מחנות ומסעות

איתן אברמוביץ' • תשס"ח

חלוקת המחנות תקפה רק בזמן החנייה, אך ברגע היציאה לדרך, כאשר מסירים את הקלעים, נפרצות המחיצות והכל מתערבים זה בזה. שיח לשבת פרשת במדבר.

ש

פרשת במדבר פותחת את הספר בהתארגנות המנהלית המפורטת של מחנה ישראל: ראשית יש לפקוד את הציבור, בעזרתם של ראשי השבטים; לאחר מכן ממונים הלויים על הטיפול במשכן; אז מתואר בפרוטרוט סדר החנייה של כל שבט ומחנה; ומשם עובר המוקד לארגון הפנימי המורכב של שבט לוי ותפקידיו השונים. התחושה הנוצרת היא של מחנה ענק המתוכנן לפרטי פרטיו, מרחב מדוקדק שכל פרט בו מונח על מקומו הראוי. נראה שעל-פי פרשתנו ניתן לצייר את תמונתו המלאה של המחנה, לזהות את מקומו ותפקידו של כל פרט בתוכו, ולשרטט את הגבולות והתיחומים המבחינים ומפרידים בין המרחבים, התפקודים ורמות החשיבות השונות. גורם אחרון זה נוסף לפרשה עם הבחנתם של הלויים, שהפסוקים מדגישים כי אינם נפקדים ואינם חונים יחד עם שאר העם. מחנה הלויים בנוי סביב המשכן, ובכך יוצר את המבנה ההיררכי של מעגלים חיצוניים, פנימיים ופנים-פנימיים, את הפערים והמחיצות שמכניסים ממד של גובה או עומק למפה הצבעונית של השבטים השונים.

תיאור המחנה נראה אמנם כבנוי לתלפיות, אבל עדיין שמו רומז לכך שמדובר רק בחנייה זמנית, ועת המסע בוא תבוא. מכאן עשויה להתעורר תמיהה על ההשקעה המרובה בתכנון וארגון סדרי החנייה, אבל אולי יש לראות את הדברים הפוך - דווקא ציבור שנמצא בתנועה ובחוסר יציבות, נזקק לסדרים נוקשים ומובחנים בזמנים בהם זה מתאפשר. סדרי החנייה אינם מקבילים לקווים הלבנים הפשוטים המבחינים את מקומה של כל מכונית בחניון הציבורי; הם חניון מאורגן שבו כל רכב מקבל בדיוק את המקום הראוי לו, ובכך משתקף ומתכונן המבנה החברתי כולו - על הפערים והחלוקות הפנימיות שבו. ובכל זאת, מאחורי הכל מונחים חוסר היציבות והזמניות, החותרים תחת המבניות הקשוחה.

המדרש בפרשת נשא[1] מקביל בין סדרי החנייה במדבר לבין דירוג הקדושות וארגון המרחב בארץ ישראל ובירושלים. כאן עולה הבדל יסודי שבין מחנה נודד שחנה לזמן בלתי ידוע במקום מקרי, לבין קביעת גבולות ותחומים המפלחים את הארץ באופן החודר לעומק האדמה. קביעת מרחבי הקדושה בארץ נתפסת כמהותית ונצחית, לעומת סידור המחנה שנותר על פני השטח ואינו מנסה לומר עליהם דבר. בסוף המדרש הנזכר עולה נקודה זו מהכיוון אותו הזכרנו לעיל, הניגוד שבין קביעות לזמניות בארגון המרחב והחברה:

 וכשם שהיו במדבר שלושה מחנות… כך היו בירושלים… והן הן קלעים שבמדבר. ובשעת מסעות, אין בהן משום קדושה ואין חייבין עליהם משום טומאה.

