מפיזור לסיפור

איתן אברמוביץ • תשס"ח

לשון הקודש כשפתו של הסיפור, שפה המתארת את הבריאה מבחוץ בלי להיות מעורבת בה, לאור סיפור דור הפלגה.שיח לשבת פרשת נח.

ש

ש

“אלה משפחת בני נח לתולדתם בגוייהם, ומאלה נפרדו הגויים בארץ אחר המבול. ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים”

בראשית י, לב - יא, א

בפסוקים אלה מסתיימת רשימת שבעים האומות שהתפצלו מבניו של נח, ומתחיל סיפור דור הפלגה. אמנם הרד”ק במקום מסביר כי הכוונה במילים “ומאלה נפרדו הגויים” היא לפיזור שנגרם עקב בניית המגדל, אבל בפשוטם של הפסוקים נראה שהתיאור הוא שונה: ההתפרדות המסודרת של העץ המשפחתי המתוארת בפרק י, בו מוזכרים כל הצאצאים לבית אבותם ברשימה מדוקדקת, דומה יותר להתקבצות של האנושות סביב המגדל, המקביל לדמותו של נח, האב המייסד שסביבו סדורים בני השבט הפטריארכלי. פיזור הלשונות בעקבות הרס המגדל הוא פירוד משמעותי הרבה יותר; נראה שהמרכז עצמו קרס ואין יותר דבר לאחד סביבו את כל הבנים האובדים. בעוד ההתפרדות המשפחתית משמרת את הקשר למקור סביב המבנה של אילן היוחסין, כאן מדובר בפיזור גיאוגרפי הכרוך גם בריחוק לשוני, באיבוד קשר העין והתקשורת עם מרכז העולם, המקור ודמות האב.

את אובדן המרכז ממתנת הפרשנות המקובלת הגורסת כי השפה האחת המוזכרת בפתיחת פרק יא היא לשון הקודש, בה נברא העולם ובה דיבר א-להים עם אדם וחווה. ע”פ פירוש זה אין הפיזור מוחלט; נקודת המרכז והקשר אל האחדות הקדמונית השתמרה איכשהו, והיא מתקיימת בפיהם של דוברי לשון הקודש מאז ומעולם. המבנה שנוצר מזכיר את מהלכו של חג הסוכות ושמיני עצרת שחלפו זה מכבר: שבעים לשונות הפרים המפוזרות סביב, ובמרכזן עם אחד היושב בטבורו של עולם ומתייחד עם בוראו בחג פרטי.

בין המפרשים כך נמצא גם את הרד”ק שהוזכר לעיל, והוא מפנה אותנו לפירושו לבראשית ב,כ. שם, בהקשר לקריאת האדם בשמותן של החיות, הוא מסביר בדרכם של חז”ל את מעלתה של לשון הקודש כלשון בה נברא העולם: זוהי הלשון היחידה שבה מובנים שמותיהם של אדם וחווה - הלקוח מן האדמה ואם כל חי. בכך מקבלת לשון הקודש מעמד נבחר מכל לשון: זוהי השפה היחידה בה שמות העצם מבטאים את מהותו של הדבר, ואינם רק סימנים מוסכמים בעלמא. מקורה הא-להי של לשון הקודש מאפשר לה לרדת לעומקה של המציאות עצמה, בעוד שאר השפות רק מצביעות עליה מרחוק. זהו מובנו העמוק של היותה הלשון המקורית והמרכזית שממנה נפוצו כל השאר: המקור הוא המקום בו משתלבת השפה במציאות, והפיזור מבטא את הניתוק ואת הריחוק של האנושות מאותה אחדות מקורית של אדם, א-להים ועולם.

הקושי בהסבר זה ברור, שכן מעטים הם השמות בעברית שמתפרשים מיידית כמו אדם וחווה. לקושי זה, שאליו כפי שנראה מתייחס גם הרד”ק, אפשר להוסיף קושי מהותי יותר: העובדה שהאדם נקרא על שם האדמה ממנה לוקח אולי מצביעה על מקורו ומהותו, אבל עדיין אפשר לשאול מדוע נקראת האדמה בשם זה. למעשה הסבר כזה לעולם יהיה מעגלי, ינדוד ממילה אחת למילה אחרת עד שיתקל במחסום של שרירותיות. גם בלשון הקודש לא ניתן למצוא את נקודת החיבור שבין השפה לעולם, מלבד אותן מילים מעטות שצלילן מחקה את צלילי המושאים שלהן. ובכך שבנו אל השרירותיות והניתוק, האמורים לאפיין דווקא את לשונות שבעים האומות.

