאבקו עמו: ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני: ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב: ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל: (בראשית לב, כב-כח)

 

תאור ההיאבקות בין יעקב למלאך מסתיים בתיאור הזמן – “עד עלות השחר”. בזמן זה מבקש המלאך מיעקב: “שלחני כי עלה השחר”. תמהים הפרשנים: מה המיוחד בזמן שאחר עלות השחר, שבו מבקש המלאך לעזוב את יעקב - לכאורה באמצע המאבק? חלק מהפרשנים מציגים את המלאך כשליח טוב של הקב”ה, וככזה עליו לומר שירה ביום, ולכן כרגע הוא “צריך לחזור למלאכתו”. ליעקב הוא בא כדי לעכב אותו, להראותו שהקב”ה מצילו מיד עשיו (חזקוני). הכיוון השני שאליו נוטים הפרשנים הוא שהמלאך שיעקב פגש היה מלאך מזיק, ולכן כאשר עבר הזמן שבו הוא פועל את פעולתו בעולם - הלילה – הוא לא יכל עוד ליעקב וביקש שיעקב יניח לו.

כאשר נקראת הפרשה באחת מפרשנויות אלו, מקבל זמן עלות השחר מעמד של זמן סיום המשמרות של הכוחות הרעים בעולם, של החושך, מעבר מהלילה ליום.

 

בלימוד העיון בישיבה בזמן חורף התעסקנו בזמן ק”ש של ערבית ושחרית. בנוגע לזמן קריאת שמע של ערבית, הלילה, אנו מוצאים איזכורים רבים לפן ההגנתי של קריאת שמע – הגנה ממזיקים וחולאים, שדים ורוחות. יש מחכמינו שרוצים לומר שקריאת שמע של ערבית היא קריאת שמע על המיטה, ובכך מתעצם צד זה.

החושך והלילה נתפסים בעין האנושית כזמן עוין, כזמן התכנסות. אין מה לאדם לחפש בחוץ בשעות אלו. רק מזיקים וחיות רעות נמצאות שם. ביטוי יפה לכך נמצא בהגדרת תחילת זמן קריאת שמע של ערבית (ברכות ב:)  - הכהנים נכנסים, בני אדם נכנסים, כולם נכנסים מהמולת היום אל הבית המוגן, אל השולחן והמיטה והאינטימיות החמימה.

במקביל, ניתן לראות זאת גם בתחילת זמן קריאת שמע של שחרית כפי שמופיע במשנה: משיכיר בין תכלת ללבן ומשיכיר בין תכלת לכרתי[1]. המוטיב החוזר כאן של ההכרה בין דברים ההבדלה בין דברים דומים ופעולות של בירור נעשות כבר בזמן שאיננו של חושך, אלא בתחילת זמן “הגאולה” מהזמן שעבר כרגע. בברייתא בגמרא מועצם מוטיב זה כשהבחנות נוספות מובאות: “משיכיר בין חמור לערוד, משיכיר בין זאב לכלב, משיכיר את חבירו בריחוק ד’ אמות”. ההכרה היא בין המין הידידותי לאדם לבין חיית הפרא המאיימת על קיומו, שהאדם אינו רוצה להיפגש איתה[2]. ההיכרות של החבר הינה ביטוי נוסף ליציאה ממצב של ניכור והתרחקות, לזמן של הכרה וקירבה.

 

גם יעקב אינו רוצה להיפגש עם כוחות הרוע בעולם, שברגע זה מופיעים בדמות עשיו עם ארבע-מאות האנשים אשר איתו. אך דווקא ברגע זה מבקש הקב”ה מיעקב שיראה לו את אמונתו, שיאמין בתפילתו מאמש: “הצילני נא מיד אחי מיד עשיו, פן יבוא והיכני אם על בנים…”. שיסכים גם יעקב לעקידת בניו במקרה הצורך. ולכן שולח לו מלאך כדי לעכבו עד זמן קריאת שמע – קריאת האמונה של האדם בבוקר.

 

יעקב מנצל את ההזדמנות ולא מניח למלאך עד שמברך אותו. וזוהי תשובתו לקב”ה – שרוצה הוא לראות בהצלתו מעשיו, רוצה הוא להראות שבוטח בהקב”ה, כוסף הוא לגאולת עמוד השחר.

 

 

 

 

 

[1] “מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי” (משנה ברכות א, ב)

“רבי מאיר אומר: משיכיר בין זאב לכלב; רבי עקיבא אומר: בין חמור לערוד; ואחרים אומרים: משיראה את חברו רחוק ארבע אמות ויכירנו” (ברכות ט:)

 

[2] בצורה מטאפורית לזמן הגאולה- הגעת האור לעולם. בזמן בית המקדש- ראיית האור היוצא מהמקדש, וקריאת האמונה היומית של כל אדם: “תנא: בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע” (יומא לז:)

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435