לעת זקנה

הרב אורי ליפשיץ • תשע"ז

ש ש הנה מתקרב ‘מוצאי מנוחה’, ואל פיוטי ‘בן אדם מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים’, ‘אם אפס רובע הקן’ ו’אדון הסליחות’ תצטרפנה נעימות ‘הנשמה לך והגוף שלך’, ו’שמע קולנו… חוס ורחם עלינו’. אחד מהפסוקים השבים ומתנגנים הוא ‘אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי’, שזכה לעיבוד בלשון ציבורית בסליחות (אך לא בשירו של […]

ש

ש

הנה מתקרב ‘מוצאי מנוחה’, ואל פיוטי ‘בן אדם מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים’, ‘אם אפס רובע הקן’ ו’אדון הסליחות’ תצטרפנה נעימות ‘הנשמה לך והגוף שלך’, ו’שמע קולנו… חוס ורחם עלינו’.

אחד מהפסוקים השבים ומתנגנים הוא ‘אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי’, שזכה לעיבוד בלשון ציבורית בסליחות (אך לא בשירו של אביהו מדינה) - ‘אל תשליכנו לעת זקנה, ככלות כוחנו, אל תעזבנו’.

שנים תהיתי על הדבקות בה נאמר פסוק זה, עת הקהל חוזר אחרי קריאת שליח הציבור. כמובן שכשמדובר באנשים הקרובים לעת זקנתם, התפילה פולחת את הנשמה ולעתים אף קורעת את הלב. אך כשחבר’ה צעירים מנעימים אותה, מה כוונתם?

דרך אחת היא להגביה את המבט מהמבט הפרטי אל המבט הציבורי הרחב. הצעירים מתפללים על הקשישים, ומבקשים מהקב”ה שלא יעזוב את זקני העדה ולא ישליכם. על אחת כמה וכמה נכון להתבונן כך כאשר יש לאדם אב או אם, סב או סבתא, הנמצאים בפני כלות כוחם.

דרך אחרת היא לראות את התפילה כתפילה על העתיד. לימדנו הרב שג”ר שצריך לראות את ‘סוף המעשה’ כבר במחשבה התחילה, ולדמיין כבר בעת החתונה את חגיגות חתונת הזהב… הצעיר והצעירה המתפללים ‘אל תשליכנו לעת זקנה’ מתכוונים לעצמם, ומדמיינים את עצמם לכשיחצו את שנות השיבה.

לעומת דרכים אלו, בניע פרשני ומחשבתי קל, אפשר לראות בפסוק הזה פסוק הרלוונטי כבר כעת לכל אדם.

רש”י מפרש לעת זקנה: ‘אם זקנתי בחטאים כלומר שחטאתי הרבה’. הזקנה היא לא עניין לגיל ביולוגי, אלא תיאור של ‘סל החטאים’ של האדם. ההזדקנות היא פונקציה של החטאים, ממש כמו בספרו של אוסקר ויילד ‘תמונתו של דוריאן גריי’, המתאר כיצד חטאיו של דוריאן גריי הצעיר הופכים את תמונת הדיוקן המופלאה שלו למכוערת ובלה - כשיקוף לנשמתו המוכתמת.

לאור דברי רש”י, התפילה ‘אל תשליכנו לעת זקנה’ מתאימה לכל מי שחוטא (כלומר כמעט לכולנו…). התפילה היא שלא נישאר מבוססים בחטא, שנצליח להיחלץ ממה שהרב קוק מכנה ‘חֶבְלֵי הַחַטָּאת שֶׁנַּעֲשׂוּ לְמִנְהָג’, שהקב”ה לא ישליך אותנו להתמודד בכוחות עצמנו (כוחותינו הכלים) עם חטאינו, ולא יעזוב אותנו, שייפתח לנו שער לתשובה ולהיחלצות מבית האסורים של מי שכבר הפכנו להיות.

צעד נוסף צועד הבעש”ט (הדברים נכתבים בח”י באלול…), בקריאתו היצירתית את הפסוק בתהלים:

“מהבעל שם טוב ביאור ענין אל תשליכני לעת זקנה, הכוונה שאל ישליך העת לידי זקנה, כי לפעמים נופל העבודה של האדם לידי זקנה באמצעות המשך הזמן וכו’:” (אור המאיר פרשת יתרו)

“מהרב אלוקי וכו’ הבעל שם טוב ז”ל, בפסוק אל תשליכני לעת זקנה וגו’, תימא וכי בבחרותו אינו צריך סיוע אתמהה?

אלא הכוונה דלפעמים יתלהב האדם לאיזה עובדא הן לתורה הן לתפילה, אבל אינו מתיישן אצלו זה ההתלהבות והחשק, רק תיכף ומיד יפול מהחשק, ודומה לו כאילו הזקין זה המצוה, על דרך שאמרו (טור אורח חיים סימן ס”א) כפרוטגמא ישנה, לזה אמר אל תשליכני מההתלהבות, להיות בעיני כזקנה וכפרוטגמא ישנה, אלא שיהיה אצלי כפרוטגמא חדשה:” (שפתי צדיקים סוף פרשת פקודי)

 

קריאתו של הבעש”ט את הפסוק היא חדשה וטריה. הוא קורא את התפילה שהקב”ה לא ישליך אותנו לדבר המכונה ‘עת זקנה’. ישנו מקום כזה, מצב תודעתי ונפשי של ‘עת זקנה’. זהו מצב של התיישנות, של אבדן התלהבות וחשק, של זמנים שעליהם אמר קהלת ‘שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ’ - שנים שכאלו שהחפץ והרצון כבר אינם שם, אכן אין האדם חפץ בהן.

הבנה זו דומה לקריאת רש”י, בכך שהיא רואה את הזקנה כשייכת לא רק לאנשים בשנים האחרונות לחייהם, אך שונה ממנה, בכך שהיא רואה את הזקנה לא כתיאור של חטאים, אלא כתיאור שיכול לאפיין גם אנשים טובים ועושי מצוות (כלומר, כמעט כולנו…), שאיכשהו ההתלהבות עלולה להתיישן ולהזדקן.

התפילה היא, אם כך, שההשראה והרעננות יישארו אצלנו גם אחרי ההתלהבות הראשונית. שההרגל לא ישליך אותנו ל’עת זקנה’, שיוותרו לנו כוחות להתחדש, להיות לראש ולא לזנב, כמו שלמדנו מרבי נחמן שאמר  ‘גם אין טוב להיות זקן; הן חסיד זקן והן צדיק זקן. זקן אין טוב, כי צריך רק להתחדש בכל יום להתחיל בכל עת מחדש… ‘.

זוהי תפילה - שהרי הדבר לא מסור בידי האדם, ודרכו של עולם היא שמעשים ומחשבות מתיישנים ומזדקנים.

אך בה בעת, זוהי עמידה נוקבת של האדם מול עצמו, בשאלה עד כמה אפשרתי ל’עת הזקנה’ לשלוט בי, ועד כמה חיפשתי כוחות לא להיעזב בידיה.

 

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435