להאיר בחזרה את האור

איתן אברמוביץ • תשס"ז

מהו יום? יחידת זמן סתמית, או מצע הזדמנויות של מצבי רוח שונים? אור היום, כך נלמד מאור החנוכה, תפקידו לעורר אותנו שנאיר בו חזרה מן האור שלנו.

כ

“אמרה כנסת ישראל לפני הקב”ה: אנו באורך נראה אור, ואתה מצווה להדליק נרות?!”

בניגוד לשאר החגים, את חנוכה אנו חוגגים בצורה פחות ממוקדת. בפסח וסוכות, עיקר העניין וההתרחשות הוא ביום הראשון וביום האחרון. בחנוכה, לעומתם, האירוע מתפרש על פני כל שמונת הימים בצורה שווה ולא מתמקד ביום ספציפי. גם המצווה מרכזית של הדלקת הנרות אינה אירוע בפני עצמו שנותן את התוכן ליום, אלא היא בסך הכל ספירת ימי החג. נראה שבַּמוקד מוצבים הימים עצמם, כיחידות זמן מוגדרות. ננסה להעמיק יותר ביחס שבין האדם ליומו, לאור נרות החנוכה.

מנקודת מבט טכנולוגית, היום הוא יחידה חסרת משמעות. בראייה כזו ייתפס הזמן כמרחב שאנו נעים בתוכו, והוא שטוח וחסר פנים כשאר הממדים. אין הבדל בין יום למשנהו, גם אין ביניהם גבול ברור - בסך הכל השלמת סיבוב של הכדור. כשאנו מחוברים בתקשורת מהירה אל הקצה השני של העולם, גבולות היום מתמסמסים עוד יותר, כי גם אנחנו נתקלים בשעות היממה השונות סביב כדור הארץ. בעולם כזה, מה כבר יכולה התחלפות היום לומר לנו?

אבל אם נחזור לזרימת החיים הפרטית, היומיומית שלנו, נוכל לראות מדרגה נוספת ביחס לימים. למעשה אנחנו לא חיים בזמן המדעי הסתמי, וימינו אינם זהים וחסרי פנים. אנחנו מודדים את מצב הרוח שלנו בימים טובים או רעים, שואלים “איך היה היום?”, הולכים לישון ומתעוררים ליום חדש. אלה אינם סתם ביטויים שגורים; השפה מבטאת חוויה אנושית פשוטה הרואה בהתחלפות היום אירוע משמעותי. כאן נבנה כבר יחס אחר: היום איננו זמן אדיש שאנו חולפים דרכו, אלא פתאום יש לו פנים ואופי מסויים, והוא ‘פועל’ עלינו.

במבט כזה יש מקום לדבר על שבתות וחגים כימים בעלי הארה המיוחדת להם, שכניסתם מורגשת וחודרת לכל רובדי חיינו. כך חכמי הקבלה לימדו שבכל יום שולטת מידה אחרת ממידותיו של הקב”ה, אין יום הדומה לחברו, ואנו קרואים להיפתח לשינויי הימים. אפשר להתעלם מאור היום ולחלוף דרכו באדישות, אבל אפשר גם לפתוח את העיניים לרווחה ולתת לאווירה שלו לפעול עלינו.

מעבר לכך, נראה שנרות החנוכה מעלים אותנו למדרגה נוספת, שרוּחה שונה מהקודמת. ר’ מנחם מנדל מקוסוב מלמד שהיום אינו רק מאיר לנו, אלא גם פונה אלינו שנאיר אליו. לא רק שהיום אינו חסר פנים, אלא הוא גם זקוק לנו. כל יום הוא הזדמנות שמחכה להתממש, ורק האדם יכול להוציא אותה לפועל. אורו של היום הוא רק השלב הראשון, ותפקידו לעורר אותנו שנאיר בו בחזרה מאורנו. היום מצפה שנוציא אותו מגלות לגאולה, שנחַייה אותו במעשה טוב, בלימוד, בתפילה. לקחת את הכוח שהיום נוסך בנו ולמלא אותו בעשייה, היא הארת היום וגאולתו. יום כזה שמח בנו, ובמקום לחלוף ולהיעלם הוא מלווה אותנו הלאה, כמו אברהם הבא בימים, שע”פ הזוהר בא לעולם האמת “וכל ימיו עימו”. אין די בקבלת היום כחוויה החולפת על פנינו, האחריות מוטלת עלינו להאיר את הזמן המאיר לנו.

במדרש בו פתחנו, העוסק בהדלקת הנרות במקדש, מבטאת הדלקת הנרות את ההיענות של כנסת ישראל המעבירה אותה מעמדה המקבלת את אורו של הקב”ה לעמדה פעילה ויוצרת.

גם נרות החנוכה שלנו, שהם זיכרון קטן להדלקה התמידית במקדש, מכוונים אותנו למבט כזה. זהו השלב האחרון בתהליך השייך בתחומים רבים: מסתמיות שטוחה ואפורה, אל עמדה חווה ורגישה - אך פסיבית, ומשם אל לקיחת אחריות ויצירה רוחנית. כמו לגבי הימים, כך גם ביחס לתורה: אפשר לעבור ליד התורה באדישות גם אם עוסקים בה מסיבה זו או אחרת. השלב הראשון הוא להיפתח אל הדברים ולקבל מהם, לחוות את העושר והצבעוניות שבהם. אז נוצר הקשר הפנימי עם דברי התורה. אבל עדיין נשארנו בעמדה של מבקשי חוויות, גם אם רוחניות ועמוקות ביותר. את האור הזה ראוי להפנים, ומכוחו להאיר בחזרה אל התורה, איש לפי כוחו, כי גם היא זקוקה להארתנו ולחידוש שלנו.

 

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435