 המדרש קובע כי חלוקת המחנות וההגבלות הכרוכות בה תקפות רק בזמן החנייה, אך ברגע היציאה לדרך, כאשר מסירים את הקלעים, נפרצות המחיצות והכל מתערבים זה בזה. נראה שהמדרש נוקט צד במחלוקת המובאת במסכת מנחות,[2] ופוסק כברייתא הקובעת כי עם גלילת הפרוכות בנסיעת המשכן הותרה כניסתם של הזבים והמצורעים לתחומים מהם היו מנועים בעת החנייה. את הצורך של החברה במבנה, סדר ודירוג נראה שקל להבין; אך מה משמעותו של המעבר הזה מסדר לכאוס, ממחיצות לפריצתן, משרטוט מערכתי לערבוב פרוע - וחוזר חלילה? ניגודים אלה מזמינים דרשה של האדמו”ר מאיזביצא, ואותה אכן ניתן למצוא על פרשת בהעלותך, המתארת את המעבר מחנייה לנסיעה:

“וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן”. בזה הפרשה יוכל האדם לכלכל בה כל ימי חייו, כי כל גופי תורה תלויים בה. כי ענין נסיעת ישראל במדבר ממסע למסע, הוא שיצאו חוץ לגבולם, למקומות השוממים והשובבים להכניע כל הכוחות השובבים הנקראים נחש שרף עקרב וצמאון, ולהוציא משם הקדושה. וכן האדם בנפשו יש לו כוחות שובבים שרוצים להחטיאו והם מעלמין דאתחרבו, וצריך האדם להכניסם להקדושה, וזה נקרא נסיעה. וחניה נקרא שיש עתים שרצון השי”ת הוא שלא יתפשטו ישראל חוץ לגבולם רק יצמצמו עצמם בכל מיני צמצומים כענין הכבד ושב בביתך. ומזה החניה היה כל הסבלנות שסבלו ישראל, ולכן כתיב וכיסה הענן את המשכן, משכן נקרא נקודת העומק שבלב ישראל, וכיסה הענן את המשכן היינו שלא יתפשט האדם להכניס קדושה מחוץ לגבולו. ולכן היו מוכרחים לסבול ההסתרה יום או יומיים או חדש או שנה, כפי רצון השי”ת. ולכן כתיב “ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר”, היינו שהשי”ת מנהג בהנהגה בהדרגה, כמו שברא יום ולילה, אז האדם הוא בנייחא… שלא יאריך ההסתר רק שצריך להיות מעט הסתר כדי שיהיה התגלות אורה… וכן היה לפעמים נסתר יותר עד שהיה ברצון השי”ת שיהיה רשאים ליסע לקנות חדשות. וכדאיתא במדרש שכל הגדרים וקידוש מחנות היה רק בשעת חניה, אבל משהגללו הפרוכות הותרו זבים ומצורעים לכנוס למחנה. וזה שכתיב “ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים”, ואיתא במדרש כל מקום שנאמר ימים רבים הם של צער, ואז נאמר “ושמרו בני ישראל את משמרת ה'”, היינו שהיו צריכין לשמור בכח שלא ידחקו את הקץ ואת השעה, ובשביל זה יושיע לנו השי”ת.[3]

אותו ניגוד בין תנועה לעצירה, בין סדר למהומה, והאיזון העדין ביניהם, הוא מה שהופך נושא זה בעיני האדמו”ר מאיזביצא לפרשה שאפשר לכלכל בה את החיים כולם. דבריו יכולים להאיר לנו את משמעותו של המבנה המסודר הממלא את פרשתנו, דווקא בגלל שהוא מתמקד בעיקר בזמני המסעות המבטלים אותו. היציאה למסע, החריגה של האדם מגבולו, היא תנועה של כיבוש שטחים חדשים בעולם ובנפש. אך למרות שהיא מכוונת כלפי הנחש, השרף והעקרב, היא אינה מוצגת כתנועה מלחמתית אלימה אלא כחיפוש אחר “הכוחות השובבים”, במטרה להשיבם פנימה, אל התחום הביתי של הקדושה. נראה שבתנועה זו הרווח הוא כפול - הכוחות המבקשים להחטיא את האדם נכנעים בפניו, המרחב השומם והמאיים שסביבו נכבש, ובו זמנית הפנמתו מביאה להתגלות של אורות חדשים, להעשרה והעמקה של הקיום בתוך הבית פנימה.