 

אמנם בתוספת לפירושו שנוספה מכתב-יד[1] מוסיף הרד”ק ואומר כך:

“ומה שאין אנו יודעים טעם השמות היום [נראה שכוונתו לשמות החיות], לפי שאין עמנו החכמה ולא לשון הקודש כולו, עד היעד שיעדנו האל ויקבץ הגלות, ומלאה הארץ דעה את ה’, ונדעה לשון הקודש כולו גדולים וקטנים”

כאן משיב אותנו הרד”ק אל דור הפלגה: לשון הקודש המקורית אמנם נושאת את כל אותן תכונות מופלאות של לשון הבריאה הא-להית, אלא שלנו נותרו ממנה רק שיירים מועטים, ואיננו מבינים אותם כל צרכם. הגלות מפזרת את עם ישראל מנקודת המרכז הקדמונית, וכתוצאה מכך קורה ללשון הקודש מה שקרה לשאר הלשונות בעקבות קריסת המגדל – הפיזור הגיאוגרפי גורר את התנתקות הלשון מחיבורה למציאות, העולם כבר אינו מדבר בלשוננו והמילים הופכות לסימנים המרחפים רק בין אדם לחברו הקרוב אליו. מפני חטאינו גלינו מארצנו, ובכך איבדנו לא רק את משמעותם של שמות החיות אלא גם את עצם היכולת לאמת אמירה כלשהי על העולם: “המחשבה שהאמת, כמו גם העולם, נמצאים אי-שם, היא מורשתו של עידן שבו העולם נתפס כיצירתה של ישות בעלת שפה משלה”[2]. הגלות מהמרכז כרוכה באיבוד השפה המקורית, שפתו של א-להים בה ברא הוא את העולם ואותה דובר העולם עצמו, ואיתם אבדה לנו השפה המשותפת[3].

 

הרד”ק סיים את דבריו בציפייה לגאולה הקרובה, אבל אולי ניתן להציע נקודת עידוד ואחיזה נוספת: לשון הקודש אינה רק השפה בה אדם נלקח מן האדמה, אלא גם השפה בה נכתב ונמסר תיאורה של לקיחה זו, ואחריו גם תיאור התפזרות הלשונות של בוני בבל. מאחורי הקלעים של התיאור כולו מתגנבת לשון הקודש כשפה שבה מסופר הסיפור, מעין שפת-על המצניעה את נוכחותה ומספרת על מה שקרה לשאר הלשונות. עמדתה דומה לעמדתו של המספר המסתורי של סיפור הבריאה כולו - מספר יודע-כל שלשונו מתארת את א-להים והאדם מנקודת מבט שלישית המשקיפה על שניהם. לשון הקודש אינה מופיעה פה כשפת-אמת מהותית העומדת בבסיסו של העולם, אלא כשפתו של הסיפור, שפה המתארת את הבריאה מבחוץ בלי להיות מעורבת בה. ניתן לראות עמדה זו כעמדתו של היהודי הגולה: הוא אמנם איבד את עמדתו במרכז העולם, במקום בה נושקות מילות האדם לאדמה, אבל אין זה אומר שהוא נותר תלוש כגוי כבד-לשון הממלמל את מילותיו באירוניה ואינו מאמין באמיתותן. ביכולתו עדיין להשתמש בלשונו כדי לספר את מה שעבר עליו מאז ועד עתה, להתבונן על הדברים מנקודת מבטו של המספר, מעבר לקרבה ולריחוק שבין א-להים ואדם. ממקום זה, המשלב בין עליונות וביטול כפי  שרק מספר סיפורים יכול, משקיף היהודי על המרכז והפזורה, המקור והגלות, ומגלגל הלאה את הסיפור שאינו נגמר.

ש

ש

ש

ש

ש

ש

 

[1] מובאת בחומש “תורת חיים”, בראשית ב, כ

[2] ריצ’רד רורטי, “קונטיגנטיות, אירוניה וסולידריות”, רסלינג 2006.

[3] וראה את משלו של הבעש”ט על תקיעת השופר כצעקתם של בני המלך ששכחו את שפת אביהם (בעל שם טוב על התורה לר”ה ויוה”כ) ודברינו עליו במאמר ‘שברים’ (פורסם בקונטרס תשרי תשס”ח, ובאתר הישיבה).

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435