לימוד הגמרא בישיבה

הרב נעם סמט • תשע"ז

ש ש לימוד הגמרא בישיבה מונע מאמון עמוק בלימוד כחוויה ממשית ומשמעותית של דבקות ועבודת ה’. ההנחה היא שהלימוד אמור להניע אותנו ולפעול, לפתוח בפנינו לא רק אופקים למדניים ומושגיים, אלא גם אופקים רוחניים של משמעות קיומית. לעמל המדוקדק בקריאת הסוגיות ובניתוחן מתלווה הציפייה והתפילה לחדור אל נשמת הדברים, ולפגוש דרך הסוגיה את עצמנו ואת […]

ש

ש

לימוד הגמרא בישיבה מונע מאמון עמוק בלימוד כחוויה ממשית ומשמעותית של דבקות ועבודת ה’.

ההנחה היא שהלימוד אמור להניע אותנו ולפעול, לפתוח בפנינו לא רק אופקים למדניים ומושגיים, אלא גם אופקים רוחניים של משמעות קיומית.

לעמל המדוקדק בקריאת הסוגיות ובניתוחן מתלווה הציפייה והתפילה לחדור אל נשמת הדברים, ולפגוש דרך הסוגיה את עצמנו ואת התורה מחדש.

לקמן - נגיעה קלה מאוד מן הדברים שבהם אנו עסוקים בבית המדרש בימים אלו.

 

בימים אלו אנו עסוקים בבית המדרש בלימוד סוגיות הפרק הראשון של מסכת שבת העוסק באיסור הוצאה מרשות לרשות.

האיסור להוציא מרשות לרשות תופס נפח משמעותי מאוד במסכת שבת, הרבה מעבר לרוב המלאכות האחרות, ונראה שהוא אחד מהדינים הראשוניים והמעצבים של הלכות שבת ושל השבתיות שלנו. מהו למעשה פשר האיסור? מה משמעותו? ומדוע זכה למקום מרכזי כל כך במסכת שבת?

 

נקודה ראשונה ומפתיעה היא העובדה שהשבת, כזמן מקודש, מגדירה קודם כל את המרחב דווקא. כניסת השבת מגדירה קודם כל את המרחב שסביבנו בצורה מחודשת. הקריאה ‘אל יצא איש ממקומו ביום השבת’ מעצבת את המרחב האישי של כל אחד כתחום מקודש, שאין לצאת חוצה לו. גם איסור הוצאת החפצים, ובמובן מסויים גם דיני ‘מוקצה’, שייכים כולם לאותה תודעה עקרונית - השבתיות כשהות בתוך מרחב מקודש ותחום, ה’מקפיא’ את המרחב שסביבנו ועוצר את שטף התנועה בתוכו.

א”י השל, בספרו ‘השבת’, הגדיר את שבת כ’מקדש הזמן’, והצביע על השבת כפעילות המפנימה את רעיון המקדש אל הזמן. הדומיננטיות של הלכות הוצאה פותחת אפיק מחשבה אחר - אין להפריד בין הזמן לבין המרחב. הקדושה לעולם איננה נוכחת בזמן בלבד, והיא ‘פולשת’ אל המרחב הפיזי והגיאוגרפי.

 

קריאה קשובה בסוגיית הפתיחה מעבירה אותנו אל הנקודה השנייה שנציג כאן.

המשנה בתחילת המסכת מציגה תמונה מרתקת של הוצאה מרשות לרשות כמערכת היחסים שבין העני ובעל הבית - העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, והמעבר ביניהם הוא ההוצאה שבה עוסקת המשנה. עיצוב הסיטואציה באופן הספרותי הזה דווקא מדגיש את הפער וההיררכיה שבין הביתיות החמימה של בעל הבית לבין העני העומד ברחוב.ההיררכיה בין המרחבים מדגישה גם את הפער בין הפעולות - ‘הוצאה’ שהיא הפנייה מן הבית החוצה, אל מול ה’הכנסה’ שהיא פנייתו של העני מן הרחוב אל תוך הבית.

אלא שסוגיית הפתיחה (בדף ב עמ’ ב) שוללת במפורש את הפער שבין הפעולות, ומתארת מחדש את ההוצאה כ’עקירת חפץ ממקומו’ והנחתו במקום אחר - פעולות שמתייחסות רק אל מערכת היחסים שבין האדם לבין החפץ, ומתעלמות לחלוטין מן המרחב הסובב. העקירה וההנחה משקפות אופק חדש בתנועה הזו - הפעולה של האדםמכוננת מרחב חדש בתוך העולם. להזיז חפץ זו לא תנועה המתרחשת במרחב אובייקטיבי ויציב. המרחב הוא נזיל מאוד, והוא מוגדר על ידי הכוונה והפעולה, המתייחסים באופן סובייקטיבי לחלוטין אל החפץ.

בשלב הראשון הדגשנו קדושת השבת כקדושת המרחב החיצוני, שביתה של העולם ממרוצתו ומתנועתו. התנועה הבאה של הסוגיה לוקחת אותנו מן המרחב האוביקטיבי אל הקדושה של הסובייקט. בתוך העולם הנברא ומושלם בשבת מונח אדם, והאדם הזה נדרש גם הוא לשבות מלאכה ולהתאים את עצמו לשלמות הנינוחה שסביבו. מעתה, הופך האדם להיות הקריטריון לקדושה במרחב שסביבו.

 

שתי הנקודות הללו מזמינות אותנו להתבוננות: מהי השבתיות שלנו? האם המוקד שלה הוא ‘מרחבי’ יותר או ‘זמני’ יותר?

מה משמעות התנועה של השבתיות אל הקדושה הסוביקטיבית ואל מקומו של האדם כמושא המרכזי של איסורי השבת?

מה אתם חושבים?

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435