מול תיאור כזה של המסע מובן מדוע החנייה מוצגת כסבל. יש זמנים שכאלה, בהם ה’ אינו חפץ בחריגה אלא במנוחה, לא בכיבוש ובהתחדשות אלא בהסתגרות ובקיבעון.[4] כל עוד החיים מתנהלים במחזוריות קצובה של יום ולילה, נסיעה ועצירה, יש בכך נחת ורגיעה - אחרי הכל אף אחד לא רוצה רק לנסוע ולהתחדש כל הזמן, יום וליל. אבל מה קורה כאשר העצירה מתמשכת, ואין לדעת עד מתי, והענן מכסה על עומק הלב ימים רבים, ובמצב רדוד ועייף כזה מי יעז להוציא את כף רגלו מהבית ולחפש מקומות חדשים? הסבלנות הנדרשת הופכת לסבל, אבל אין לראות בכך רק הסגר שהוטל מבחוץ. הלב עצמו נאטם, העייפות משתלטת, ומנוחת הלילה גולשת עמוק לתוך הימים. במצב כזה כל ניסיון לצאת יהיה בבחינת דחיקת הקץ והשעה, פריצת מסגרות סתמית שאין כל השראה ועומק שיגבו אותה. בזמנים כאלה מתברר כי היכולת לצאת ולכבוש את מרחבי השממה הייתה תלויה כל העת בתחושת העומק והביטחון שבלב, המשכן והביתיות הפנימית המאפשרת להתנהל מחוץ לקירות הבית המוחשיים/מגבילים.

זמני אטימת הלב האלה הם הזמן הנכון להתכנס אל הבית, אך גם לארגן ולסדר אותו בצורה שתיתן את הבטחון הנדרש. כאשר הלב אינו פועם בחופשיות במרחב, יש צורך בריבוי של מחיצות והגבלות שיתחמו, יגבילו וימשמעו - כמשמעות וכמשמעת - את העולם החיצוני. אז נדרשות ונוצרות המחיצות הקובעות לכל אדם את מקומו, ואין לחרוג מהן או לערבב אותן; אז נפרסים הקלעים והפרוכות החוצצים בין קודש לחול, בין טהור לטמא, ומסדירים את הדרגות השונות ומערכות היחסים שביניהם. נראה שבתיחומים אלה יש יותר מקורטוב של שרירותיות: כפי שהוזכר לעיל, החניון המדברי נקבע במקום חסר משמעות; המחיצות מוקמות ברגע ופתאום הופך משטח חול למחנה שכינה, וכמה מאלה שהילכו עליו עד עתה מסולקים ממנו בבושת פנים. מדובר בארגון לשם ארגון, בהפרדה לשם הפרדה, ללא מקור קודם - ודווקא בשל כך יש צורך בריבוי של מחיצות, שרטוטים ותיאורים מדוקדקים שיקבעו מה מקומו של מי - בלי למה. נדמה שניהול החיים בשעת חנייה מוצדק כללית בצורך בניהול החיים בשעת חנייה, המפה המשורטטת אינה מפנה למציאות חיצונית כלשהי אלא קובעת אותה בשם הצורך להתנהל על-פי מפה.

אכן, לאחר קריאת דבריו של האדמו”ר עלולה תחושה של סבל למלא את הלב אפוף הענן למקרא פרשתנו, במיוחד תוך השוואתה למבנה החברתי בו אנו חיים; אך בכל זאת יש לשים לב לאופטימיות בה הוא מסיים את דבריו - הידיעה כי כל זה הוא רק קיום זמני של הסתר פנים ולב, ועוד יבוא היום בו יוסרו המחיצות, ייפתחו הלבבות, ובזכות סבלנותנו וסבלותינו נהיה “רשאים ליסע לקנות חדשות”.

ד

ד

ד

ד

ד

ד

ד

ד

[1]   במדבר רבה, פרשה ז פסקה ח.

[2]   צה ע”א.

[3]   מי השלוח חלק ב, פרשת בהעלותך.

[4]   ודוק, שתנועת המסע אינה מנומקת ברצון ה’. הנסיעה היא מאפיין של הקיום האנושי, והרווח הוא כולו של האדם, אלא שלעתים יש להיכנע בפני ההגבלות שמטיל אבינו שבשמים עליה - ובלבד ש”בשביל זה יושיע לנו השי”ת”.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435