מסעות של חיזור: משיר השירים למגילת רות

הרב יאיר דרייפוס • סיוון תשע"ח

שבועות הוא אמנם חג מתן תורתנו, אך הוא קשור לרוחה של התורה שבעל פה, לחיוניות הטבועה ביומיום, ולא לניסים הגדולים של מעמד הר סיני. על המתח בין פסח לשבועות.

פסח ושבועות הם חיזור בשדות. אלא שפסח הוא חיזור של צעירים והוא בין הכרמים, כמו החיזור בט”ו באב וביום הכיפורים.

זה החיזור של הדוד והרעיה, תיאור שיש בו משכרות יין האהבה: ‘אכלו רעים, שתו ושכרו דודים’.

לעומת זאת, החיזור בשבועות הוא בשדה תבואה, הוא חיזור של נישואין שניים, של סף ייבום. הרקע בטבע של הקיץ אינו של חנטה, הריון, עיבור וסף לידה, כמו הנץ הרימונים, אלא של שדה מת ויבש.

זו כבר תשוקה שמתעוררת דווקא מהמקום האבל, שכבר התייבש ונהיה שומם וצהוב. זה נוף הקיץ - מת אב, מת אלול, ומת חומם.

 

התבואה היא המזון הבסיסי. בניגוד ליין ולאווירה של כרמים שפונים אל הדמיון והפנטזיה, התבואה פונה אל הגוף וחיותו במובן הבסיסי ביותר. הסיפור של רות ובעז ביוזמת נעמי, אינו פנטסטי אלא כאוב ומיוסר; רצון לשקם משפחה שחרבה.

מות השעורים והחיטים ומראה השדה היבש אחרי הקציר, הוא תמונת ראי למות הנישואים הראשונים. ודווקא משם מתעוררת ההפתעה של הגואל. דווקא מהסיטואציה המשמימה של ימי קציר שעורים וקציר חיטים, הנטולה כול סממן של עוררות ותשוקה, באה הגאולה; משם משיח ולידת דוד. פוריות משובחת של זקנים שאינן יונקים מהפנטזיה, אלא מהחיים כמות שהם, מהאפרוריות של השגרה, מהרצון להמשכיות. מאמירת ‘כן’ לחיים, משם עשויה להתרחש הישועה.

דוד המלך, שיום לידתו [וגם פטירתו] היה בחג השבועות, נולד על רקע של נישואין שניים של רות, בעונת השדה היבש בימי קציר שעורים וחיטין, מלכות של פוריות בשילה.

המלך באלול בשדה כי ביתו חרב באב. והוא נמצא בשדה יבש וקמל. ודווקא משם הוא קרוב - אני לדודי ודודי לי, כי אינו בארמון.

d

עץ הדעת - גפן היה או חיטה היה?

הוויכוח עמוק.

יש דעת של גפן, של רצוא, של חריגה מהתודעה ומהדעת. של התבסמות, של אורות למעלה מהשתלשלות. ויש דעת של חיטה, של שוב, של כפיפות למגבלות, של הכנעה ויראה, של יכולת לשכון בסביבה משמימה ויבשה ושם לחפש אלוהים [הגרי”ד על מעמד סיני: דווקא במקום המשמים של המדבר, שם לפתע מגיעה התגלות].

 

בסיס עבודת ה’ הוא בתאווה הבסיסית לאוכל, שבאה לביטוי כפול: בתאווה לכרם - התשוקה של הפנטזיה, ובתאווה לחיטה - רצון הקיום הפשוט. אלה שני מיני עץ הדעת, וזו הזיקה בין המדבר הצחיח והשומם לבין התגלות סיני.

פסח רווי בניסים - עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף.

התגלות סיני בקולות וברקים היא המשך גילוי השכינה בדרכי הפלא והנס, אך גילוי זה אינו קשור לאופיו של חג השבועות.

אמנם יש איפיוני חג השבועות שרומזים למעמד סיני ‘זמן מתן תורתנו’, אבל נראה שזה לא עיקר אופיו ועיצובו של היום, למצער לא בתודעה שלי.

שבועות ‘זמן מתן תורתנו’ שייך לתורה שבע”פ, שבאה לעולם אבוד שחרב ואיבד את ביתו בעקבות חורבן הבית. לעם למוד סבל בגלות, שחי את התבואה, את ההישרדות, את הברית והחסד והשבועה, את הרציפות, המשפחתיות, את המינוריות של הקיום, את אפרוריות השגרה. התשוקה היא ביטול הגזירה של הפרדת שמים וארץ בבריאה. אלוהים שוכן בעומק התשוקה, ברצון של הגוף לחיטה.

‘בעולם הזה תורה אני נותן לכם, לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם’.

האמונה ועבודת ה’ מוצאם בחיים עצמם, במעמקי הוויטאליות, ברצון הקודם לחכמה, בתאוות הקיום עצמו, באפרוריות של השגרה. התשוקה לזיווג בשדה יבש וקמל, בקיץ המצהיב, היא הרצון שלמעלה מן החכמה. לא תאווה של צעירוּת, רצופת דמיונות, אלא של בשלות וזקנה, הכנעה ויראה ומסורת שבעומקה מסותרת הכמיהה שבשפלות הרוח.

d

לוחות ראשונים ולוחות שניים

הרוח הארצישראלית שלי יונקת משדה החיטה  כפשוטו ממש. כפי שעזריאל קרליבך הספיד את הרב קוק - מה שיהודים ספגו מהגיטו מהצרות ומקידוש ה’, הוא ינק מגבעול של קש ברחוב של ירושלים.

המשמעות מרחיקת לכת.

אלוקים שוכן בבית המדרש. ובספרים, ובמוחין ובדעת. ובשטייגען ובדמיונות ובפנטזיה.

כך חינכו אותי בישיבות.

ואינני מערער על כך בכלל.

רק שזו אמונה של שלב הצעירות.

זו אמונה של לוחות ראשונים.

 

הארכיטיפ של התגלות סיני הטביע גורל והכרח שלוחות ראשונים יישברו, כי אין כלים להכיל את האורות של החלומות הגדולים, של דמיונות הצעירות.

לוחות ושברי לוחות מונחים בארון הקודש בבית המקדש.

לוחות ראשונים נשברו כי היו אידיאיים, מופשטים, נוקשים, לא אנושיים. שבירת הלוחות הפכה אותם לתורה, לגילוי אלוקים בפועל ממש, להנכחת נוכחותו יתברך בעומק הקיום האנושי. ‘כלי תשמישו של הקב”ה כלים שבורים’, למדנו במדרש.

הכלי השבור מעניק לאמונה את האנושיות, את הספק וההיסוס.

 

הפנמת השבר, ערוב הימים והזקנה, מכוננת אמונה שזוקקת שיבה לאדמה, לבסיסיות המשפחתית, לשייכות, לנאמנות למסורות הוותיקות, לאמירת הכן הבסיסית ביותר לעצם הקיום, לאקזיסטנס, לרצון הרצונות של הדמות.

בסימבוליקה של המועדים, חג השבועות ובעיקר מגילת רות הם הבשלת הזקנה של פסח ושיר השירים.

ואלה מטרימים את המפגש עם המלך בשדה יבש ושומם בימי אלול תשרי. מהשדה הזה  צומחים הרחמים, הענווה והלב הנשבר.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435