מה אמר הרב שג”ר לעמוס עוז?

הרב אלחנן ניר • ה שבט תשע"ט

מבט על דברים שאמר הרב שג”ר על מקומה של ההלכה, במפגש עם עמוס עוז.

ככ

כ

בערב שבת פרשת שמות הלך לעולמו הסופר עמוס עוז. עוז, שהעשיר את הספרות העברית בעשרות רומנים וספרי עיון והגות משך עשורים רבים, הוזכר פעמים רבות כמועמד לפרס נובל, והיה אולי לסופר הישראלי המובהק ביותר ביובל השנים שלאחר מלחמת ששת הימים. הוא גם תפקד כדובר הרהוט של מחנה השמאל הליברלי-ציוני בישראל, ועסק רבות בממשקים שבין פוליטיקה לזהות עברית-חילונית.
כאן ארצה להתייחס בקצרה לפגישה שהתקיימה בקיץ תשנ”א (1991. השיחה פורסמה לראשונה ב’הצופה’ בידי חגי סגל סמוך לפגישה הנזכרת, ובשנית במוסף שבת של מקור שבוע לאחר פטירתו של עמוס עוז) בין עוז לקבוצת רבנים מהציונות הדתית, ובהם הרב אהרון ליכטנשטיין, הרב מנחם פרומן, הרב בני אלון והרב שג”ר, ולהתייחס לדברים שאמר הרב שג”ר בפגישה זו, דברים שבעיני מהווים אבני יסוד בתורתו, עליהם הוא ישוב שוב ושוב בספריו. הנה מעט מדבריו באותה פגישה:

“אומר פה בריש גלי, שההלכה היא לגבינו אותו כובד אינסופי שיש בדת ובאמונה. היא הנקודה הקשה של הדת, היא הגרעין של האמונה. וכשאתה מנסה להחליף את ההלכה במונחים של תרבות, הרי שהחסרת את העיקר מן הספר. יהודי דתי-לאומי בלי גרעין חרדי מפסיק להיות דתי”.

בהלכה מזהה הרב שג”ר את התוקף הדתי, את הנקודה שסביבה הכל נערך, את תמצית עבודת ה’. אורח החיים ההלכתי הוא אורח החיים של היהודי, ובו מצויה חווית הביתיות והאינטימיות שלו.
הרב שג”ר אינו משתכנע מזרמים הרואים את היהדות כהצעה תרבותית - כפי שראה אותה אחד העם, וכפי שרואים אותה רבים בישראל ובצפון אמריקה - אלא מתעקש לראות אותה כהצעה מחייבת ומוכרחת. דווקא המוחלטות, ההגבלות ומרחב הציווי משמשים עבורו כמצע לחופש; דווקא ההלכה, המשמשת כמרחב של מובן מאיליו, אותו הוא מזהה עם החרדיות, היא לדידו זו המאפשרת מפגש של אמת. שכן בכל מפגש מעמיק בין שניים משני צדי המתרס ישנה סכנת היקסמות והיבלעות, שכחה עצמית ואיבוד זהות, וישנו גם סיכוי של פריון, של דיאלוג מעמיק שאין בכוחו של האדם להגיע אליו בכוחות עצמו.
דווקא המוחלטות הקיימת בעולם ההלכתי מאפשרת תודעת בסיס שאינה ניתנת למשא ומתן ולחליפין. כך, איני שומר הלכה כי השתכנעתי מדרשה ראויה בנושא, אלא אני שומר הלכה כי אני שומר הלכה. זו תצורת עולמי ודרך חיי. אכן, זהו מעגל סגור שאינו ניתן לפריצה ולטיעונים מחוץ לעצמו. אך דווקא בשל כך הוא מאפשר לי לחוש אדמה תחת כפות רגלי ולהתנשא אל כנפי רוח, ללכת בחופשיות ובביטחון, ללא משא ומתן פנימי שאינו חדל ביחס לתודעות הקיום הבסיסיות שלי.

“העולם ההלכתי מאפשר לי עמידה ברורה שיש לה השפעה עצומה - שקט פנימי ויכולת להיפגש עם הזולת השונה ללא תחושת איום, מכיוון שיש אורח חיים מסוים שאני שייך אליו ללא כל ספק ופקפוק. הוודאות ההלכתית מקנה מרחב ליצירה ולמפגש מנקודת מוצא שאינה מאוימת או חסרה” (שיעורים על ליקוטי מוהר”ן, א, עמ’ 106).

המושרשות בעולם ההלכתי היא שמאפשרת יצירתיות, חידוש בתורה והנעה של המרחב ההלכתי, שלעולם יכול לנוע רק מתוך הכללים והכלים הפנימיים שלו ומתוך השפה ההלכתית עצמה (ראו על כך להאיר את הפתחים, עמ’ 176-172). טיבה של ההלכה הוא “שישראל מתהלכין בה” (רבי נתן בן רבי יחיאל מרומי, ערוך השלם, חלק ג, עמ’ רח), חיים אותה כמובן מאיליו, וכך יכולים ליצור זיקות ממשיות אל שאינו מובן מאיליו, אל המציאות המשתנה למול העיניים תדיר. כך יש בכוחו של האדם החי את המרחב ההלכתי כמרחב מחייב להיפגש בכנות עם מציאות רחוקה ושונה ממנו.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435